גוש נתניהו, בגיבוי ההתערבות הזרה של טראמפ, לא הצליח למנוע את מרד הקלפיות חוצה הקהילות נגד ממשלת הדמים. אז ברוח טראמפיסטית הם פנו כחיה פצועה לקמפיין מתוכנן סביב ספין "גניבת הבחירות" ואף "טרור הקלפיות". ראש המשטרה החשאית זיני התגייס לסייע לקמפיין הדה־לגיטימציה וההפללה של ההצבעה הערבית־פלסטינית.

בהתאם, נאום ההסתה הלחוץ של נתניהו בישיבת השבעת הכנסת התמקד, בכסות קריאה ל"ממשלת אחדות לאומית", בהפחדה לאומנית מפני מימוש שאיפת רוב מוחלט מהמצביעים. הוא חותר כעת לסכל חילופי שלטון ולהגיע לבחירות חוזרות כראש ממשלת מעבר.

אחרי שהתפאר במלחמה המתמשכת ובכיבושים החדשים, הודה נתניהו בפועל שממשלת ה"ימין על מלא" כשלה בהשגת תמונת ניצחון במלחמה והכריז שהממשלה הקרובה תצטרך "להשלים את המשימה" — כמעט שלוש שנים לאחר שהתרברב כי מלחמת ההשמדה "בדרך לניצחון מוחלט… זה לא עניין של שנים… זה עניין של חודשים".

הדמגוגיה הביטחונית הולכת ונעשית גרוטסקית יותר כדי להצדיק מלחמת נצח. משבר המלחמה בינתיים בפאזת "הפחתת אש", אך לא הסתיים גם בחלוף שנים של זוועות המונים במתקפה ג׳נוסיידית בעזה, טיהור אתני מואץ וטרור מתנחלי משתולל בגדה, הרג וחורבן ברחבי האזור, ביצור התרחבות טריטוריאלית, הידרדרות חריפה בתנאי הביטחון האישי היום־יומי של מיליוני ישראלים, ותדלוק משבר יוקר מחיה עולמי.

מתקפת ארה״ב–ישראל באיראן השנה טלטלה את העולם, חודשים לאחר שנתניהו הכתיר את המתקפה הקודמת כ"ניצחון שיעמוד לדורות" ו"ירידה לטמיון של פרויקט הגרעין". כעת הוא נחוש להוביל סבב נוסף. אם בוושינגטון לא היו חוששים מההשלכות, ואם לא הייתה מתפתחת מתיחות בינו לרמטכ״ל, האירוע היה כנראה מתממש לפני הבחירות — לפי ה'פיינשל טיימס', טראמפ ריסן את נתניהו מיציאה למתקפה אווירית באוקטובר. תמונת ההדמיה לפיצוץ גרעיני בתל אביב שפרסם יומיים לפני הבחירות המחישה עד כמה מחושבת התבהלה הקיומית להסטת סדר־היום ולגיוס תמיכה. כעת הוא מתריע מפני "סכנה" שלחץ בין־לאומי ימנע מתקפה באיראן וחזרה למלחמה "על מלא" בהקדם, יוביל לנסיגות משטחי הכיבוש החדשים, ואף להכרה בדרישה הדמוקרטית להקמת מדינה פלסטינית.

מאיומים "חיצוניים" לאיומים "פנימיים". במאמץ לקרקע את המהלך להדחת הליכוד, נתניהו מסלים את ציד־המכשפות נגד המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני, ומתייגן כ"תומכות טרור" המייצגות איום קיומי על היהודים בישראל. הוא הציגן באופן ציני כקושרות קשר לקידום תכלית "אמיתית" אחת: דרך הכרה בזכויות לפלסטינים, לחולל שינוי דמוגרפי שיהפוך לבסוף את היהודים למיעוט נרדף במדינה לאומית פלסטינית. להמחשה, הוא איים בזכות הבסיסית לאיחוד משפחות (המוקפאת בחוק אפרטהייד בלעדי לפלסטינים), וכמובן בשאיפת הפליטים הפלסטינים להכרה והסדר.

אין כמו ליבוי תודעת מצור להסחת דעת מתבוסה בבחירות ולערפול הדיון הציבור על שורשי משבר המלחמה. נתניהו ממחזר את האיום המסורתי שאלמלא הדיכוי הברוטלי של העם הפלסטיני, מיליוני יהודים ישראלים הם שייפלו תחת דיכוי ברוטלי. זהו מצג הונאה כאילו היה אינטרס המוני בכיבוש רצחני, טיהור אתני, כפיית עוני, והפיכת חיי מיליוני פלסטינים לגיהינום, למען "ביטחון". האינטרס הרחב בקרב הציבור העובד באוכלוסייה היהודית אינו בדיכוי ומלחמת נצח, בשירות שלטון ההון וההתנחלויות, אלא בשוויון, ביטחון ורווחה לכלל העמים באזור — הפתרון המעשי היחידי, הדורש ביסודו מאבק לשינוי סוציאליסטי.

נתניהו לא שכח להזכיר חשדות ל"גניבת הבחירות". מי שביקשו ערב הבחירות לפסול את התמודדות "המפלגות הערביות", כשם שהם מסלקים מהדיון הציבורי את שאיפותיהם הדמוקרטיות של מיליוני פלסטינים החיים תחת צורות שונות של כיבוש בשטחי 67', מעמידים פנים שההסבר לזינוק בהצבעה הערבית־פלסטינית הוא "התערבות זרה".

אותה הצבעה ערבית־פלסטינית נרחבת, כהגנה עצמית נגד האפליה והעוני — המטפחים גם את אלימות הכנופיות בקהילה — ונגד מלחמת ההשמדה, תורגמה לייצוג שיא ערבי־פלסטיני בכנסת, עם 11 מנדטים (9%) ל'רשימה המשותפת' משמאל ו־8 לרע״מ מימין (6%). הייתה זו התגייסות מפתח בשלילת הרוב הפורמלי בכנסת מהממשלה היוצאת, והיא הציבה על סדר־היום את הצורך בפוליטיקה חוצת קהילות לאומיות.

67 מנדטים בעד מה?

איזנקוט קיבל את המנדט להרכבת ממשלה, אך "גוש השינוי" במינוס 13 מנדטים לקואליציית רוב רשמית בכנסת. מנהיגי הגוש מעוניינים ב"מימוש הרוב הפרלמנטרי המובהק בכנסת". אלא שהרוב, של 67 מנדטים, מורכב, בין השאר, מניגוד יסודי מוחלט בין מחנה המלחמה למפלגות המתנגדות לה מהותית כמלחמת כיבוש. מנהיגי "גוש השינוי" מצהירים בגלוי שפניהם להמשך המערכה הצבאית והכיבוש, ולכן רובם מעדיפים לצמצם למינימום תלות פרלמנטרית ב"מפלגות ערביות".

כך שמלכתחילה השאלה אינה רק של ייצוג לאומי, אלא של היחס למלחמת הנצח הרב־זירתית, ולדיכוי הלאומי של מיליוני פלסטינים, משני צידי הקו הירוק. מעבר לכך, בניגוד מהותי לסדר־היום הקפיטליסטי של גוש איזנקוט, המשותפת הציגה מצע שמאלי, שדורש גם להיאבק ביוקר המחיה דרך מיסוי בעלי ההון והעברה לבעלות ציבורית של נכסי ציבור שהופרטו.

מנהיגי גוש איזנקוט מתכוונים להתניע בכנסת מהלכי חקיקה סמליים, דוגמת הקמת ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר (שלא תחקור את זוועות ההמונים בעזה ואת שורשי המלחמה), הגבלת כהונת ראש ממשלה (שרוב בכנסת יוכל לבטל בהמשך), או חוק ברית הזוגיות שלפיד מקדם (תחליף לרפורמה שתשים סוף לאפליה במוסד הנישואים ותפריד דת ומדינה). חלק מההצעות יזכו לאהדה ציבורית, אך אין בהן בשורה ביחס למלחמה, ליוקר המחיה, ולמציאות החיים היום־יומית של א.נשים מהשורה.

חלק ממנהיגי גוש איזנקוט, ששלהבו את ספין "השוויון בנטל" — שתכליתו הסטת הדיון על פתרון למלחמת הנצח דרך דרישה להרחבת גיוס נוער חרדי לתחזוקת מכונת המלחמה והכיבוש, ולהסתה נגד נוער ערבי־פלסטיני — נוטים כעת לרדוף אחר התפשרות על קואליציה עם מפלגות חרדיות. ש״ס, שאיבדה קולות בעיקר לשאר גוש נתניהו, כבר אותתה שאם יהיה הסכם עם 'יהדות התורה', לא תתנגד לממשלה. כך התקררו ההבטחות השוביניסטיות הדמגוגיות ל"מהפכת משרתים" ולהקמת "ממשלת גיוס ציונית".

ככל שתוקם ממשלת איזנקוט — עם או בלי רע״מ — תהיה זו מלכתחילה ממשלת כיבוש קפיטליסטית. אומנם בלי מפלגות הימין הקיצוני, שחובה לפעול כדי לבלום ולמגר בכנסת ובחברה, אך עם סדר־יום של "מרכז־ימין", שימשיך ללבות את הגורמים שהובילו למשבר המלחמה ההיסטורי, ליוקר המחיה ולעוני. כך, מועמד גוש איזנקוט להחלפת יו״ר הכנסת ב־17.11, ח״כ מתן כהנא, מזוהה עם מפעל ההתנחלויות, קידם בעבר הגבלות על זכות השביתה, והכריז בקמפיין שנתניהו "חייב ללכת כדי שלא תהיה פה מדינה פלסטינית". טראמפ הימר על הסוס הלא נכון, אך לא טעה כשאמר כי "איזנקוט ונתניהו דומים מאוד מבחינת מדיניות והשקפות".

"שותפות יהודית—ערבית"

רוב מצביעי "גוש השינוי", שחלקם הגדול נוטים שמאלה ביחס לסדר־היום והמצע של מפלגות הממסד להן הצביעו, מעדיפים, מבין האפשרויות המיידיות, לראות ממשלת מיעוט בראשות איזנקוט שתישען על תמיכת רע״מ, ומשמאל על הימנעות המשותפת. בכלל זה, 42% מתומכי מפלגתו של ליברמן, המנהל קמפיין אגרסיבי נגד אפשרות כזו.

מאז הבחירות התקיימו מספר הפגנות — בהשתתפות אלפים, בעיקר מהאוכלוסייה היהודית — בדרישה ל"שותפות יהודית–ערבית" בהקמת הממשלה, במגמה להפעיל לחץ לסילוק ממשלת ה"ימין על מלא" ולמניעת עוד "ממשלת אחדות" עם נתניהו. קמפיין של אנשי צוותים רפואיים יהודים וערבים קורא גם הוא ל"שותפות יהודית–ערבית" בממשלה.

אך ההבנה החיונית שנדרשת פוליטיקה חוצת קהילות לאומיות, כתשובה לקמפיין הדה־לגיטימציה הגזעני, מצריכה עימות ישיר עם שאלת קווי היסוד וסדר־היום של כל ממשלה ושל כל מפלגה. מי שמפגינים כעת למען "שותפות יהודית–ערבית" אינם מתכוונים לדגם של מפלגת 'עמך ישראל' ששילבה דוברים ערבים לקידום פופוליזם ימני ועליונות יהודית, וסביר שאינם מתלהבים מהמגעים בעבר בין רע״מ לנתניהו. אז פוליטיקה חוצת לאומים כן, אבל סביב איזה מצע?

הסיסמה "שותפות יהודית–ערבית" מתנגשת עם הרעיון שההצבעה הערבית־פלסטינית צריכה לשמש מנוף לתמיכה בסדר־יום של ממשלת כיבוש קפיטליסטית חדשה. פוליטיקה חוצת קהילות לאומיות ממשית דורשת תוכנית לבסיס שוויוני בכל תחומי החיים.

השמאל והעבודה המאורגנת צריכים לפעול לחסימת גוש נתניהו והימין הקיצוני. מגננה. אך המלכודת היא ליפול לקידום תמיכה פוליטית בממשלת מרכז־ימין בטענת "הרע במיעוטו". היגיון כזה אף מאותת באופן מסוכן ש"אחראי" לצמצם את המאבק מול הממשלה הבאה, כדי להימנע מנפילתה וחזרת ממשלת "ימין על מלא" בטורבו. אלא שמה שעלול להוביל לכך, כפי שהדגימה "ממשלת השינוי 1", הוא מדיניות הממשלה הבאה.

ככל שיתארגנו מול ממשלת איזנקוט הפוטנציאלית מאבקים — לרבות הפגנות המוניות וצעדי שביתה ככל הצורך — להגנה על תנאי המחיה והעבודה ועל חירויות דמוקרטיות, ולבלימת תוקפנות צבאית, כך ניתן יהיה קודם כול לכופף את הממשלה, לצמצם נזקים ולהגיע להישגים. התנגשותם במדיניות המפלגות שהבטיחו "שינוי" תוכל להגביר את הפתיחות לבחון ולהשתכנע סביב הנחיצות בבניית חלופה פוליטית משמאל, כדי לקדם את השאיפות לשינוי עמוק במציאות החיים ולמוצא ממלחמת הנצח, הכיבוש ושלטון ההון.

בנייה עקבית של אופוזיציה משמאל, שתציב תמרורי אזהרה, עם הפנים לאינטרסים ולשאיפות לשינוי בקרב שכבות רחבות, במיוחד בקרב ציבור העובדים והעובדות, ובמיוחד סביב פתרונות שורשיים, סוציאליסטיים, תוכל לסייע לבנות מוקד משיכה חוצה קהילות שלא קיים כיום בשמאל ברמה הארצית.

התחזקות אופוזיציה משמאל תצמצם את המרחב עבור הפופוליזם הימני והימין הקיצוני להתחפש לחלופה המבטיחה מוצא ממשברים — כפי שממחישות ההתפתחויות הבין־לאומיות.

תגובת־נגד עולמית למשבר המלחמה ולפופוליזם הימני

שבוע בלבד לאחר מרד הקלפיות שהכה בנתניהו ובימין הקיצוני, נרשמה הצבעת מחאה חזקה בארה״ב נגד ממשל טראמפ, המלחמה באיראן, יוקר המחיה שהמלחמה החריפה והתמיכה בכיבוש הישראלי.

"הסיבה שהפסדנו היא המלחמה", קונן סגן נשיא ארה״ב ואנס. לטענתו, מצביעים שנטשו את המפלגה הרפובליקנית דרשו מענה ליוקר המחיה, "סוף למלחמה" ו"שינוי יחסינו עם ישראל". גם טראמפ הודה שהצבעת הענישה נגד ממשלו נבעה מיוקר המחיה, ההתנגדות למלחמה באיראן ו"חוסר אהדה גדול, באופן מדהים, לישראל".

ערב בחירות האמצע הכריז טראמפ שהסיוע הקבוע לרכש הצבאי של מדינת ישראל יסתיים ב־2026 (אף שההסכם אמור לפוג ב־2028). ההכרזה שיקפה לחץ בעקבות המפולת המתמשכת באהדה לישראל בארה״ב.

טראמפ ממשיך לזגזג בין איום במתקפה מחודשת באיראן לבין ניסיון כושל להכריז על סיום המלחמה בלא הסכם ממשי. המשטר בטהראן לא ממהר להסכים לוויתורים מהותיים לגבי נכסים אסטרטגיים ודורש הסרת עיצומים כתנאי להסדרת הורמוז. ככל שטראמפ יהמר על עוד ניסיון להכניעו בהפצצות — במחיר כבד להמונים באיראן, באזור ובכלל — מפגן העוצמה הצבאית יסתכם שוב במפגן חולשה פוליטית של המעצמה האימפריאליסטית החזקה בעולם.

מתקפת ארה״ב–ישראל באיראן הקפיצה את מחירי הסחורות ושימשה זרז לגל מחאה המוני בעולם, המבטא זעם מעמדי על יוקר המחיה ומיאוס מהמיליטריזציה, מהמלחמות, ומהדיכוי של מיליוני פלסטינים. ביום פעולה בין־לאומי ב־30.10, בכמאה נמלי־ים התקיימו הפגנות ועצירות עבודה נגד המיליטריזציה, ובדרישה לסיום המלחמה באזור והמתקפה הג׳נוסיידית נגד העם הפלסטיני, ולהכרה בזכותו להגדרה עצמית.

לפני שנתיים שגו חלקים בשמאל כשפירשו את ניצחון טראמפ כביטוי לתזוזה תודעתית המונית עמוקה ימינה. כעת, אף שעיקר הצבעת המחאה בארה״ב התנקז למפלגה הדמוקרטית כ"רע במיעוטו" — לאחר שהממשל הקפיטליסטי האסוני שלה סלל את דרכו של טראמפ לשלטון — נרשם הישג שיא שלא נראה זה עשורים למועמדים המזדהים כסוציאליסטים (תומכי DSA, תנועת 'הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה').

מחנה הפופוליזם הימני האגרסיבי של טראמפ ונתניהו ספג מהלומות נוספות: בברזיל נחסם ניסיון הקאמבק של הימין הקיצוני בדמות בולסונרו הבן; ווּצ׳יץ׳ הובס בבחירות בסרביה בעקבות תנועת מחאה סוערת; אורבן סולק בבחירות בהונגריה באפריל; והתמיכה במיליי בארגנטינה בשפל.

הפופוליזם הימני מגייס תמיכה בקרב חלקים מהמעמד העובד דרך התחפשות לחלופה לממסד ול"אליטות הישנות", ובמקרה הישראלי בתוספת דמגוגיה ביטחונית על סטרואידים. אלא שעל בסיס קפיטליזם ואימפריאליזם הוא מחריף את המשברים שהוא מבטיח לפתור ב"יותר כוח".

ההתפתחויות אינן מעידות על התפוגגות האיום מצד הפופוליזם הימני והימין הקיצוני, אלא על קיטוב ועל צמא גובר לחלופה פוליטית שתציע מוצא ממשבר מערכתי. ללא התחזקות הכוחות משמאל, ובאופן מכריע בייצוג הפוליטי והארגון של מעמד העובדים והעובדות, תגובת־הנגד עלולה להתנקז שוב לכוחות ממסד כ"רע במיעוטו". אך המחאות, השביתות וההישגים משמאל ממחישים שאיפות לשינוי, תהליכי הסקת מסקנות, ופוטנציאל קיים להתפתחות חלופה פוליטית משמאל, ובפרט סביב מצע סוציאליסטי.

"תבוסה מנצחת" מסוכנת של נתניהו

המגמה הבין־לאומית אינה מבטלת את הסכנות. בישראל, המהלומה שספג גוש נתניהו אינה תבוסה מוחצת. בהשפעת משבר המלחמה, גוש נתניהו נחלש מול הצבעה נגדית של 52.5% מהקולות. לכאורה סדר־גודל דומה להצבעות נגד אורבן או ווצ׳יץ׳. אלא שהסתירות במקרה הישראלי חריפות יותר בהשפעת השאלה הלאומית. למרות אובדן הרוב בכנסת, גוש נתניהו השיג יותר קולות מ"גוש השינוי" והליכוד נותרה המפלגה הגדולה ביותר. זוהי "תבוסה מנצחת" שמסוכן להקל בה ראש.

בהשוואה לבחירות 22', גוש נתניהו נפל ב־11 מנדטים. אך עיקר הירידה טכני, בהשפעת אחוז החסימה. בנוסף, שני גושי הממסד "שילמו" כ־2 מנדטים כל אחד כתוצאה מהזינוק בהצבעה הערבית־פלסטינית. בשיעור הקולות נחלש גוש נתניהו מ־49.6% (כולל 'הבית היהודי' דאז) ל־44% (כולל 'עמך ישראל' ו'נעם'). אם מחשיבים את 'המילואימניקים–הכלכלית' בזיקה לגוש נתניהו, למרות אי־הזדהות פורמלית, הנתון עולה ל־46.7%. כלומר, היחלשות ממשית אך מתונה של 3–6 נקודות אחוז.

במונחים מוחלטים עלה מספר הקולות לליכוד בכ־5% בלבד, בעת שמספר בעלי זכות הבחירה עלה ב־8% ומספר המצביעים בפועל קפץ ב־19% (שיא של 78% השתתפות, שלא נראה מאז תבוסת ממשלת נתניהו ה־1 בבחירות 99'). מספר הקולות למפלגות הימין הקיצוני גדל בדומה לשיעור העלייה במספר המצביעים, והן שמרו על חלקן בהצבעה הארצית, כ־11%. אך בהתחשב בזינוק בהצבעה הערבית, הנתון מצביע על כך שבעוד שמשבר המלחמה החליש את גוש נתניהו הוא לווה בהקצנה ימינה בחלקים מהאוכלוסייה היהודית.

עם זאת, גוש נתניהו יצא מהבחירות חבול ומפוצל. משבר חוק הגיוס בצל המלחמה, ששם על המוקד את האוכלוסייה החרדית, הגביר פיצולים במפלגות החרדיות ופער קרע בין רשימת 'יהדות התורה' של מפלגות הימין החרדי האשכנזי לנתניהו. כ־29% בלבד ממצביעי הרשימה תמכו טרם הבחירות בהמלצה על נתניהו לראשות הממשלה. לאחר שפרשה על הנייר מהממשלה בשנה שעברה (לטובת "תמיכה מבחוץ"), כאמצעי לחץ להסדרת הפטור מגיוס לצבא לתלמידי ישיבה, פנתה הרשימה לתמרן בין הגושים ונמנעה מהמלצה לנשיא. כך שגם באוכלוסייה היהודית אין לגוש נתניהו רוב מובהק.

חוסר הפופולריות של "גוש השינוי"

לפי ניתוח של 'דבר', בחלוקה לפי האשכול החברתי־כלכלי של הקלפיות, התפלגות ההצבעה נותרה לפי דפוסים צפויים. באשכולות העניים ביותר (1–3), בהם כרבע מהמצביעים, ההצבעה הייתה ברובה למשותפת ורע״מ (40%) ולמפלגות החרדיות (28%), לעומת הליכוד והימין הקיצוני (19%), ו"גוש השינוי" (10%). באשכולות ביניים (4–7) — כמחצית מהמצביעים — הקיטוב הוא בין הליכוד והימין הקיצוני (45%) ל"גוש השינוי" (37%), לעומת המשותפת ורע״מ (9%) והמפלגות החרדיות (6%). רבדים אלה כוללים את רוב המעמד העובד ושכבות הביניים המרוששות יותר. רק באשכולות הגבוהים (8–10) — כרבע מהמצביעים — מנצח "גוש השינוי" (70%), לעומת הליכוד והימין הקיצוני (24%).

הליכוד הצליח לשמר במידה רבה תמיכה מרבדים נרחבים במעמד העובדים היהודי, ובפרט המזרחי, אף שמשבר המלחמה הרחיב סדקים בבסיס התמיכה. ההצבעה המסורתית לליכוד התבססה היסטורית בקרב עובדים מזרחים, שראו במפלגה כתובת להתנגדות לאפליה מצד שלטון "המערך". מפלגת 'הדמוקרטים' הליברלית שהתגלגלה ממנו מזוהה עדיין עם "האליטות הישנות". גוש איזנקוט נהנה במידה רבה מהצבעת "הרע במיעוטו", לרבות מצד פלח קטן של מצביעי ליכוד לשעבר. רבים אחרים המשיכו להצביע לליכוד כ"רע במיעוטו" בעיניהם.

"גוש השינוי" אומנם מיסגר את הבחירות כ"גורליות" בניסיון לרתום מיאוס מהמצב הקיים, אך תמך במערכה הצבאית שהובילה ממשלת נתניהו. למעשה, הוא הציע להמשיך במלחמה ובכיבוש בצורה "אחראית יותר", שלא תגרור בידוד בין־לאומי, בניגוד לתוכנית ה"סופר־ספרטה" של נתניהו — בניסיון להימנע מעיצומים דוגמת אלה שהטילו תחת לחץ ציבורי ממשלות אירופיות נגד מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי בגדה. הגוש שמעוניין לנהל את מלחמת הנצח והכיבוש עם יותר תיאום בין־לאומי מחויב גם להמשך מדיניות צנע למימון מכונת המלחמה ולהגנת רווחי ההון. לא בדיוק עסקה משכנעת עבור עובדים הנוטים מסורתית להצביע לליכוד.

נתניהו, מצידו, קיטב את ההצבעה תחת הסיסמה הממוחזרת "או ימין או פלסטין". ההסתה הלאומנית־גזענית מיסגרה את השאיפות הדמוקרטיות והחברתיות של מיליוני פלסטינים כאיום על שלומם של יהודים מהשורה, והתמקדה בתלות פוטנציאלית של גוש איזנקוט בשיתוף־פעולה עם "מפלגות ערביות". אותו הגוש, לרבות 'הדמוקרטים', שולל אפילו הכרה במדינה פלסטינית במתכונת כלשהי. נוכח ההבדלים הפרוגרמטיים המוגבלים בין הגושים, המאמץ של חלק ממנהיגי הגוש למתג עצמם כ"ימין אמיתי", ותגובת איזנקוט כי "בנימין זה פלסטין", לא הרשימו במיוחד מצביעי ליכוד. גם דמותו של איזנקוט כגנרל, אב שכול, וממוצא מרוקאי לא שינתה זאת.

דפוסי הצבעה מסורתיים והעלייה הדמוגרפית המתמשכת במשקלן של קהילות דתיות וחרדיות באוכלוסייה היהודית מספקים רק הסבר חלקי לחוסר הפופולריות של גוש איזנקוט. ההסבר היסודי הוא פוליטי: הגוש אינו מציע לציבור העובד מוצא, אלא גרסה "ממלכתית" להמשך המלחמה, הכיבוש ומשבר יוקר המחיה.

לא שאלה של שפן מהכובע

ההצבעה לליכוד נחלשה מעט בערים הגדולות, וגם בחלק מ"מעוזי הליכוד" נראה שחלה ירידה במוטיבציה להצבעה. דוגמה לטלטלה בבסיס התמיכה בהשפעת המלחמה היא דמותה של עינב צנגאוקר, תומכת ליכוד לשעבר, אם עובדת חד־הורית מאופקים, ממנהיגות התנועה להשבת החטופים, שתמכה בבחירות ב'דמוקרטים'.

באופן סמלי, בנוף הגליל (לשעבר נצרת־עילית) — עיר של מעמד העובדים שנחשבה היסטורית למעוז הליכוד, ושכיום כ־40% מתושביה ערבים־פלסטינים — נחלשה ההצבעה לליכוד, ו'הרשימה המשותפת' עקפה אותו כרשימה הגדולה ביותר. למרות אפליה לאומית ומתחים על רקע לאומני בעיר שהוקמה כחלק מתוכנית בן־גוריון ל"ייהוד" הגליל, בראיון ל'חדשות 13' הוצגו קולות של תומכי ליכוד מבוגרים הסולדים מ"נוער הגבעות" ושואפים, באופן סתירתי, לחיים משותפים עם שכניהם הערבים־פלסטינים. שאיפה זו מתנגשת מיסודה עם מצע הליכוד, אך מרמזת על סדקים על רקע מעמדי, שעשויים להתרחב בנסיבות שבהן יתפתח כוח פוליטי פופולרי שיבטא אינטרסים חוצי קהילות של מעמד העובדים.

בבחירות 2006 התרסק הליכוד בראשות נתניהו ל־12 מנדטים על רקע הפילוג סביב "תוכנית ההתנתקות". המרוויחה העיקרית הייתה 'קדימה', אך בחלק מ"מעוזי הליכוד" בקרב מעמד העובדים היהודי, דוגמת קריית שמונה ושדרות, ניצחה 'העבודה' בראשות עמיר פרץ, יו״ר ההסתדרות לשעבר, על בסיס אלמנטים של רטוריקה מעמדית ופופוליזם שמאלי. ביסודה הייתה זו מעטפת לתוכנית פרו־קפיטליסטית ולשוביניזם לאומי שתורגמו לקיצוצים והפרטות, ולמלחמה אימפריאליסטית בלבנון ומתקפה ברברית בעזה שהוביל פרץ כשר הביטחון.

כששב לראשות מפלגת העבודה לקראת בחירות ספטמבר 19', עם אמירות נוסח "בעד מאבק מעמדי, לא מאבק עדתי", ו"להפוך את השלום למוצר עממי", אמינותו נשחקה והוא כשל בשחזור העברת מנדטים מהליכוד. כמי שביקש להשתלב למעשה בקונצנזוס הקפיטליסטי הציוני ה"ביטחוני", הוא המשיך לתפקיד יו״ר דירקטוריון התעשייה האווירית. אלא שהתופעה שייצג — לא שמאל מעמדי ממשי, אלא פופוליזם עם אלמנטים של רטוריקה מעמדית — נכנסה באופן חלקי ומסלף לריק של ייצוג אינטרסים מעמדיים בפוליטיקה, וערערה את המיתוס של התפלגות הצבעה "שבטית" ועל־זמנית.

בבחירות האחרונות התחרו מפלגות המלחמה, הכיבוש ושלטון ההון משני הגושים בניסיון לפנות לתחושות מיאוס ופחד ולצייר רושם של כשירות לניהול מוצלח יותר של המשבר המערכתי. ייתכן שאם הבחירות היו מקוטבות סביב פערים פרוגרמטיים מהותיים יותר, גוש נתניהו היה מאבד חלק משמעותי יותר מבסיס התמיכה. אלא שאף שפן שהקמפיינרים של "גוש השינוי" היו שולפים מהכובע לא היה משנה מהותית את מאזן ההצבעה. הקרבה הפרוגרמטית בין גוש איזנקוט לגוש נתניהו אינה שאלה של טקטיקת בחירות.

קווי החלוקה בין גושי הממסד משקפים מתחים ממשיים במעמד השליט. הפופוליזם הימני המוביל את גוש נתניהו מאיץ סיפוח וטיהור אתני של פלסטינים בניסיון להכריע את "הבעיה הדמוגרפית" בין הירדן לים. הוא מבקש להתאים את הקפיטליזם הישראלי ללחצים בין־לאומיים, ומחזק נטיות בונפרטיסטיות במשטר לסילוק מכשולים, דרך עימות עם מנגנון המדינה וחתירה תחת הסדרי הדמוקרטיה הבורגנית האתנו־לאומית.

מנגד, הזרם המרכזי במעמד השליט חושש מההשלכות האסטרטגיות על ההון הישראלי, היחסים הבין־לאומיים, היציבות בחברה הישראלית, ויכולת השליטה במיליוני פלסטינים — שהתקוממו פעם אחר פעם תחת מגף הכיבוש. בהקשר זה הם חוששים מאובדן שליטה על הטרור המתנחלי המשתלב דה־פקטו בפעילות מדינתית.

הקפיטליזם הציוני טיפח את הכהניזם — תנועה ניאו־פשיסטית המשמשת כחוד החנית בתהליך נישול קולוניאלי נגד הפלסטינים — אך חושש שהגולם יקום על יוצרו. הד למתח הזה השתקף בתיעוד שירת "נשבור לציונים את השיניים" בחתונה של "נוער הגבעות" בהתנחלות בגדה המערבית ערב הבחירות.

עמדה חלשה ומבוי סתום אסטרטגי

למרות חששותיהם האסטרטגיים, מנהיגי "גוש השינוי" סיפקו, שלא במקרה, גב מכריע למלחמה ולכיבושים של שלטון נתניהו. גם הגנרל גולן — שמחשש מבידוד בין־לאומי הצהיר בשנה שעברה כי מדינת ישראל בדרך להיות "דרום אפריקה של פעם… מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב, ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה" — מהלל "הישגים צבאיים", מצדד בהשתלטות על שטחים בלבנון ושולל הכרה במדינה פלסטינית.

לכל היותר, ב"גוש השינוי", מוכנים לקבל את תוכנית טראמפ כמסגרת להסדרת הכיבוש ברצועת עזה. אין להם תוכנית לגבי שטחי הכיבוש החדשים או חלופה לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות בשטחי 67' — חלקם אף מקדמים בגלוי מהלכי סיפוח. הם אינם מתיימרים להציג נתיב ל"תהליך שלום", שעה שמשבר המלחמה וזוועות ההמונים בעזה הקפיאו אפילו את תהליך הנורמליזציה הישראלי–ערבי. אין להם אופק למהלך אסטרטגי ארוך טווח לייצוב הכיבוש והקפיטליזם הישראלי.

זהו הבדל ניכר לעומת תהליך אוסלו בשנות ה־1990 — מהלך אסטרטגי בחסות וושינגטון, שתחת הכותרת "תהליך שלום" נועד לארגן מחדש את הכיבוש בעקבות ההתקוממות ההמונית של האינתיפאדה ה־1 — ואף לעומת "תוכנית ההתנתקות" ב־2005. את תהליך אוסלו קידמו ממשלות רבין ופרס, שנאלצו להישען על תמיכה מבחוץ מצד חד״ש ומד״ע, כמפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני, בהמשך להסכם עקרונות שחתמה חד״ש עם פרס ב־1990. חולשת האופוזיציה משמאל לממשלות אוסלו הקלה על הליכוד לחזור לשלטון על רקע משברים "ביטחוניים" והתקפות כלכליות על מעמד העובדים והעובדות.

כיום פני "גוש השינוי" להמשך "ניהול" מלחמת נצח. ממשלת בנט–לפיד, שנדחקה להישען על קואליציה ישירה יוצאת דופן עם רע״מ, נפלה בתוך כשנה, בעיקר בשל המתחים סביב ניהול הכיבוש. בעקבות ה־7 באוקטובר, רוב מנהיגי גוש איזנקוט, המבקשים מרחב פעולה צבאי בלתי מוגבל, שללו חזרה על קואליציה ישירה כזו. איזנקוט מצהיר שהיה תקיף מנתניהו בתמיכתו בפעולות צבאיות בעזה ובכלל, ו"התחייב" למוטט את חמאס בעזה בתוך שנה וחצי, באמצעות מתווה טראמפ או בכוח צבאי. הוא דורש שרע״מ תתמוך ב"השמדת חמאס" — שם קוד לתמיכה בהפצצות בעזה — כתנאי להשתתפות רשמית בקואליציה.

מנהיגי הגוש נואשים לממשלת "רוב ציוני", ולמעשה ל"רוב יהודי", כפי שעולה מהאפשרות להקים קואליציה עם מפלגות חרדיות א־ציוניות. אלו כבר הוכיחו בממשלות נתניהו נכונות לתמוך במלחמה. לכן אי־הציונות החרדית עדיפה בעיני חלק ממנהיגי גוש איזנקוט על אי־הציונות של רע״מ — גם לאחר חבירת סגלוביץ, סגן שר המשטרה לשעבר, לרשימתה — נוכח הסלידה העמוקה בקרב ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל מהכיבוש והמלחמה.

ליברמן מצהיר שיטיל וטו על ממשלת מיעוט, שלדבריו "תמליך את נתניהו תוך חצי שנה" בשל אי־יציבותה המובנית. אך לא נראה של"גוש השינוי" יש בינתיים אפשרות להקים קואליציית רוב ישירה. הרעיון של עוד "ממשלת אחדות" עם נתניהו מעורר עוינות ציבורית עצומה. בניסיון להימנע מבחירות חוזרות, נראה שהגוש ייאלץ להישען על שיתוף־פעולה עם רע״מ, הממשיכה לחתור להשתתפות בקואליציה ומצדדת בתוכנית טראמפ לעזה.

איך שלא מסובבים את התמונה, גוש איזנקוט נמצא בעמדה חלשה ומעורערת. מצבו משקף את עומק המשבר הפוליטי של המעמד השליט הישראלי, שאינו מסוגל להציע מוצא יסודי ממשברי הענק שחולל.

המשותפת ובניית חלופה של שמאל מעמדי חוצה קהילות

הסתירה שבין השאיפה ההמונית להיפטר מממשלת ה"ימין על מלא" לבין חולשת השמאל והיעדר אופק ל"ממשלת שמאל" הגבירה לאחר הבחירות את הנטייה לפוליטיקת הרע במיעוטו.

טרם הבחירות ביטאו חלקים בשמאל שאיפה לקיצור דרך לא עקרוני לבניית השפעה. כך, תנועת 'עומדים ביחד', מתוך פופוליזם שמאלי, קידמה השתלבות בממשלת כיבוש קפיטליסטית של "גוש השינוי", אילו היה לה כוח של מפלגה ארצית, ולאחר הבחירות קידמה סיסמאות תמיכה בממשלה בראשות איזנקוט, כגון "העם נתן לכם את הגב, הקימו ממשלה עכשיו", ו"גדי, תתעורר, דורשים ממך עתיד אחר".

נחוץ להציב דרישות ברורות בפני "גוש השינוי", להגביר עליו לחץ ולתרום לחידוד מסקנות שמאליות בקרב תומכיו. אך הבעיה מתחילה כשסיסמאות מופשטות מחליפות דרישות ברורות, נחזות כתמיכה פוליטית, ומטפחות אשליות בממשלת כיבוש קפיטליסטית חדשה.

יש למצות כל אפשרות פוליטית לסילוק גוש נתניהו והימין הקיצוני מעמדות כוח שלטוניות, אך אין פירוש הדבר להקריב למען יעד מיידי את המשך המאבק, עקרונות יסוד, תוכנית פוליטית ומטרות אסטרטגיות.

טקטיקות מיידיות לבלימת גוש נתניהו והימין הקיצוני צריכות להשתלב במערכה להפלת מכלול המדיניות שיישמו בשלטון ולקידום חלופת שמאל מעמדי סביב סדר־יום של שינוי סוציאליסטי.

הסתירה בין מפלגות המלחמה, הכיבוש ושלטון ההון ב"גוש השינוי" לבין בניית חלופה משמאל אינה ניתנת לאיחוי. כוחות שמאליים שיטשטשו אותה, "לבינתיים", ימירו את תפקידם לשדולה למען הגוש היריב לנתניהו בממסד. כל נטייה לאתרג ממשלה בראשות איזנקוט תחתור תחת בניית החלופה משמאל.

על המשותפת מופעל לחץ כבד לרתום את כוחה הפרלמנטרי להדחת נתניהו והימין הקיצוני ב"גוש חוסם". טקטיקות חסימה, תוך הגברת לחץ על גוש המרכז־ימין להיענות לדרישות משמאל, נחוצות. אך פעולות כאלו שונות בתכלית מתמיכה או מהסכם כובל.

המשותפת הבהירה שתדרוש בתמורה לאפשור טקטי של ממשלת איזנקוט ויתורים לשיפור מצב הציבור הערבי־פלסטיני. היא לא תצביע ישירות בעד מדיניות וחקיקה גזענית, בשונה מרע״מ שב־2021 הצביעה בעד האיסור על איחוד משפחות פלסטיניות. אך היא עלולה להיות תחת לחץ שלא להתנגד ואף לתמוך בתקציב המדינה הבא, שיהיה בהכרח תקציב מלחמה וכיבוש פרו־קפיטליסטי. אסור שהמשותפת או מי ממרכיביה ייגררו להבטיח את הישרדות הממשלה במחיר שיתוף־פעולה עם חקיקה ימנית, בשם מניעת חזרת נתניהו.

כל חסימה פרלמנטרית היא ארעית ומוגבלת. רק בניית מאבק, אופוזיציה גלויה וחלופה משמאל תוכל לצמצם את המרחב להתלכדות מחודשת של גוש נתניהו ולהתחזקות הימין הקיצוני.

ההצבעה החזקה למשותפת צריכה להזכיר כיצד בסבבים קודמים, האכזבה מהמבוי הסתום בכנסת גררה ייאוש ונפילה חדה בהצבעה הערבית־פלסטינית. פרספקטיבה פרלמנטריסטית צרה לא תוביל ל"שינוי" ו"השפעה" ממשיים. נדרש נתיב לשינוי מאזן הכוחות: החלשת התמיכה בגוש נתניהו וב"גוש השינוי", לטובת התרחבות חלופה משמאל, על בסיס מעמדי חוצה קהילות.

קמפיין המשותפת הדגיש בצדק את ההתנגדות למלחמה, לכיבוש ולאפליה לאומית, וגם — אומנם באופן מוצנע — להפרטות וליוקר המחיה. עם זאת, הוא פנה בעיקר לקהל משוכנע, וקידם סדר־יום צר של ייצוג לאומי ומצע דמוקרטי. מגבלות אלו ניכרות גם במסרים המרכזיים של המשותפת וחד״ש לאחר הבחירות.

המשותפת במתכונתה הנוכחית אינה מכוונת לבניית חלופה שמאלית מעמדית חוצת קהילות, שתחתור לשינוי מאזן הכוחות ולקידום אופק של "ממשלת שמאל". נחוץ שחד״ש, כמרכיב הגדול והשמאלי בה, תרתום את משקלה להסברה ולפעולה על בסיס מעמדי יותר.

רע״מ מנהלת פוליטיקת "תיווך" פרלמנטריסטית, המבטיחה לתומכיה הישגים מוגבלים בחלוקת משאבים באמצעות לובינג ותרגילים בכנסת. זהו מבוי סתום. מנקודת מבט סוציאליסטית, פעילות פרלמנטרית צריכה לשמש במה ומנוף לבניית מאבק וכוח נגד דיכוי וניצול, סביב אינטרסים מעמדיים חוצי קהילות.

כבר בתקופת המעבר עד חילופי השלטון נדרש להציב תמרורי אזהרה מפני ממשלת מרכז־ימין, ולארגן צעדי מחאה לא רק תחת מסרים כלליים אמביוולנטיים של "שותפות יהודית–ערבית", אלא תוך עימות עם סדר־היום של גוש איזנקוט, לדוגמה בדרישות: לבלימת הסלמה צבאית; לביטול כל חקיקה סמכותנית, מפלה ועוינת לעובדים שהעבירו ממשלות נתניהו ובכלל, לרבות חוק הלאום; להוצאת הצבא מ"רצועות הביטחון" ולסיום מלחמת הנצח והכיבוש; ולבניית דיור ציבורי, לביטול הפרטות ולהפלת שלטון ההון.