בלי ספק, הרעיון של "מדינת רווחה" נשמע עדיף על המצב כיום, של משבר כלכלי־חברתי עמוק. סוציאליסטים/ות תומכים בכל שיפור שאפשר להשיג בתנאי העבודה והמחיה ובזכויות דמוקרטיות בכל עת, ודאי גם תחת מדינה קפיטליסטית. אך סוציאליזם אינו נוגע רק למידת השקעה בשירותים חברתיים, אלא לצורה היסודית שבה הכלכלה והחברה בכללותן מתנהלות. מתוך החברה הקפיטליסטית מסתמן אופק לחברה מודרנית שתתארגן בצורה יעילה ודמוקרטית יותר, בראש ובראשונה מרמת הבעלות, השליטה והניהול של המשאבים. לכן, בשביל להבין מה זה סוציאליזם, צריך לבחון ראשית מה זה קפיטליזם.

מדוע תאגידים ממשיכים לשרוף כיום דלקים פוסיליים ולהרוס את כדור הארץ, בזמן שיש קונצנזוס מדעי על הצורך לעבור מייד לאנרגיה מתחדשת כדי למנוע אסון אקלים? למה חברות תרופות מתחרות זו בזו ומסתירות מידע רפואי אחת מהשנייה (פטנטים), במקום לשתף ידע מדעי שיכול לעזור לקדם פיתוחים מצילי חיים? בסופו של דבר, כי מה שמניע את הכלכלה הקפיטליסטית הוא אינטרס הרווח הפרטי של קומץ מיליארדרים, ולא הצרכים של רוב האנושות. זו המשמעות של שלטון ההון.

כיום, תחת השיטה הקפיטליסטית, הידע, הניסיון והעבודה הפיזית והמנטלית של מספר גדול של אנשים במצטבר — לעיתים קרובות על פני מדינות שונות — נדרשים כדי לייצר ולספק מזון, תרופות, מחשבים ושלל מוצרים ושירותים נחוצים שונים. אולם עיקר העבודה החברתית הזאת נמצא בשליטה פרטית. העבודה מתוכננת ומנוהלת בכל תאגיד פרטי בנפרד בהתאם לשיקולי רווח צרים, ופירותיה מנוכסים בידי הבעלים הפרטיים, בעלי ההון. במילים אחרות, בעלי ההון צוברים עושר בשורה התחתונה על סמך ניצול העבודה הזאת. מדובר במערכת מבוססת רווח, המטפחת אי־שוויון ומחסור, שעה שהיא מצמיחה מונופולים חזקים הנשלטים בידי משפחות הון, שאינטרס הרווח שלהן גם מכתיב סדר יום עבור ממשלות קפיטליסטיות.

מערכת כזו מתנהלת בצורה עיוורת וחוסמת אפשרויות לרתום באופן רציונלי ודמוקרטי את המשאבים העצומים בחברה להבטחת מענה לצרכים חברתיים. בנוסף לכול, הממשלות של כל אחת מהמדינות הלאומיות מציבות את האינטרסים של האליטה השלטת שלהן לפני הכול, לעיתים עד כדי מלחמה, ופוגעות משמעותית גם באפשרות לקדם מהלכים בינלאומיים אפקטיביים, למשל לטיפול אפקטיבי במשבר האקלים או לחיסול העוני בעולם העשיר שאנו חיים בו. הדמוקרטיה הקפיטליסטית, במדינות שבהן היא קיימת, מוגבלת מאוד מראש, ובפרט מעצם העובדה שהיא לא מאפשרת שליטה דמוקרטית ממשית במשאבים חיוניים ומושתתת על אי־שוויון, ניצול ודיכוי. חברה כזו, המתאפיינת באי־שוויון עמוק, מספקת גם קרקע פורייה לטיפוח לאומנות, דעות קדומות ולהנצחת אפליה.

"מדינת רווחה" מפותחת לא יכולה להתקיים כשהכלכלה נשלטת בידי אצולת הון. גם במדינות סקנדינביה למשל, מעמד בעלי ההון דורש הנחות במיסים, שואף לצמצם את חלקו בהוצאה הציבורית ועל כן גם את שירותי הרווחה, שהולכים ומצטמצמים. אותו מעמד מכתיב גם תהליכי הפרטה בשביל להפוך את החינוך, הבריאות והסיעוד למסחטת רווחים.

זה קפיטליזם. אז מה זה סוציאליזם? חברה סוציאליסטית היא חברה שבה קודם כול, הכלכלה היא בעיקרה ציבורית ומבוססת תכנון דמוקרטי לתועלת החברה, ולא נשלטת בידי מונופולים של טייקונים שונים הפועלים למטרות רווח. כדי להצליח, המאבק להפלת שלטון ההון יצטרך להוביל להעברת הבנקים, התאגידים הגדולים והמגזרים המרכזיים בכלכלה לבעלות הציבור תחת שליטה וניהול דמוקרטיים.

בחברה סוציאליסטית, הכלכלה לא תהיה מוכפפת למניע הרווח, אלא תיתן מענה אמיתי לצרכים החברתיים. ההשקעה בשירותים חברתיים כמו חינוך והשכלה, רפואה, תרבות ופנאי, תחבורה ציבורית ועוד, תגדל דרמטית והם יהפכו איכותיים, יעילים ונגישים יותר. אך הרחבת השירותים החברתיים תהיה רק חלק ממעבר לכלכלה שתתנהל באופן דמוקרטי ומתוכנן. בין השאר, ייצור מוצרי צריכה, הפצתם ומתן שירותים שונים ייעשה בהתאם לצורכי החברה, ולא באופן כאוטי כחלק ממרוץ עיוור אחר רווחים. שינוי סוציאליסטי כרוך בהרחבת והעמקת הדמוקרטיה בכל תחומי החברה, במקומה של כלכלה הנשלטת באופן אנטי־דמוקרטי כבת ערובה בידי טייקונים, ובמקומה של מערכת פוליטית אליטיסטית, מנותקת ואטומה המתקיימת כיום אפילו במדינות קפיטליסטיות הנחשבות לדמוקרטיות.

מהפכה חברתית כזו, שתצטרך להתפתח מעבר לגבולות של מדינה לאומית מסוימת, לרמה אזורית וגלובלית, תאפשר להתחיל להצעיד את החברה בכיוון סוציאליסטי. חברה סוציאליסטית מפותחת בעתיד תהיה חברה שבה על בסיס השינויים היסודיים בהתארגנות החברה, הפערים המעמדיים בתנאי המחיה ישקעו והעושר העצום והטכנולוגיה הקיימים כיום יאפשרו הבטחת תנאי מחיה והשכלה ברמה גבוהה לכול, הפערים והשסעים על רקע לאומי, עדתי ומגדרי ישקעו, והמרחב לדעות קדומות יצטמצם מהותית. כלומר, עתיד של חברה שוויונית, דמוקרטית, ברמת חיים גבוהה, שתוכל להתמודד על הצד הטוב ביותר עם האתגרים המודרניים של האנושות.

הקפיטליזם במאה ה־21 הוא מערכת במשבר כרוני, המתאפיינת בשיעורי שיא של אי־שוויון, שרשרת של משברים כלכליים וחברתיים, מלחמות ומשבר סביבתי חמור. המשבר הנוכחי, שהוחרף בהשפעת מגפת הקורונה, כבר כעת עמוק וקשה יותר מהמשבר הכלכלי העולמי של 2008. האנושות מעולם לא הייתה עשירה יותר או החזיקה בידע ובטכנולוגיה מתקדמים יותר, אך לכשלי המערכת המושתתת על ייצור ושירותים למטרות רווח של קומץ בעלי הון ועל הגבולות הצרים של מדינות לאומיות, יש השלכות קטסטרופליות על תנאי המחיה של מיליארדי בני־אדם ברחבי העולם.

מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי העולמי העמוק לבדם מפריכים את התעמולה המבטיחה יעילות קפיטליסטית. הם חשפו חוסר יעילות קיצוני של המערכת הקפיטליסטית. המערכת הוכיחה חוסר מסוגלות להתמודד ביעילות עם המשבר הבריאותי ולספק רשת ביטחון כלכלית וחברתית מהותית למי שנפגעו מהמשבר, אפילו במדינות המפותחות. עוד קודם לכן, המערכת לא פעלה מראש להיערכות נאותה למרות האזהרות מפי מומחים/ות ועובדים/ות בתחום, ולמעשה, אף הניחה את הקרקע לסיכון מוגבר להתפרצות והתפשטות מגפות בהשפעת מגמות של הרס סביבתי.

"השוק החופשי" — שוק עבדים מודרני עבור הרוב, בו מוקנה לתאגידי ענק החופש לנצל עובדים ומשאבים — נכשל בסיפוק צרכיה הבסיסיים של האנושות. בנוסף, "משבר הקורונה" הראה איך במצבי חירום גם ממשלות קפיטליסטיות נאלצות לפנות לאלמנטים של תכנון כלכלי, כי "השוק החופשי" לא מסוגל לתת מענה. בישראל, למשל, הממשלה הסבה חלקית פסי ייצור במפעלי התעשייה האווירית לייצור מכונות הנשמה עבור בתי החולים. אך הצעדים האלה נותרים מוגבלים מאוד במסגרת מערכת הפועלת משיקולי רווח. ראוי לציין כי גם בנוגע לפיתוח החיסונים לקורונה, בעוד שהוא מומן באופן מסיבי מכספים ציבוריים, תאגידי התרופות הפרטיים סירבו להתחייב לשיווק ללא מטרות רווח. מלבד ייקור ההליך, הנגישות לחיסונים למדינות שונות נקבעת בהתאם לחוזים עסקיים.

היסטורית, הכלכלה הקפיטליסטית היא שיטת התארגנות כלכלית מיושנת, המתאפיינת במשברים כלכליים חוזרים ונשנים ובבזבוז משאבים הרסני. מיליוני טונות של מזון וייבול מושמדים בכל שנה (לפני שהם מגיעים לצרכנים בכלל) כדי להעלות מחירים באופן מלאכותי בזמן שמיליונים ברחבי העולם חיים בתת־תזונה ואף מתים מרעב. הכלכלה הקפיטליסטית סובלת מייצור־יתר של מוצרי צריכה ושירותים. כתוצאה ממשכורות עוני ואי־שוויון גובר, עובדות ועובדים לא מסוגלים לרכוש בהתאם לצורך את המוצרים והשירותים שהם מייצרים.

הפרקטיקה של התיישנות מתוכננת (Planned Obsolescence), ייצור מוצרים כך שיתקלקלו תוך זמן קצר יחסית, נועדה להגביר צריכה משיקולי רווח, במצב של כושר ייצור עודף. כתוצאה מכך, בין השאר, העולם מתמלא בזבל אלקטרוני רעיל, מה שרק מחריף את המשבר הסביבתי. כלכלת השוק נכשלת במעבר מסיבי לאנרגיה מתחדשת וממשיכה להיות תלויה בדלקי מאובנים למרות חומרת משבר האקלים. בנוסף לכל, על בסיס קפיטליסטי, מהפכת האוטומציה והרובוטיקה מאיימת באופן אבסורדי דווקא להמיט אבטלה המונית, בשל מחיקת משרות רבות.

על בסיס כלכלה ציבורית המושתתת על תכנון דמוקרטי, כלכלה סוציאליסטית, ניתן יהיה לרתום בצורה המיטבית את המשאבים והטכנולוגיה לטובת חיסול העוני ואי־השוויון, ומתן מענה לצרכים חברתיים שונים, ובכלל זה, להתמודדות יעילה עם משבר האקלים. כך, הסבת תעשיות מזהמות לאנרגיה מתחדשת, תוך יצירת משרות ירוקות בתנאים טובים, תוכל לקרות בהיקף מסיבי ובמהירות, לטובת מאבק במשבר הסביבתי — לצד השקעה הדחופה כבר כעת בהתאמת תשתיות לשינויי האקלים. ניתן יהיה לרתום את האוטומציה והרובוטיקה כדי לחלק את העבודה בין יותר אנשים, להוריד את כמות שעות העבודה ודווקא להעלות את רמת החיים. השקעה בתחבורה ציבורית מתקדמת, בתשתיות, בשירותי רווחה ובריאות, תעלה באופן ישיר את רמת החיים, ותסייע להעלאת רמת פריון העבודה ורמת העושר בחברה. ניתן יהיה לסלק את מניע הרווח מהמחקר, מהייצור והשירותים החשובים, ולפתח שירותים חברתיים, ברמה הארצית וברמת הקהילה, בהשקעת משאבים הולמת ובצורה דמוקרטית. הרעיון ש"אין כסף" להשקיע בתקנים לצוותי רפואה, חינוך ורווחה, ובתשתיות דיור ראויות, בחברה שלא באמת חסרים לה המשאבים הנחוצים, ייתפס כהזיה. 

לא. ברית המועצות לא הייתה מדינה סוציאליסטית. אך ראשית, כדאי ללכת אחורה. "מהפכת אוקטובר", המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה ב־1917, הייתה אירוע השחרור החברתי הגדול בהיסטוריה. לאחר שההמונים ברוסיה הפילו דיקטטורה מלוכנית בת מאות שנים, המהפכה הסוציאליסטית הוציאה את רוסיה ממרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה (ולמעשה זירזה את סיום המלחמה) והצליחה לראשונה להפיל את הקפיטליזם ולהקים משק מתוכנן בקנה־מידה ארצי. החקלאים השתחררו מהתלות בטייקוני האדמות. אחוז יודעי הקרוא וכתוב עלה דרסטית. בעוד שרוסיה הצארית ערב המהפכה הייתה כלכלה נחשלת בעיקרה, המשק המתוכנן היה הישג יסודי של המהפכה, שאיפשר להעלות את רמת החיים, והפך את ברית המועצות בהמשך למעצמת־על עולמית.

בשנים הראשונות למהפכה, השלטון עבר לידי מועצות דמוקרטיות של עובדים/ות ואיכרים/ות, שניהלו את המדינה ואת המשק. הממשלה המהפכנית הבטיחה בחוק זכות בחירה לנשים, זכות לגירושים, זכות להפלה (הראשונה בעולם, ב־1920), ביטלה חוקים נגד להט״ב והכירה בזכות להגדרה עצמית של כל הלאומים שדוכאו קודם תחת המשטר של הצאר ותחת הממשלה הקפיטליסטית הזמנית.

המהפכה עוררה השראה ברחבי העולם והאליטות הקפיטליסטיות חששו לגורלן. בתוך זמן קצר, "מדינות ההסכמה" פנו להתערבות צבאית אימפריאליסטית נגד המהפכה. 21 צבאות פלשו לרוסיה במטרה לסייע ל"צבאות הלבנים" של הימין במלחמת האזרחים להטביע את המהפכה בדם. הם נכשלו בחיסול מדינת העובדים, אך זרעו הרס רב. רבים מהמהפכנים והמהפכניות נפלו במלחמה. עובדה זו וחורבן התשתיות ותשישות האוכלוסייה החלישו את המבנים הדמוקרטיים, ובפרט את המועצות הדמוקרטיות של העובדים/ות. אך מה שהחמיר באופן מכריע את הבעיה היה שרוסיה נותרה מבודדת בעולם קפיטליסטי לאחר שגל של מהפכות בשורה של מדינות נכשל.

המצב הזה איפשר את התנאים לעליית שלטון הפקידים הטוטליטרי בהנהגת סטלין. בניגוד למיתוס, עליית הדיקטטורה הסטליניסטית לא הייתה תהליך טבעי או תוצר בלתי נמנע של המהפכה. כדי לבסס את שלטונו סטלין הוביל רצח שיטתי של סוציאליסטים ושל מנהיגי המהפכה המקוריים, רדיפה פוליטית רצחנית של השמאל, צנזורה כבדה, הסתה וסילופים היסטוריים שיטתיים.

חיסול הדמוקרטיה חנק את המהפכה. אומנם, ההישג היסודי של הכלכלה המתוכננת נשמר, אך הכלכלה המתוכננת נוהלה בידי קאסטה ביורוקרטית שהציבה את צרכיה לפני צורכי הכלל. לאון טרוצקי, אחד ממנהיגי המהפכה המקוריים, שניתח והוביל את המאבק נגד מהפכת־הנגד הפוליטית הסטליניסטית, התריע מראש שסוציאליזם זקוק לדמוקרטיה כמו אוויר לנשימה, ושניהול ריכוזי רודני בידי הביורוקרטיה יחנוק את הכלכלה המתוכננת ויוביל לבסוף אף לחזרה של הקפיטליזם אלא אם הייתה מתפתחת "מהפכה פוליטית" בברית המועצות, שהייתה מכוננת מחדש שליטה דמוקרטית של מעמד העובדים והעובדות. בסופו של דבר, מעצמת־העל הסטליניסטית, שהייתה קריקטורה מעוותת של סוציאליזם, התמוטטה והקפיטליזם חזר לרוסיה, במחיר אנושי כבד כשלעצמו. 

חינוך הוא בהחלט דבר חשוב. סוציאליסטים וסוציאליסטיות נאבקים גם למען מערכות חינוך והשכלה גבוהה ציבוריות ברמה גבוהה ובחינם. בנוסף, קידום הסברה ולמידה עצמאיים סביב סוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות הם חלק חשוב ממאבק רציני לשינוי סוציאליסטי של החברה. 

אולם הרעיון שכתוצאה ממערכי חינוך, למשל בתנועות נוער ובקומונות, או הגעה של "אנשים מתאימים" למערכת החינוך, ניתן יהיה לאורך זמן להוביל לשינוי סוציאליסטי, מפספס. "חינוך" לא מורכב רק ממה שהמורה אומר בכיתה או מה שהמדריכה אומרת בפעולה בתנועת הנוער. אנשים מתחנכים גם על בסיס הניסיון ממציאות החיים, מיחסי הכוחות בחברה, מסרים שעוברים בתקשורת, נאומים של פוליטיקאים, אירועים ומשברים גדולים במציאות ותנועות מחאה שמתפרצות. כל עוד המבנה החברתי נשאר על כנו, השינויים האישיים שנצליח להשיג דרך חינוך, עשויים אולי לשנות חיים של יחידים, אך יישארו מוגבלים בתמונה הרחבה. בכל מקרה, לא הם יעצרו ניצול, גזירות כלכליות, עוני, מלחמות, משבר סביבתי ואפליה ממוסדת, ולא הם ישיגו זכויות ושיפור מהותי בתנאי המחיה.

בעוד שחיים שיתופיים בקבוצה או בקומונה כיום עשויים לסייע לחברי הקבוצה ולהתאים לחלק מהאנשים, ודאי שלא מדובר בצורך הדרוש למאבק להפלת שלטון ההון ולשינוי סוציאליסטי. הקמת קבוצות כאלו אינה מסוגלת לשנות כשלעצמה את המבנה החברתי הקפיטליסטי. לעומת זאת, מאבק המוני מסוגל לחולל שינוי מהותי, ובאופן מכריע, לכוח המאורגן של עובדים ועובדות יש את היכולת לשתק את הכלכלה ובסופו של דבר גם להפקיע את השליטה במשק מידי בעלי ההון. בחברה הקפיטליסטית, המקום והאופן שבהם חיים אנשים מוכתבים על־ידי אילוצים כלכליים. חברה סוציאליסטית תאפשר חופש גדול בהרבה לבחור את סגנון החיים שלנו — חיים שיתופיים בקבוצות כאלו ואחרות יהיו רק אפשרות אחת מיני רבות.

בסופו של דבר, ניסיון החיים של אנשים עובדים תחת ניצול או מול המשברים החברתיים הפוגעים בחייהם, מוביל אותם למסקנות מסוימות. רוב האנשים יודעים במידה כזו או אחרת שהם מנוצלים, שהם נדפקים, שהממשלה לא סופרת אותם ושהשיטה לא עובדת לטובתם. 

הרעיון כאילו הבעיה בחברה כיום מתחילה ברמת ההתנהלות האישית וכי יש להתחיל ולהתמקד בתיקון הפרט הוא ביסודו רעיון ליברלי, ואף אליטיסטי, המציע למעשה "ללמוד לחיות" עם המערכת הקפיטליסטית, שעה שהוא מסיח את הדעת מהבעיות המערכתיות הבוערות ומהלקחים מהדרכים שבהן הושגו שינויים חברתיים לאורך ההיסטוריה. הרוב המכריע של ההמונים ברחבי העולם שנדחפים להיאבק על שינויים במציאות החיים, עושים ועושות זאת ללא קשר לפרויקטים חינוכיים כלשהם.

עם זאת, מערכי חינוך והסברה יכולים לעזור לחשוף ולחדד מסקנות לגבי האופן שבו פועלת החברה כיום ולגבי הפוטנציאל הקיים לשינוי, אם זו מטרתם. בשביל להשיג שינויים מהותיים במציאות החיים, ובוודאי שינוי סוציאליסטי, צריך להיאבק ולהתארגן. בפרט, נחוץ לבנות כוח פוליטי, המבוסס על אנשים עובדים ועובדות, שיוכל להוביל את המאבקים החברתיים להחלפת השיטה כולה. צריך להגיע לשטח, להשתתף במחאות, במאבקים חברתיים ובשביתות, להציע דרך קדימה ולהצביע על אלטרנטיבה פוליטית כוללת למצב הקיים.

אי־אפשר לשים בצד את הבעיה החברתית הבוערת המשפיעה עמוקות על החיים של כולנו, קורעת חיים ומשמשת פוליטיקאים קפיטליסטים לניצול דמגוגי של פחדים ביטחוניים. מיליוני פלסטינים חיים תחת כיבוש, מצור ואפליה, משוללי זכויות ולרוב בתנאי עוני, ומיליוני ישראלים סובלים מסכסוך הדמים המתמשך, ומניצול ומצוקה כלכלית. הממסד הקפיטליסטי משתמש בסכסוך הלאומי לקידום "הפרד ומשול" בין עובדים ועניים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. הם מעדיפים שנילחם אחד בשני, מאשר שנתאחד יחד סביב אינטרסים משותפים וניאבק להפיל את השלטון שלהם. בין השאר, השסע הלאומי ודמגוגיה לאומנית וביטחונית משמשים גם כדי לפצל ולהחליש מאבקים חברתיים בישראל. הדרך "לחסן" תנועות חברתיות מהרעל הלאומני היא להתעקש שאותן תנועות ינקטו עמדה נחרצת נגד דיכוי לאומי.

מי שמציעים להפקיר את ההתייחסות לסכסוך הלאומי לידי מפלגות הממסד, מציעים למעשה להשלים עם המצב הקיים ולא באמת לפתור את הבעיות הבוערות בחברה. מול מציאות מדממת והסתה לאומנית צריך להיאבק על פתרונות מנקודת המבט של אנשים עובדים, באופן חוצה־קהילות. ללא עצמאות לאומית וצדק חברתי גם למיליוני פלסטינים, לא ניתן יהיה להשיג צדק חברתי למיליוני ישראלים.

הדרך לשלום ישראלי־פלסטיני אמיתי עוברת בהכרח גם במאבק לסיום הכיבוש, המצור וכל צורות הדיכוי הלאומי של הפלסטינים, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה. שלום דורש שוויון. שלטון ההון כופה אי־שוויון קיצוני בתנאי מחיה ובזכויות משני צידי השסע הלאומי. הקפיטליזם הישראלי מנציח פערים עצומים בתנאי החיים בין פלסטינים לישראלים, ודיכוי והמשך דינמיקה של סכסוך לאומי. 

שלום אמיתי, בר־קיימא, דורש שינוי עמוק במציאות החיים באזור. הוא דורש בפרט מהפכה חברתית נגד שלטון ההון בישראל, שתבטיח זכות להגדרה עצמית עבור שני העמים ויחסים של שוויון והכרה, ותרתום את העושר העצום בחברה לחיסול העוני, המחסור והמצוקות בחברה. כך ניתן יהיה לספק רמת חיים גבוהה ושוויונית גם בעזה וגם בת״א, גם במזרח ירושלים וגם במערבה. על בסיס סיום הכיבוש והבעיות שבלב הסכסוך, ושילוב כוחות במאבק לשינוי סוציאליסטי של פני האזור, הכרה וסולידריות יוכלו להתחיל לתפוס את מקומם של משקעים של חשדנות, חששות ואיבה מדורות של סכסוך עקוב מדם. 

מיליוני נשים יצאו בשנים האחרונות לרחובות כחלק מהמאבק לשחרור מאפליה ודיכוי, ובפרט מאלימות על רקע מגדרי. החל מ"צעדות הנשים" נגד טראמפ בארה״ב, דרך מחאות המוניות בהודו נגד אונס ותקיפות מיניות ועד לתנועות המהפכניות בסודאן ולבנון שהובילו נשים. השיטה הקפיטליסטית לא עמדה בהבטחתה הליברלית לספק שוויון וחופש.

ברחבי העולם, מאבקים היסטוריים הצליחו להשיג זכויות ולשנות גישות חברתיות בהיקף עצום, אך המאבק של נשים לשוויון עדיין רחוק מלהסתיים. אומנם, דיכוי נשים קיים מתחילת התבססות החברה המעמדית (סביב המהפכה הנאוליתית), הרבה לפני עליית הקפיטליזם. אך לא רק שהקפיטליזם לא פתר את הבעיה של דיכוי מגדרי, אלא שבמדינות כמו פולין, ברזיל, רוסיה, ארה״ב ועוד, המשברים בחברה הקפיטליסטית הביאו איתם גם התקפות גוברות על זכויות נשים, וגם זכויות להט״ב, שהושגו בעבר. כוחות ימין וימין קיצוני פופוליסטיים מאיימים להחזיר את המצב עוד יותר לאחור.

המערכת הקפיטליסטית הובילה בעשורים האחרונים התקפות אגרסיביות על זכויות עובדים/ות ועל השירותים החברתיים, והובילה לזינוק בשיעורי אי־השוויון הכללי בחברה, ולהגברת הנטל על משקי הבית. ההתקפות הניאו־ליברליות האלו גררו פגיעה חריפה במיוחד בנשים, כשלרוב עיקר העבודה החברתית של טיפול בילדים, בקשישים ובחולים נוטה ליפול על נשים. גם העצמאות הכלכלית של נשים רבות נפגעה, מה שמייצר תלות במערכות יחסים פוגעניות. 

כאילו לא די בכך, הקפיטליזם מנצל ומטפח תפיסות סקסיסטיות בשירות אינטרסים של מקסום רווחים וזריעת "הפרד ומשול". תעשיות הפרסום, היופי והאופנה משתמשות בגופן של נשים כדי להגביר מכירות מוצרים, בזמן שמעבידים והמדינה הקפיטליסטית משתמשים בתפיסות סקסיסטיות על "המפרנס העיקרי" ו"משכורת שנייה" כדי לתרץ שכר נמוך יותר לנשים. במקביל, פוליטיקאים קפיטליסטים, שהמדיניות והמערכת שלהם אחראיות לבעיות חברתיות ואינן מספקות תנאי חיים טובים לרוב הציבור, נשענים על גורמי ריאקציה שמרניים המסיתים נגד להט״ב ונגד נשים כדי לגייס תמיכה. המערכת הקפיטליסטית ככלל נוטה להעמיק שסעים ולטפח דעות קדומות בחברה באופן שיוצר פירוד ומקשה על קבוצות שונות להתאחד למאבק משותף נגד הממסד ושלטון ההון.

בשביל לעקור מהשורש את הדעות הקדומות בחברה, לחסל את האפליה, את הניצול והדיכוי, צריך כמובן להיאבק ביומיום כדי למגר דעות קדומות, אפליה ואלימות על רקע מגדרי בכל מקום ולהשיג כל שיפור וכל רפורמה וכל זכות שניתן להשיג בכל שלב במאבק. אך כדי לפתור את הבעיה מהשורש, נחוץ להיאבק גם על שינוי החברה מהיסוד, שינוי סוציאליסטי — למען חברה שוויונית, דמוקרטית, שבה יש דיור ציבורי איכותי ונגיש לכולן ואף אחת לא ניצבת בפני הבחירה הבלתי אפשרית בין מערכת יחסים אלימה לקורת גג. חברה המחנכת מגיל אפס לשוויון על רקע מגדרי ובכלל. חברה המספקת תשתיות ציבוריות מפותחות לסיוע בגידול ילדים, טיפול בקשישים וחולים, ולא מפילה על נשים את עיקר העבודה החברתית הזאת וללא שכר. חברה ללא מעמדות ויחסי שליטה וניצול תוכל לסלול את הדרך לא רק לחיסול מהיר של אפליה ממוסדת אלא גם לשקיעת דעות קדומות ולעקירתה מהשורש של האפליה המגדרית בת אלפי השנים.

ישראל מעולם לא הייתה מדינה סוציאליסטית. שלטון מפא״י לא ייסד דמוקרטיה סוציאליסטית, עם שוויון זכויות לכל ומשק מתוכנן דמוקרטית לרווחת הכלל, וזו מלכתחילה לא הייתה מטרתו. בין השאר, הוא נלחם נגד זכותם של עובדים לשבות ולבחור ועד דמוקרטי משלהם. הדוגמה של מרד הימאים ב־1951 — כשהממשלה הסיתה ופעלה נגד העובדים השובתים, לא רק באמצעות דיכוי משטרתי אלא גם עם צווי גיוס לצבא — המחישה כשלעצמה במובהק שהרטוריקה הסוציאליסטית של חלק מהאליטה הציונית הייתה קליפה ריקה. שלטון מפא״י התאפיין ב"הפרד ומשול" בקרב עובדים ועניים, ובפרט בצורות של אפליה קשה על רקע לאומי כלפי ערבים־פלסטינים, על רקע עדתי כלפי מזרחים, כמו גם כפייה דתית ואפליה על רקע מגדרי. לא פחות חשוב, הייתה לו תרומה מהותית להתפתחות סכסוך הדמים הלאומי. הוא ביצע את העקירה ההמונית של הפלסטינים במלחמה ב־1948, אכף משטר צבאי על הציבור הערבי־פלסטיני שנותר בתחומי הקו הירוק, השתתף במלחמה האימפריאליסטית בסיני ב־1956 והוביל את כיבוש השטחים ב־1967.  

גם הקיבוצים לא הציבו מודל לחברה סוציאליסטית. מבלי לשלול היבטים חיוביים בניסיון הקהילתי של הקיבוצים, קהילה קטנה מלכתחילה אינה מהווה פתרון מבחינת מרבית האוכלוסייה. אך מעבר לכך, הקיבוצים התנהלו כאיים של שיתוף כלכלי וקהילתי, ליהודים בלבד, שעה שהם השתלבו במשק קפיטליסטי ובמדיניות לאומנית, בפרט של תפיסת קרקעות. הקיבוצים החזיקו בבעלות קולקטיבית על אמצעי ייצור מוגבלים, שעה שהחקלאות והתעשייה שלהם נאלצו להתחרות לא פעם בעסקים קפיטליסטיים, ולאורך זמן נטו להכפיף את עצמן לנורמות ולשיטות הפעולה של השוק הקפיטליסטי, כולל העסקת עובדים שכירים מבחוץ (ובשכר נמוך). למרבה הצער, התפיסה האידיאליסטית כאילו ניתן לכונן חברה סוציאליסטית דרך הקמת קומונות מתבדלות, במקום מאבק על בסיס מעמדי ברמה הארצית והבינלאומית, הובילה את תנועת הקיבוצים להשתלבות דווקא ב"אליטות הישנות", כעמוד תווך של הממסד הישן. בסופו של דבר, נסללה הדרך גם לעליית הניאו־ליברליזם וההתקפות על מדינת הרווחה ועל הקיבוצים עצמם.

אומנם, חלקים גדולים יותר של הכלכלה בישראל היו תחילה בבעלות ציבורית (המדינה וההסתדרות הישנה, שהייתה המעביד הגדול במשק). אך אותם חלקים בכלכלה מעולם לא נוהלו בצורה דמוקרטית בידי הציבור הרחב. מדיניות הממשלה נועדה לבנות משק קפיטליסטי מודרני שחלקים גדולים ממנו הופרטו די מהר (הפרטות החלו כבר משנת 1962). תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים", בתחילת שנות ה־1970, נאבקה למען רווחה ושוויון ונגד העוני והאפליה שהנציח שלטון המערך, עוד לפני "המהפך" הימני של 1977. תנועת "הפנתרים השחורים" הייתה קרובה הרבה יותר לרעיונות של סוציאליזם מאשר "הציונות הסוציאליסטית" של מפלגות המערך בראשות גולדה.

השאלה הזאת שקולה לשאלה "איפה המאבק נגד שלטון ההון כבר ניצח?". אין כיום בעולם אף מדינה סוציאליסטית. בזמן שהמונים מואסים במערכת הקפיטליסטית המיושנת ופושטת הרגל, המנטרה של "אין אלטרנטיבה" משמשת את המעמדות השליטים כדי להחליש את המאבקים המתפתחים ולטפח אידיאולוגית תודעה כנועה של השלמה עם המצב הקיים כ"רוע הכרחי".

המהפכה הרוסית ב־1917 הדגימה את היתרונות האדירים של המשק המתוכנן, שאיפשר למדינה חקלאית נחשלת להיהפך למעצמת־על כלכלית וטכנולוגית תוך תקופה קצרה, למרות הנזקים הכבדים שגרמה השתלטות הביורוקרטיה הסטליניסטית הטוטליטרית. כאמור, משק מתוכנן לא יכול להתנהל בצורה יעילה לטובת הציבור בידי שלטון פקידים מנותק. הוא צריך להסתמך באופן מכריע על דמוקרטיה עמוקה בחיים הכלכליים ובחברה בכלל, כחלק מהתחלה של שינוי סוציאליסטי שיחצה גבולות לאומיים. הדיקטטורה הסטליניסטית ברוסיה רמסה כל מרחב לשליטה דמוקרטית של מעמד העובדים והעובדות על המשק ועל הכיוון של החברה, ורדפה, דיכאה ורצחה גורמי אופוזיציה סוציאליסטיים. הקרמלין אף חיבל במכוון במהפכות בשורה של ארצות ברחבי העולם, מחשש שהן יציבו מול שלטון הפקידים הטוטליטרי חלופה של סוציאליזם דמוקרטי ויעוררו את ההמונים ברוסיה להתנגדות ולמהפכה פוליטית דמוקרטית.

בארצות אחרות שבהן הופל הקפיטליזם במאה ה־20 בתקופות מאוחרות יותר, הדבר לא קרה כתוצאה מתפיסת השלטון בידי מעמד העובדים, אלא כתוצאה מהתערבות של גורמים אחרים שהובילו לשכפול המודל הסטליניסטי בגרסה כזו או אחרת: בין אם בידי ברית המועצות שהתערבה במזרח אירופה, או בידי המאואיסטים במהפכה הסינית של 1949, ואף בידי לוחמי הגרילה במהפכה הקובנית נגד הדיקטטורה של בטיסטה כעבור עשור. גם עם הכוונות הטובות ביותר, כמו במקרה של צ׳ה גווארה, שסלד מהמשטר הביורוקרטי בברית המועצות, אף קבוצה קטנה לא מסוגלת למלא את המקום של התערבות מצד מעמד העובדים והעובדות לכינון דמוקרטיה סוציאליסטית "מלמטה", במקומות העבודה ובכל מוקדי הכוח במשק ובחברה.

במקרים שונים בעשורים האחרונים, על רקע משברים חברתיים חריפים עלו ממשלות שהגדירו עצמן "סוציאליסטיות", וקידמו אי־אלה צעדים חיוביים ופופולריים לטובת ההמונים, אך הותירו את המערכת הקפיטליסטית על כנה. בשנים האחרונות, למשל, תומכי הקפיטליזם אוהבים להצביע על ונצואלה כהוכחה ל"כישלון הסוציאליזם". המונים תמכו ברפורמות של צ׳אבס, שכללו הלאמה של תעשיית הנפט ושיפור בתנאי החיים בשכונות העוני. אבל אף שההמונים בוונצואלה הראו פעם אחר פעם נכונות לצאת למאבק ולקדם את המהפכה, ההנהגה הצ׳אביסטית לחצה על הבלמים, ונמנעה מהובלת מאבק לסיום הקפיטליזם ולכינון דמוקרטיה סוציאליסטית. רוב המשק בוונצואלה נשאר בידי בעלי ההון, שמול האיום על האינטרסים שלהם השתמשו בכוחם כדי לפגוע בכלכלה. יחד עם החרם הכלכלי האגרסיבי שהובילה ארה״ב, הכלכלה בוונצואלה התרסקה טוטלית, הרפורמות נחלשו והממשלה אף דיכאה עובדים ועובדות שנאבקו על זכויותיהם.

טעות אחרת היא להצביע על שבדיה וה"מודל הסקנדינבי" כדוגמה לסוציאליזם. מאבקים גדולים ואיגודים חזקים בשבדיה ובמדינות נוספות הצליחו להשיג מערכת רווחה מפותחת וזכויות רבות יותר לעובדים ועובדות. אך מדובר במדינות קפיטליסטיות, וזו הסיבה שרבות מהזכויות שהושגו שם נפגעות בשנים האחרונות, שמערכת החינוך השבדית עברה הפרטה מסיבית ושהמאבק נגד שלטון ההון ממשיך גם שם.

בזמן שהמערכת הקפיטליסטית נכשלת בכל תחום, מי שמתנגדים להפלת שלטון ההון מספרים לנו שהשיטה הסוציאליסטית היא שהוכחה ככישלון, תוך סילוף ההיסטוריה של המאבקים ההמוניים נגד הקפיטליזם ולמען שינוי סוציאליסטי. הטענה שלהם לא שונה מהותית מטענותיהם של תומכי המלוכה שהתנגדו היסטורית למהפכה האמריקאית ולמהפכה הצרפתית. האם למי שנאבקו למען הקמת שלטון דמוקרטי ובחירות לפרלמנט במקום מלוכה שעוברת בירושה היה מודל מושלם של מדינה דמוקרטית לפני שהם ניצחו במאבקם? כמובן שלא. "למה שהרעיון שלכם יעבוד? הראו לי מדינה אחת שבה יש דמוקרטיה פרלמנטרית!", טענו אז תומכי המלוכה האבסולוטית. כל התקדמות משמעותית בחברה האנושית כללה רעיונות שלא התממשו באופן מלא קודם לכן. אחרת, אם נתבסס רק על מה שכבר היה בעבר, לעולם לא נוכל לבנות עתיד טוב יותר.

הטענה של השמרנים לפני 100 שנה שהתנגדו לזכות בחירה לנשים כי "הן לא יידעו איך להשתמש בה נכון, כי הן לא מבינות בפוליטיקה" נשמעת כיום הזויה ומגוחכת. אך נסו להשוות אותה לטענה הקפיטליסטית המודרנית שעובדים ועובדות, אנשים מהשורה, לא מסוגלים לנהל ולתכנן את הכלכלה בעצמם באופן דמוקרטי, כי הם לא מבינים מספיק בכלכלה ולא יידעו איך לעשות זאת.

מבחינת ה־99% בחברה שהמערכת כיום לא עובדת עבורם, השאלה היא האם בחברה הקפיטליסטית המשברית הקיימת ישנו בסיס מעשי לצורת התארגנות אלטרנטיבית של הכלכלה והחברה. כלומר, האם קיים בסיס מעשי לארגן מחדש את החברה באופן שיאפשר להתגבר על בעיות חברתיות יסודיות שהסתירות בחברה המעמדית הקפיטליסטית מנציחות ואף מחמירות. השמאל המרקסיסטי לא מסתפק בסיסמאות על צדק חברתי אלא מצביע בדיוק על הפוטנציאל האובייקטיבי הזה לכינון חברה מודרנית מתקדמת יותר, החל ממעבר לשליטה ציבורית דמוקרטית במשאבי המפתח בחברה.

למעשה, תכנון כלכלי בהיקף המוני קיים כבר כיום תחת השיטה הקפיטליסטית בתוך תאגידים רב־לאומיים נצלניים. ניתן ללמוד הרבה, לדוגמה, משיטות התכנון הכלכלי של "וולמארט" — תאגיד הקמעונאות האמריקאי המעסיק מעל 2 מיליון עובדים ועובדות ומתכנן ייצור ואספקה של מאות מיליוני מוצרים בזמן אמת לפי ביקוש. במעבר לחברה סוציאליסטית מודרנית ניתן יהיה ליישם שיטות שונות של תכנון כלכלי הנמצאות כיום בשימוש, אך לרתום אותן לניהול דמוקרטי של הכלכלה לטובת הצרכים של האנושות. 

על בסיס האבחנה הזאת, עולה השאלה של הכוחות בחברה שיש להם האינטרס והפוטנציאל לזוז בסופו של דבר ממחאה על המצב הקיים וממאבקים נקודתיים על בלימת גזירות ושיפור בתנאי המחיה, למאבק המוני מאורגן להפלת שלטון ההון, ללקיחת ההגה לידיים ולכינון דמוקרטיה סוציאליסטית. אנחנו חיים בעידן של משברים עמוקים המטלטלים גם את התפיסות הפוליטיות של המונים ברחבי העולם, ודוחפים לרדיקליזציה במיוחד בקרב צעירות וצעירים.

האם הטייקונים והמערכת המשרתת אותם יכולים לדאוג בצורה מוצלחת יותר לצורכי החברה מאשר ה־99% של החברה? המונים שיצאו גם בשנים האחרונות להפגנות ברחובות ולשביתות על רקע שרשרת המשברים במערכת הקפיטליסטית ברמה העולמית צועקים שלא. הקפיטליזם נכשל. בכל העולם יותר ויותר אנשים מחפשים אלטרנטיבה לשיטה שפשטה את הרגל. החיפוש אחר פתרונות בדמות אלטרנטיבה לפוליטיקה הממסדית והפופולריות של רעיונות סוציאליסטיים נמצאים במגמת עלייה. מתוך הניסיון של המאבקים ברחובות, בקהילות ובמקומות העבודה יתפתחו ויבשילו גם מסקנות כלליות יותר לגבי הצורך בשינוי מערכתי, כפי שרמזה למשל הסיסמה הפופולרית בשנים האחרונות: "שינוי השיטה ולא שינוי האקלים".

כך גם, מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008 התפתחה תפיסה של "ה־99%" נגד קומץ הטייקונים שהאינטרסים שלהם שולטים בחברה במחיר קטסטרופלי. מסקנות לגבי הנחיצות בהתארגנות, כולל התאגדות במקומות העבודה, התפתחו גם בקרב דור חדש של עובדים ועובדות במישרות ארעיות ונעדרות ביטחון תעסוקתי, ה"פרקריאט".

בלי ספק, המחסור בכוחות שמאל סוציאליסטי מאורגנים בשלב הזה מהווה אתגר רציני, וכך גם התפקיד של לא מעט מפלגות "שמאל" מסורתיות ושל ביורוקרטיות מאובנות באיגודים. אבל בעידן של משבר מערכתי יסודי ומטלטל, מתחזק הפוטנציאל להתפתחות ולזינוק במסקנות ולצמיחה של כוחות פוליטיים שיציעו שינוי. על הרקע הזה, החלקים הלוחמניים ביותר מקרב מעמד העובדים והעובדות, ובפרט מקרב קהילות מדוכאות, יחד עם מאסות של צעירות וצעירים גם ממעמד הביניים שהקפיטליזם לא מספק להם אופק לעתיד סביר, ישובו ויתעמתו עם המערכת, ויחדדו מסקנות לגבי אופי השינוי הנדרש. התערבות של סוציאליסטיות וסוציאליסטים במאבקים החברתיים תוכל לעזור להאיץ את המסקנות ולספק דחיפה להתארגנות הנחוצה של כוחות למאבק לשינוי סוציאליסטי במאה ה־21.

שלא במקרה, מהפכות חברתיות ומאבקים המוניים אחראיים להשגת רוב הזכויות שיש לנו כיום. הזכות להיות חופשיים מעבדות, הזכות לבחור ולהיבחר, יום עבודה של 8 שעות, זכויות נשים, זכויות להט״ב ועוד.

הרבה מהמאבקים וההתקוממויות האלו נתקלו באלימות מצד המעמדות השליטים שהתנגדו לשינוי. מהפכה היא תהליך של עימות שיא בין המחנה הנאבק לשינוי מהיסוד למחנה הנאבק לשימור הסדר הקיים. במסגרת העימות הזה, מעמדות שליטים פונים להסתה, לרדיפה, לדיכוי, ועשויים אף לבצע מעשי טבח ולדרדר את החברה למלחמת אזרחים ורעב כדי לשמור על שלטונם. משטר אסד בסוריה הוא תזכורת מזעזעת לכך. אך ככל שמעמד העובדים והעובדות יותר מודע, מאורגן ומוכן למאבק, כך היכולת של המעמדות השליטים לגרום להרס ונזק פוחתת.

האם אפשר להסתפק בשינוי במסגרת השיטה הקיימת? למעשה, מהפכות ומאבקים מהפכניים רבים החלו מדרישה לחולל שינוי בתוך המערכת, אך כאשר המערכת הוכיחה שהיא לא רוצה ולא מסוגלת לספק את התביעות לשינוי, ההמונים פנו להיאבק להחלפת המערכת כולה.

מהפכת פברואר 1917 ברוסיה החלה משביתות של עובדות המפעלים בפטרוגרד (כיום סנקט פטרבורג) במחאה על מחסור חריף במזון באותה תקופה. הן סחפו איתן עובדים ועניים שנמאס להם מהעוני, המלחמה והעריצות, והפילו את משטר הצאר. כך גם ההתקוממות ההמונית המהפכנית בסודאן שפרצה בדצמבר 2018, והביאה להדחת הדיקטטור אל־בשיר, החלה במחאה על זינוק במחירי הלחם. 

מהפכות הן הכוח המניע של ההיסטוריה. מהפכה חברתית היא לא רק מחאה או אפילו מרד נגד מדיניות או ממשלה מסוימת, אלא משבר עמוק בחברה שבמהלכו, כאמור, כוחות המייצגים סדר חברתי חדש ומתקדם יותר נאבקים להפלת הסדר החברתי המיושן הקיים.

מהפכות הן לא תוצאה של משאלת לב אלא של הבשלת תנאים חומריים וחברתיים. התנאים המאפשרים אובייקטיבית להציב אלטרנטיבה לצורת ההתארגנות היסודית של החברה הקיימת נולדים מתוך החברה הקיימת. התפתחויות טכנולוגיות משכללות את אמצעי וצורות העבודה והתקשורת לרמה כזו שהכוחות היצרניים המקיימים חומרית את החברה הולכים ומתנגשים עם "החברה הרשמית", עם היחסים הכלכליים והפוליטיים השליטים, שנהפכים יותר ויותר למחסום מהותי להתפתחות החברה על בסיס התשתית המודרנית האפשרית. בחברה הקפיטליסטית התנאים ההיסטוריים האלה הבשילו כבר מזמן.

מהפכה חברתית מתחוללת כשההמונים לוקחים את ההיסטוריה לידיים דרך מאבק והתארגנות בחתירה להפיל את המשטר, בתחושה ש"הגיעו מים עד נפש", מתוך הכרה שזוהי הדרך היחידה שנותרה להשגת שינוי מהיסוד במציאות החיים, וכשישנה הנהגה פוליטית הולמת המבוססת על מעמד חברתי המסוגל פוטנציאלית להצעיד את החברה קדימה להתארגנות מחדש ולהתגברות על מגבלות ההתפתחות הישנות. בחברה הקפיטליסטית, מעמד העובדים והעובדות הוא זה שנמצא בעמדה המכרעת להוביל שינוי כזה, כתוצאה מהמשקל הכלכלי־חברתי שלו. בלי מעמד העובדים שום דבר לא זז. בתקופת מגפת הקורונה הזרקור הופנה לעובדים ועובדות חיוניים המאפשרים לקיים את החברה ברמה היומיומית. פוטנציאלית, מעמד העובדים נמצא עם "היד על השלטר" של מכונת הרווחים של בעלי ההון, ומסוגל, בהינתן מודעות מספקת לפוטנציאל, התארגנות מספקת והנהגה הולמת, להפיל את שלטון ההון ולהוביל שינוי סוציאליסטי.

התפקיד של השמאל הסוציאליסטי, המבסס עצמו בשורה התחתונה על המאבק של מעמד העובדים והעובדות בחברה, הוא לעזור לשמש כ"זיכרון" של הניסיון ההיסטורי של המאבק, לעזור להבהיר את ההתפתחויות והאתגרים, לסמן את הדרכים המועילות ביותר להגיע להישגים ולהציב אסטרטגיה להפלת הקפיטליזם. לבסוף, בעת מהפכה חברתית, התפקיד של הנהגה סוציאליסטית הוא לעזור לתעל את הזעם והכוח האדיר של ההמונים לשינוי השיטה כולה ולכינון חברה חדשה, כדי למנוע מצב שדיקטטור אחד יוחלף בדיקטטור אחר.

כמובן שצריך להיאבק על כל שינוי ורפורמה שישפרו את תנאי החיים שלנו גם במסגרת השיטה הקיימת, וגם למנוע מהמערכת לשלול מאיתנו זכויות חברתיות ופוליטיות שכבר הושגו. אך גם המאבקים האלה מצליחים כשבשלטון מרגישים סכנה ליציבות המערכת. לכן מאבקים לרפורמות משמעותיות חייבים לחתור לשינוי שורשי, מהפכני ולהחלפת השיטה הקפיטליסטית עצמה.