תנועת מאבק סוציאליסטי שותפה לשאיפה לרתום הצבעה המונית להדחת ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני. נפעל לחזק הצבעת מחאה בעד 'הרשימה המשותפת', כקול נגד "מלחמת הנצח" והכיבוש ונגד מדיניות צנע והפרטה, בקריאה לקידום חלופה של שמאל מעמדי סוציאליסטי, חוצה עדות ולאומים.

הישורת האחרונה לקראת יום הבחירות מתאפיינת באי־ודאות גבוהה, ולמרות מיאוס המוני מהמצב הקיים ותקוות חוצות קהילות לתבוסת שלטון נתניהו בקלפי, שוררת פסימיות עמוקה לגבי פוטנציאל השינוי במציאות בחיים.

השיח הציבורי בחברה הישראלית נחטף למבוי סתום בוויכוח בין שני גושי מפלגות הכיבוש, המלחמה ושלטון ההון. הוויכוח בין מפלגות הממסד עוסק באחריות נתניהו ושותפיו לזוועות ה־7 באוקטובר, ולהפקרת החטופים. אך הוא אינו כולל כל ערעור על המערכה הצבאית, זוועות ההמונים שחוללה בעזה ובאזור, והשכול והנזקים שגבתה בקרב הציבור העובד והעני בישראל. הוא מלבה מיתוס "מלחמת אין ברירה" ואינו עוסק בגורמי השורש למשבר הענק.

מפלגות גוש נתניהו השיגו פחות מ־50% מהקולות בבחירות 22', ועוררו תנועות המונים ושביתות מחאה כלליות. אך הן זכו לסיוע מכריע ממפלגות הממסד מה"אופוזיציה" והנהגת ההסתדרות, שהתגייסו לקידום המערכה הצבאית. "גוש השינוי" בראשות הרמטכ״ל לשעבר איזנקוט, בהובלת נציגי הזרם המרכזי של הגנרלים ובעלי ההון, מקדם דמגוגיה ביטחונית לנרמול הדיכוי והנישול של מיליוני פלסטינים, ולליבוי הקונספציה השוביניסטית שכיבוש — ולא קץ לדיכוי הלאומי ושלום המושתת על שוויון בין העמים — מסוגל לייצר חיי ביטחון עבור מיליוני ישראלים.

הבחירות מתקיימות כשמשבר המלחמה ההיסטורי מוסיף להתפתח בעצימות משתנה, שעה ששלטון נתניהו מוסיף לאיים בסבבי הסלמה בזירות שונות. לכך נוספים איומי ממשל טראמפ, המרכז כוחות צבא באזור למתקפות אפשריות נגד איראן או החות׳ים, חרף רתיעתו מהשלכות ערב בחירות האמצע בארה״ב. אם לא ערב הבחירות התלקחות מחודשת עומדת על הפרק גם בתקופת המעבר ותחת ממשלת כיבוש קפיטליסטית חדשה.

שלוש שנים חלפו מאז מתקפת הפתע וזוועות הטבח והחטיפה של יהודים, פלסטינים ואחרים שהובילה התנועה הימנית הפרו־קפיטליסטית חמאס, כמענה כוזב לכיבוש ולמצור המושלטים על מיליוני פלסטינים — אירוע שסיפק תירוץ ציני ל"מלחמת הנצח" הרב־זירתית ולמתקפה הג׳נוסיידית בעזה, עם הרג וחורבן בממדים חסרי תקדים בתולדות הסכסוך הציוני–ערבי, במקביל להסלמת התוקפנות בגדה המערבית עם עקירה נרחבת של פלסטינים, טרור מתנחלי, וגדיעת הפרנסה של המונים. תנועת המחאה הבינלאומית שהתעוררה השפיעה בדינמיקה שהובילה להסדר "הפחתת האש" בעזה ועסקת החילופים, וגררה סנקציות סמליות על ההתנחלויות, שעה שממשלות מנסות לשכך זעם המוני.

"מלחמת הנצח" זרעה הרג והרס בממדי ענק ברחבי האזור, לרבות כיבוש שטחים בדרום לבנון ובדרום סוריה, ומלחמה לקידום חילופי משטר באיראן. המתקפה באיראן אף גררה פגיעה בתנאי המחיה של המונים ברחבי העולם, והיא אחד מגורמי הרקע לגל עולמי של הפגנות ושביתות על יוקר המחיה ומעבר לכך, מסוריה ועד צרפת.

המעמד השליט הישראלי, שהתלכד סביב המערכה הצבאית שהוביל שלטון נתניהו, מפוצל בהשפעת חששות ממגמות בידוד בינלאומי של ההון הישראלי, מהתערערות היציבות החברתית, מפוטנציאל התקוממות פלסטינית, ומהפוטנציאל של מגמות התנחלות וסיפוח להוביל ללחצים גוברים ל"מדינה דו־לאומית" — בה ישתלבו מיליוני הנתינים הפלסטינים משוללי הזכויות בשטחי 67' וייצרו רוב פלסטיני. אך בין האגפים שורר קונצנזוס נגד ויתורים טריטוריאליים.

גוש נתניהו מקדם האצת טיהור אתני למיגור "הבעיה הדמוגרפית". איזנקוט טוען להתנגדות לסיפוח בגדה למניעת "מדינה דו־לאומית", אך שולל ויתורים טריטוריאליים ואת הדרישה הדמוקרטית להכרה במדינה פלסטינית, וקורא לחיזוק ההתנחלויות כשברקע משתולל טרור המתנחלים. 'הדמוקרטים' מקדמים בעמימות "היפרדות" כחלופה לסיפוח, בעוד בנט וליברמן מקדמים סיפוח חלקי בגדה — וליברמן מציע להחליף את הרשות הפלסטינית ב"קונפדרציה ישראלית–ירדנית" לשליטה בפלסטינים.

מכיוון ש"גוש השינוי" אינו חותר לסיום אלא לתדלוק נטל הכיבוש והמלחמה — העתיד שהוא מציע לנוער — הוא מפמפם את ספין ה"שוויון בנטל", הדורש להרחיב גיוס נוער חרדי למכונת המלחמה לשם שוויון בקטל, לצד כפיית "שירות לאומי" בקרב נוער ערבי־פלסטיני. ה"הפרד ומשול" מסיט את הזעם הציבורי לעבר קהילות עניות כשעיר־לעזאזל. ולמרות החתירה לרתום זעם על ניסיון "ההפיכה המשפטית" ומהלכים סמכותניים של שלטון נתניהו, כולל העמקת הדרת נשים במרחב הציבורי, "גוש השינוי" אינו תומך בדרישות דמוקרטיות לביטול "חוק הלאום" המפלה, להפרדת דת ומדינה, ולחיסול כל חקיקה מפלה.

שלוש שנים שהתעשיות הצבאיות, הבנקים ורשתות השיווק בישראל מגלגלים רווחי עתק, בעוד הממשלה והמעבידים מקדמים התקפות כלכליות על מעמד העובדים והעובדות למימון מכונת המלחמה, הכיבוש וההתנחלויות. כך, המלחמה משמשת גם מכשיר לסחיטת עושר, בתמיכת שני גושי הממסד וההנהגה הימנית, תומכת המלחמה ובעלי ההון, בהסתדרות הכללית. גוש איזנקוט מקדם מדיניות שתנציח את מצוקת יוקר המחיה, ובפרט יוקר הדיור ושכר העוני. הוא אינו מקדם בנייה נרחבת של דיור ציבורי לכול ופיקוח שכר דירה, מיסוי דירות יוקרה והפקעת השליטה בענקיות הנדל״ן, והוא אינו דורש פיקוח ממשי והפקעת שליטה בענקיות הקמעונאות.

למול משבר חברתי עמוק וזינוק באלימות בקהילה, גוש המרכז־ימין אינו מציע סוף לייבוש בתי החולים והשירותים החברתיים דרך מיסוי מיליארדרים, ביטול הפרטות, ובעלות ציבורית ושליטה דמוקרטית על הבנקים ומוקדי השליטה במשק לתועלת החברה. מפלגות "גוש השינוי", ככלי שרת של קפיטליזם ושוביניזם לאומי ציוני, אינן מעוניינות בשינוי כזה, וסדר־יומן אינו כולל הבטחת שכר מחיה במשק וחיזוק מהותי של העבודה המאורגנת. תפקידן להבטיח תפעול "אחראי יותר" של כיבוש, מלחמות אימפריאליסטיות, והמערכת הקפיטליסטית.

אי־ודאות גוברת

אי־הוודאות לגבי התוצאות הצפויות רק התגברה בשבועות האחרונים. בינתיים נראה שרוב הקולות בקלפי יופנו נגד הממשלה. גוש המרכז־ימין יהנה במידה רבה מהצבעת "הרע במיעוטו", אף שאינו מצליח לתעל את הסלידה ההמונית מהמצב הקיים לתמיכה מכרעת, ואפילו יכולתו לכונן ממשלת מיעוט בכנסת מוטלת בספק.

העובדה שרע״מ השמרנית, המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שהייתה שותפה בקואליציית "ממשלת השינוי 1", מודרת מראש מ"גוש השינוי", מצמצמת את ההיתכנות לצייר מצג של תמיכת רוב. אך אפילו עם רע״מ, לא מסתמן רוב לגוש.

ככל שמתקרבות הבחירות כך נחשף עד כמה רעוע מצבו של גוש איזנקוט, שנמצא בתיקו נומינלי ובלתי מופרך שאפילו יסיים בעמדת נחיתות מול גוש נתניהו — אף שגם האחרון לא נראה קרוב לקואליציית רוב בכנסת הבאה, גם אם רשימות הלוויין 'עמך ישראל' ו'המילואימניקים והכלכלית', המשמשות כלי קיבול של פופוליזם ימני לספיחת זעם ציבורי, יעברו את אחוז החסימה.

"גוש השינוי" מתחרה בממשלה על המשך תחזוקת הכיבוש, ההתנחלויות ותוקפנות צבאית אזורית בחסות דמגוגיה ביטחונית, כשההבדלים בין הגושים מצטמצמים במידה רבה להבטחות לדרגת אמינות ואחריות. הגנרל איזנקוט עצמו הצטרף יחד עם הגנרל גנץ לממשלה הנוכחית למשך חודשים בעקבות ה־7 באוקטובר 23' — כשהתמיכה בגוש נתניהו התרסקה אז ונאמדה ב־45 מנדטים — לחיזוק הממשלה ומלחמת ההשמדה בעזה. יו״ר 'הדמוקרטים', סגן הרמטכ״ל לשעבר גולן, הדגיש שוב ושוב את תמיכתו במלחמה, איגף את הממשלה מימין עם קריאות לתקיפות צבאיות, וביקר את הממשלה בעיקר על כך שלא קידמה מהלכים "משלימים" לביצור "הישגים צבאיים" בהסכמים דיפלומטיים.

הגנרלים מרוכזים בגוש היריב לנתניהו עקב המתיחות המתמשכת בין הממשלה, המובלת בידי גורמי פופוליזם ימני וימין קיצוני, לקצונה הבכירה, הנוטה לחשוש יותר מנקודת מבט מערכתית מאובדן שליטה על האירועים — אך הם שימשו מנוע לגיטימציה לתעמולה השלטונית להצדקת המלחמה הקטסטרופלית כ"הכרח" להגנת ביטחון הציבור הישראלי.

בכך הם סייעו לגוש נתניהו לשקם חלקית את התמיכה בו ולחזק את כוחות הימין הקיצוני. אף שלפי ממוצע הסקרים, משקלן האלקטורלי המשותף של מפלגות הימין הקיצוני 'עוצמה יהודית' ו'הציונות הדתית' לא גדל במובהק מאז בחירות 22', והאחרונה בראשות שר האוצר סמוטריץ׳ נזקקה לבלוק אלקטורלי עם 'זהות' ה"ליברטריאנית" של פייגלין כדי להתרומם מעל לאחוז החסימה, הגבול בין זני הפופוליזם הימני למפלגות אלו היטשטש, וככל שממשלה זו נותרה על כנה, היא קידמה חלק מתוכניותיהן וסיפקה גב לשגשוג הכנופיות הכהניסטיות־פשיסטיות בגדה המערבית ובכלל.

רשימת 'ישר!' היא מכשיר אלקטורלי שנועד להצטייר כמוצר חדש על המדף סביב דמותו של איזנקוט, אף שהוא במידה רבה מיחזור של הרשימות שנתפרו בעבר סביב גנץ, שנבעט בינתיים לשוליים לטובת "מטאטא חדש". בבחירות 2020, רשימת גנץ (כולל 'יש עתיד') גרפה 33 מנדטים של הצבעת "רק־לא־ביבי" ורתמה אותם לממשלה בראשות נתניהו. כעת, ניסיון להקמת ממשלה משותפת עם 'הליכוד' הוא תרחיש אפשרי, כפי שעשה איזנקוט לאחר ה־7 באוקטובר. אך נוכח הקיטוב הפוליטי ועומק המיאוס ההמוני משלטון נתניהו, הרעיון מאוד לא פופולרי, ואם המערכת הפוליטית לא תייצר אפילו מצג סמלי של "תיקון", אלא תמונת ניצחון סמלית לראש ממשלת הדמים, היא רק תתדלק זעם המוני. לכן איזנקוט ושותפיו לגוש מרחיקים עצמם מהרעיון.

קמפיין הדה־לגיטימציה משתלב בתעמולת המלחמה

טקס הפסילות המסורתי בוועדת הבחירות המרכזית, בה רוב מובנה לנציגי הממשלה, קפץ מדרגה בהשפעת המלחמה עם פסילת שתי הרשימות הגדולות בציבור הערבי־פלסטיני, לצד פסילות יו״ר בל״ד אבו־שחאדה וח״כ כסיף מחד״ש (שבינתיים הורשע ב"תקיפת שוטר" כחלק מרדיפה פוליטית).

הפסילות קודמו בידיעה שהזרוע המשפטית של המדינה בדמות בג״ץ תקבל את עיקר הערעורים. מצד בג״ץ, התמיכה בפסילת אבו־שחאדה מחד ובביטול שאר הפסילות מאידך משקפת שילוב בין רדיפה מוגברת נגד הפלסטינים אזרחי ישראל בצל משבר המלחמה ואכיפת משטור גבולות הביקורת על המשטר הפוליטי של הקפיטליזם הישראלי, תוך תחזוקת מצג כוזב של דמוקרטיה בורגנית "פלורליסטית", בפרט בחתירה לייצוב המתחים הלאומיים.

מדובר בחלק מדה־לגיטימציה לקול הפוליטי של אזרחים פלסטינים בישראל ולקולות התנגדות עקבית באוכלוסייה היהודית למלחמת ההשמדה ולכיבוש. הקמפיין ככלל מערער לגיטימציה לממשלה שלא תישען על "רוב ציוני". עבור גוש נתניהו, מעמדה מוחלשת, זהו גם מנוף לדה־לגיטימציה של "רוב אזרחי" חוצה קהילות בחברה הסולד מהממשלה מיומה הראשון, ולחסימת "ממשלת שינוי 2" שתישען על תמיכה כלשהי ממפלגות המבוססות באוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל.

לפי "חוק יסוד: הכנסת" יש לפסול מועמדות לכנסת, בין השאר, עקב "הסתה לגזענות". הוועדה כמובן לא מצאה כל בסיס ראייתי לפסילות כאלו. 'עוצמה יהודית' ו'הציונות הדתית' קיבלו הכשר, וככלל, מפלגות האחראיות לקידום "ההפיכה המשפטית", הכיבוש, זוועות המונים, לרבות פשעי טיהור אתני ורצח עם, כמו גם פגיעה נרחבת בתנאי המחיה של המונים משני צידי הקו הירוק ובעולם, עמדו בכל התבחינים ה"דמוקרטיים".

נקודת השיא של ציד־המכשפות הייתה בפסילה השוביניסטית של אבו־שחאדה, שפרש כהמלצת שופטי בג״ץ שצידדו בפסילה. עו״ד שהורשע ברצח בעקבות פיגוע כהניסטי נגד פלסטינים בירושלים ב־1992 ייצג בבג״ץ את 'עוצמה יהודית' בראשות שר המשטרה בן גביר, שעד לאחרונה התגאה שבביתו תמונת ברוך גולדשטיין, מבצע טבח מערת המכפלה ב־1994.

בדיונים התפלפלו נציגי הממסד, תומכי מלחמת ההשמדה, על מאמר מפריזמה אידיאולוגית לאומית שפרסם אבו־שחאדה ב־08.10.23. אבו־שחאדה גינה בתוך זמן קצר את טבח ה־7 באוקטובר בהזדמנויות שונות, אך באותו המאמר, שעסק בזוועות הכיבוש, התעלם מכך, לטענתו בחוסר ידיעה, והציג את מתקפת חמאס באופן לא ביקורתי וכמנוף למו״מ בין אש״ף למדינה הכובשת. מכך התחלחלו הצנזורים, אך כאמור, פוליטיקאים שדרשו ופעלו למחוק את עזה מוגדרים נציגי ציבור לגיטימיים.

"גוש השינוי" הצטרף לקמפיין הפסילות המשתלב בתעמולת המלחמה השוביניסטית שלהם עצמם, ובהשתקת ביקורת על זוועות המלחמה ועל הולכת השולל ה"ביטחונית" של הציבור העובד והעני בישראל. בכלל זה, "הדמוקרטים" בראשות הגנרל גולן, שתמכו פעם אחר פעם בפעולות הצבאיות של הממשלה ובפגיעה מסיבית בהמונים בעזה, בלבנון ובאיראן בכסות דמגוגיה ביטחונית, תמכו בפסילת אבו־שחאדה והתחמקו מהצבעה נגד פסילת 'הרשימה המשותפת' ורע״מ. זאת אף שהם טוענים להעדפת קואליציה עם רע״מ, כחלק ממס שפתיים לרעיון של "שותפות יהודית–ערבית", ולמעשה, כמשענת לממשלת כיבוש קפיטליסטית.

שותפיהם לגוש פוסלים קואליציה פורמלית עם רע״מ, אף שהייתה חלק מהקואליציה בממשלת בנט–לפיד. יו״ר המפלגה מנס׳ור עבאס הזכיר שאז לא התערבה ב"מדיניות ביטחון" (גם בעת מתקפה בעזה). מעטפת המפלגה הותאמה לצורכי מפלגות הממסד, עם התנתקותה הרשמית ממועצת השורא של התנועה האסלאמית והצטרפות סגן שר המשטרה לשעבר מ'יש עתיד' יואב סגלוביץ לרשימת רע״מ — לכאורה "בתמורה" להכרה בישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", אף שעבאס הצהיר כבר ב־2021, בתחילת מפנה "פוליטיקת ההשפעה", שישראל "נולדה כמדינה יהודית… וככה תישאר".

אך עבאס לוקח בחשבון את הבסיס החברתי של המפלגה, בעיקר בקהילה הבדווית הערבית־פלסטינית, ומסייג את הפיוס עם הציונות הגוזרת אפליה ונישול: "יהדות המדינה היא עובדה קיימת שנכפתה עלינו... המפלגות הערביות נאלצו לקבל זאת מעשית, אחרת היו נפסלות". הוא משווק פוליטיקה של עסקאות אופורטוניסטיות כמשולה ל"רופאים ערבים ויהודים [ה]עובדים יחד בבתי החולים לטובת החולים, עובדים יחד בייצור במפעלים". במציאות, במקום מאבק, הוא מבטיח פירורים בתמורה לחיזוק קואליציה שתנהל התקפות על עובדים ועל פלסטינים משני צידי הקו הירוק.

עילת רוב "גוש השינוי" לפסילת רע״מ היא שהמפלגה אינה ציונית. היא לא הייתה ציונית גם בממשלה הקודמת, וגם המפלגות החרדיות עליהן נשען שלטון נתניהו מייצגות פלגים א־ציוניים. עבור מפלגות הממסד הציוניות, שיתופי הפעולה עם רע״מ מלכתחילה נבעו מחולשתן האלקטורלית. הן חותרות למשמע את המפלגה, תוך צמצום התלות בה למינימום, עקב הנטל של בסיס התמיכה של רע״מ, שאינו תומך בציונות ובכיבוש. גורמים דוגמת 'הדמוקרטים' וסגלוביץ מוכנים להסתמך על משמעת קואליציונית מצד רע״מ סביב "מדיניות ביטחון", אך הגוש תחת לחץ מוגבר שלא להצטייר "חלש" ביכולת פעולה צבאית. הגוש מתעקש על "רוב ציוני", ואיזנקוט, בתגובה לרע״מ, נדחף להוסיף כתנאי סף לקואליציה תמיכה ב"השמדת חמאס" — שם קוד להצדקת מתקפות צבאיות נגד העם הפלסטיני. "גוש השינוי" עסוק ביתר־שאת בתחרות מול גוש נתניהו על שלהוב שוביניזם לאומי וחרחורי מלחמה, ליצירת מצג חלול של חלופה "ביטחונית" חזקה.

לחסום את גוש נתניהו, לחשוף את גוש המרכז־ימין, לבנות אופוזיציה משמאל

בדומה למפלגת המרכז־ימין Tisza בהונגריה שבאפריל רתמה זעם ציבורי ל"הצבעה אסטרטגית" להדחת שלטון אורבן, והובילה מצג של "ניקוי אורוות", "גוש השינוי" מבטיח ליישם את הדרישה הסמלית הפופולרית לוועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר. תחקירים שונים העלו שנתניהו קיבל התראות מודיעיניות מראש. אך ממצאים כאלה משמשים את גוש המרכז־ימין להסטת הדיון הציבורי למיקוד בשאלת האחריות האישית של נתניהו, לשם טרפוד דיון על גורמי השורש לקטסטרופה שהם סייעו לחולל בשנים האחרונות.

את הממצאים אודות התפקיד שמילא נתניהו בדינמיקה שקדמה ל־7 באוקטובר, יש לחבר לעדויות החיילים לשעבר בסרט התיעודי נז״א, החושפות חלקית את שיטות הפעולה ששימשו בהוצאה לפועל של זוועות ההמונים ברצועת עזה, והתמונה כולה צריכה לשמש כתב אישום נגד מלחמת ההשמדה בכללותה ונגד מדיניות המצור ו"ניהול הכיבוש" שקדמה לה.

כשגוש המרכז־ימין מבטיח בפועל ממשלה "פחות גרועה" במציאות קטסטרופלית, הוא נהנה מהההפקר של חולשת השמאל, שמאפשרת לו לצייר עצמו כברירת מחדל לרתימת צמא המוני לשינוי, תוך כדי הנמכת ציפיות ונרמול ה"סטטוס־קוו" של הכיבוש ושלטון ההון כ"אין ברירה". פוליטיקת "הרע במיעוטו" מציעה קוצר ראייה מסוכן.

תחושת הדחיפות המוצדקת בהחלט סביב השאיפה ההמונית להביא לסילוק גוש נתניהו והימין הקיצוני מעמדות כוח שלטוניות אינה הופכת את מפלגות המרכז־ימין לפתרון. מפלגות אלו הצילו כאמור את שלטון נתניהו ומצדדות במערכה הצבאית שהוביל ובמדיניות "ניהול הכיבוש" והמשך שלטון ההון. "ממשלת השינוי 1" כבר סללה כך את הדרך לעליית ממשלת ה"ימין על מלא".

בכל תרחיש, ממשלת כיבוש קפיטליסטית של גוש איזנקוט לא רק לא תפתור אף אחת מהבעיות הבוערות מהשורש, אלא תמשיך לטפח אותן — כולל "מלחמת נצח", התנחלויות, וגם גזירות כלכליות שנדחות עד לאחרי הבחירות. היא תסלול את הדרך לאסונות הבאים ותפתח את הדלת לקאמבק אגרסיבי עוד יותר של הפופוליזם הימני ושל הימין הקיצוני, על הטרור המשתולל של כנופיותיו, בתחפושת של חלופה כביכול לממסד, למערכת ש"לא עובדת".

כלומר, ממשלת מרכז־ימין מסוגלת פוטנציאלית להוביל להידרדרות קטסטרופלית יותר, אם לא תיבנה מולה אופוזיציה וחלופה משמאל. המשימה של שמאל סוציאליסטי בצומת הזה היא לא לשכנע כל קהל "לזוז קצת שמאלה", אלא להתחבר למיאוס העמוק מהמצב הקיים ולומר את האמת כפי שהיא: בזמן שנחוץ לפעול כדי להעיף את ממשלת ה"ימין על מלא" בבחירות, נחוץ להיאבק באותה הנחישות גם בפוליטיקה של מפלגות הממסד מגוש איזנקוט, המקדם ביסודו של דבר סדר־יום של גנרלים ובעלי הון המחויבים לכיבוש ולשלטון ההון.

הבעיה היסודית במערכת הבחירות היא היעדר כמעט מוחלט של חלופה שמאלית מהדיון הציבורי. אין הנהגה שמאלית בעבודה המאורגנת שתציע כיוון רציני למאבק וחסרה מפלגת שמאל רחבה, חוצת קהילות לאומיות ועדתיות במעמד העובדים והעובדות, שתציע "אסטרטגיית יציאה" ממציאות קטסטרופלית של כיבוש, מלחמות ושלטון הון. גם בקרב מעט הכוחות השמאליים הקיימים הנטייה הכללית היא להסתגל למצב הקיים דרך ערפול מסרים באופן מסוכן הן ביחס ל"גוש השינוי" — והסתפחות אליו, כפי שהציעו תנועת 'עומדים ביחד' ורשימתה 'מקום לכולנו' שעמדה בסקרים על כ־0.1% ופרשה — והן ביחס לעומק השינוי הנדרש לפתרון המשברים בחברה.

'הרשימה המשותפת'

'הרשימה המשותפת' — של חד״ש משמאל, עם המפלגות הפלסטיניות הלאומיות־ליברליות תע״ל ובל״ד — נבנית בעיקר כקול פוליטי עבור פלסטינים אזרחי ישראל לקידום מצע לאומי־דמוקרטי, עם תמיכה בסיסית ב"מדינת רווחה", וחתירה לגייס הצבעה משכבה אוהדת באוכלוסייה היהודית. מבחינת מארגניה, הרשימה לא נועדה לשמש גם מנוף לקידום מערכה חוצת קהילות על בסיס מעמדי נגד המלחמה, הכיבוש ודיכוי לאומי, משבר אלימות הכנופיות, יוקר המחיה ושלטון ההון — גישה הנחוצה בהסתכלות ארוכת טווח לבניית חלופה פוליטית שתציע אופק גם לעלייה לשלטון, להחלפת ממשלות הכיבוש הקפיטליסטיות. היא אינה שואפת לבנות מוקד משיכה בשמאל, שיסמן את האינטרסים, המאבקים והעוצמה הפוטנציאלית של מעמד העובדים והעובדות. בהתאם, היא אינה מקדמת סדר־יום נחוץ של שינוי סוציאליסטי.

בקרב בעלי זכות ההצבעה באוכלוסייה הערבית הפלסטינית, שבה מחצית לא הצביעו בבחירות 22', יש אינדיקציה לעלייה פוטנציאלית בשיעור ההצבעה עקב תחושת סכנה. זאת חרף ספקנות ופסימיות, גם בהשפעת אכזבה משנים של הצבעות מחאה, שלא חוברו לפרספקטיבה ולתוכנית פעולה ארוכת־טווח לבניית מאבק בחתירה לשינוי מאזן הכוחות בחברה. באוכלוסייה היהודית, המשותפת נשענת כנראה על פחות ממנדט, בעיקר תומכי חד״ש — הסיבה המכרעת לבידוד היא ההסתה הלאומנית, אך המשותפת על גלגוליה כמעט שלא כיוונה להפוך עצמה רלוונטית לשכבות חדשות.

חד״ש, המרכיב השמאלי והגדול, מתמקדת בקידום דף המסרים המשותף. היא רואה במכנה המשותף של התארגנות על בסיס לאומי־דמוקרטי צו שעה מול גוש נתניהו והימין הקיצוני מאז בחירות 2015, בהתאם לגישת "חזית עממית", ולכן צידדה גם בהשתתפות רע״מ, המתמודדת עצמאית מאז 2021. לתפיסת חד״ש, המשותפת צריכה לספק "ייצוג חזק, ברור ואחראי לציבור הערבי ולחוגים היהודיים הדמוקרטיים", כדברי יו״ר הרשימה, יוסף ג׳בארין (חד״ש–מק״י). הפנייה לקהל פלסטיני נעשית בעיקר על בסיס זהות לאומית, ולקהל יהודי בעיקר סביב מצע דמוקרטי, עם סיסמאות כלליות נוסח "יש אפשרות אחרת". הקמפיין העלה ביקורת על תקציבי העתק למלחמה ותוכנית למאבק ביוקר המחיה, אף שהדגש כבכל הסוגיות אינו על מאבק סביב אינטרסים מעמדיים רחבים, לרבות קריאת תיגר על דמגוגיה ביטחונית.

קמפיין שיציב, גם לאחר הבחירות, קריאת תיגר מנקודת מבט מעמדית, בהתכתבות עם המיאוס ההמוני ממצב המלחמה ומיוקר המחיה, ומהמשברים החברתיים, לא יבקיע מיידית את חומת הדמוניזציה השוביניסטית, אך יועיל יותר לאורך זמן בהשגת אוזן קשבת ובסימון נתיב למאבק. תוכל לסייע הגברת מעורבות מצד נציגים ונציגות לוחמניים פלסטינים ויהודים משורות העבודה המאורגנת, ממאבקים קהילתיים בקרב מעמד העובדים והעובדות, ומהאגף השמאלי של תנועות המחאה נגד מלחמת ההשמדה ונגד הפקרת החטופים, נגד אלימות הכנופיות בקהילה הערבית־פלסטינית, נגד תוכנית "ההפיכה המשפטית", ונגד שלטון נתניהו. קיים ריק פוליטי של ייצוג לאינטרסים ולמצוקות של מעמד העובדים והעובדות, וחד״ש בפרט, עם סיעה בהסתדרות, צריכה לסייע לסמן כיוון.

חיובי שבהשפעת דרישה מתומכות ותומכי חד״ש, מועצת המפלגה תיקנה את רשימת מועמדיה, כשהסירה מועמד, ג׳עפר פרח, שנגדו עלו תלונות מפורטות בגין הטרדות מיניות לאורך השנים — וראוי שהעניין יזכה להמשך בירור רציני. אך המחלוקת הגיעה גם לאחר חולשה בשילוב נשים ברשימה. אומנם, בניגוד למפלגות המלחמה ושלטון ההון, שחלקן מתהדרות בכ־50% נשים ברשימה אך מייצגות מדיניות פרו־קפיטליסטית מנציחת אפליה, סדר־היום השמאלי של המשותפת תואם הרבה יותר את האינטרסים של המאבק לשוויון נשים, אלא שדרוש ייצוג בולט ולוחמני. כעת ישנה הזדמנות לחזק דרישות למען זכויות נשים ולהטב״ק+, הנרמסות בחסות המלחמה. נעיר שהנחיה שהופצה בקמפיין המשותפת ל"הצנעת" התייחסות לדיכוי להטב״ק+ כדי לא להרחיק הצבעה "שמרנית" היא טעות עקרונית יסודית. זכויות להטב״ק+ ונשים אינן פריווילגיה שתמתין לנסיבות "נוחות", ויש לדרוש מהמשותפת לעמוד באופן בלתי מתנצל בחזית המאבקים בדיכוי על רקע מגדרי ומיני, כחלק מהמאבק לשינוי החברה.

חתירה לשינוי מאזן הכוחות

למרות חולשותיה, המשותפת היא הרשימה היחידה המספקת ביטוי פוליטי למאבק עקבי נגד "מלחמת הנצח" — לרבות מלחמת ההשמדה בעזה — והכיבוש, גם תחת רדיפה פוליטית. זוהי הרשימה היחידה הקוראת תיגר ברצינות על ההסתה השוביניסטית, ה"הפרד ומשול" על בסיס לאומי, המיליטריזם והאימפריאליזם. וזוהי הרשימה היחידה שלא מציגה ממשלת כיבוש קפיטליסטית כפתרון. לכן היא היחידה שרלוונטית לפרספקטיבה ולהיערכות לבניית אופוזיציה לוחמנית משמאל.

בנוסף, אף שהיבט זה פחות מרכזי בקמפיין, זוהי הרשימה היחידה שתוכניתה למאבק ביוקר המחיה, בעוני ובאי־השוויון אינה מסתפקת בדרישות מינימליות להשקעה תקציבית בשירותים חברתיים ולהעלאת המיסוי על ההון. היא מעלה את השאלה המהותית יותר של השליטה במשאבים בחברה — שבלעדיה סיסמאות על "רווחה" ו"צדק חברתי" נותרות חלולות — ודורשת לבטל הפרטות, להחזיר לבעלות ציבורית נכסי ציבור שהופרטו, ולהעביר חברות ממשלתיות לניהול דמוקרטי.

המשותפת מעלה בצדק שהיא תצטרך למצות כל כלי פוליטי זמין כדי לחסום את גוש נתניהו מעמדות כוח. חשוב להזהיר שחסימה פרלמנטרית, ככל שתתאפשר, חייבת להיות מחוברת לבניית אופוזיציה אקטיבית משמאל, בכנסת וברחובות, לממשלת כיבוש קפיטליסטית חלופית, תוך מאמצים שיטתיים להחלשת ולפיצול בסיס התמיכה החברתי לפופוליזם הימני ולכוחות הימין הקיצוני.

יו״ר המשותפת ג׳בארין הגיב לרעיון של "רשת ביטחון" לממשלת מיעוט של גוש איזנקוט בעמימות: "אנחנו רוצים להיות רשת ביטחון לציבור הערבי ולציבור הדמוקרטי היהודי… אחרי הבחירות נדע לקבל את ההחלטה האחראית והמנהיגותית, שתגן גם על הציבור שלנו ועל הערכים שלנו". בהסברה כתובה ובסרטון בערבית הדגישה המשותפת מחויבות להפלת שלטון נתניהו, והצהירה שלא תספק צ׳ק פתוח לגוש המרכז־ימין, כפי שעלה למשל בפלאייר בערבית: "מי שרוצים מאיתנו רשת ביטחון, חייבים להעניק לעם שלנו רשת ביטחון מול הריסת בתים, אלימות ופשיעה, ומדיניות אפליה, ובהגנה על זכויותינו הלאומיות והאזרחיות, לצד הפסקת המלחמה ומדיניות הטרנספר והסיפוח, ופתיחת אופק מדיני אמיתי".

ממשלה בראשות איזנקוט לא תספק זאת, אף שחיובי לאתגר ולחשוף את "גוש השינוי" — אם כי מוטב להרחיב את המסר ולהכלילו ל"רשת ביטחון" לציבור העובדים והעובדות, ולסייע להבהיר שהמשותפת צריכה להיות כתובת רלוונטית באופן חוצה קהילות. אם "גוש השינוי" לא יצליח להקים ממשלה, לא השמאל אחראי לכך. המשותפת תצטרך לפעול לחסימת גוש נתניהו והימין הקיצוני, בכנסת וברחובות. אך אין מקום להבטיח הסדר כללי כובל ל"שקט תעשייתי", לכל ממשלת כיבוש קפיטליסטית, אפילו רק בכנסת. האם ניתן להעלות על הדעת תמיכה בהעברת תקציב גזירות כלכליות בשירות בעלי ההון והכיבוש? וגם טקטיקות הצבעה נקודתיות בכנסת חשוב לגבות באזהרה שהן אינן המפתח לשינוי. אין פתרון בקלפי ללא מאבק לבניית חלופה משמאל.

חלופה כזו תצמח מתוך מאבקים שישנו את מאזן הכוחות החברתי נגד ממשלות הימין, ותצטרך להתפתח כמגאפון פוליטי לבניית מאבק חוצה קהילות של הציבור העובד ושל צעירות וצעירים הגדלים לחברה עם עתיד דיסטופי. המשותפת צריכה להשתמש בעמדותיה בכנסת כבמה חוצת קהילות לחיזוק המאבקים שיתפתחו בתקופה הבאה בקרב הציבור הערבי־פלסטיני ובאופן רחב בקרב מעמד העובדים והעובדות על תנאי מחיה וחירויות דמוקרטיות ונגד מלחמת הנצח והכיבוש.

ההצבעה מגיעה בהמשך למאבקים נגד מלחמת ההשמדה ונגד אלימות הכנופיות, ובהמשך גם לתנועות מחאה המוניות בחברה הישראלית שנותרו כבולות להנהגות ממסדיות שבהובלת גנרלים ובעלי הון הרחיקו אותן מסדר־יום התואם את השאיפות לשינוי עמוק במציאות החיים. ההצבעה חייבת להיות קדימון לבניית צעדי מאבק נגד יוקר המחיה, נגד תקציב המלחמה הבא, נגד הסלמה צבאית, לסיום המלחמה, ונגד הכיבוש ושלטון ההון.

תנועת מאבק סוציאליסטי פועלת למיקוד מאמצים בישורת האחרונה לבחירות לחיזוק הצבעת מחאה ל"משותפת" נגד מלחמת הנצח, הכיבוש ושלטון ההון, להיערכות למאבק לאחר הבחירות, ולהצבת חלופה של שמאל מעמדי סוציאליסטי מול שני גושי מפלגות הממסד הנושאות באחריות למשבר הדמים ההיסטורי של השנים האחרונות.