הטלטלה במערכת הפוליטית נמשכת, אחרי שתוצאות הבחירות החוזרות התקדימיות יצרו שוב בפועל "גוש חוסם" לנתניהו. לראשונה מזה למעלה מעשור, המנדט להרכבת ממשלה עובר מידי נתניהו למועמד אחר, אולם גם לגנץ אין בינתיים כיוון ברור לקואליציה. תרחיש של בחירות שלישיות בפברואר או במרץ בהחלט ריאלי.

נתניהו חטף מכה מביכה. מרבית הקולות הלכו למפלגות שסירבו להתייצב לצידו. ההצבעה לליכוד, למרות האיחוד עם מפלגת הלוויין של שר האוצר כחלון, נחלשה והאיחוד איבד 7 מנדטים — מצביעי כחלון נהרו למפלגות "אנטי־ביבי" ובראשן כחול־לבן, לאחר שהצטרפו לרבבות שכבר נטשו את הבלוף ה"חברתי" ששימש גלגל הצלה לשלטון נתניהו. ההצבעה עבור "גוש הימין" גם יחד עם ליברמן הוסיפה ונחלשה מ־55% ל־53% מהקולות (37% מכלל בעלי זכות ההצבעה, ירידה בכנקודת אחוז).

קמפיין הגעוואלד הממוחזר של הליכוד איבד מהאפקטיביות בהמרצת הבסיס לקלפיות. הירידה בהצבעה לליכוד בלטה בעיקר בקרב השכבות המרוששות יותר. שכבה ניכרת של מצביעי ליכוד בבחירות אפריל נשארה הפעם בבית. נתניהו הודה באמירה אגבית כי "חשבתי שנשתה יותר" (מנדטים על חשבון המפלגות הקטנות) במהלך נאום מגומגם באישון לילה אחרי הבחירות מול אולם חצי ריק.

הח״כ מיקי זוהר, מנושאי כליו של ראש הממשלה, התבכיין שהליכוד איבד "את הציבור האתיופי שכמעט ולא הצביע עבורנו". בסבב המחאה בקיץ נגד האפליה הגזענית והאלימות המשטרתית נגד תושבים ממוצא אתיופי, עלו קולות שקראו "להעניש" בקלפי את מפלגת השלטון. כך נרשמה ירידה חדה בהצבעה לליכוד בשכונות עם שיעור גבוה של יוצאי אתיופיה. כחול־לבן הרוויחה מכך חלקית, גם מכיוון שהציבה שני מועמדים ממוצא אתיופי במקומות ריאליים.

אם זה הולך כמו ברווז צולע בבלפור, מה זה? מי שהוכתר כבעל הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד ראש הממשלה נותר ברווז צולע לאחר שנשללה ממנו הפעם האפשרות להציג שוב תמונת ניצחון שטחית ולפמפם את המיתוס שממשלת ימין קפיטליסטית עם גורמי ימין קיצוני משיחיים מייצגת את "רצון העם" — במציאות, כל ממשלות נתניהו, ובוודאי האחרונה, עוררו סלידה עזה והתנגדות לא רק בקרב גורמי ממסד מ"האליטות הישנות" אלא בקרב שכבות רחבות מרקעים שונים, מה שתורגם להתפתחות של קיטוב פוליטי גובר ולהתפרצות של מאבקים חברתיים משמעותיים. ה"חמוצים", להגדרת נתניהו.

לאורך השנתיים האחרונות פרצו בזו אחר זו מחאות סוערות סביב שורה של נושאים, במידה רבה בתגובה לסדר היום הריאקציוני של ממשלת ה"ימין־ימין", שהיא גם הממשלה המחזיקה הכי הרבה זמן אי־פעם. במהלך מערכת הבחירות פרצו שוב הפגנות נגד אלימות משטרתית ואפליה כלפי אזרחים ממוצא אתיופי, וגם לאחר הבחירות התפתחו מחאות על אלימות נשק בקהילה ועל אפליית אזרחים ממוצא ערבי, על רצח נשים ועל הרס סביבתי.

אולם נתניהו והליכוד לא הפסידו ב"נוקאאוט", ודאי בהתחשב באלטרנטיבה החלולה שהוצבה מולם — הקמפיין הרדום והריק מתוכן של כחול־לבן נהפך לבדיחה שכיחה וגנץ אינו נהנה מפופולריות מיוחדת. כחול־לבן לא באמת התיימרה להציע אלטרנטיבה שלטונית לליכוד. גנץ חש צורך לומר בישיבת סיעה כי הם "לא 'רק לא ביבי'", דווקא מכיוון שזהו המסר המרכזי הברור היחידי שאיתו הם מזוהים.

נציגי כחול־לבן הפליאו בזיגזוגים סביב הבטחת הכסת״ח שלא יישבו עם נתניהו, שאותו הם טורחים לשבח על "הישגים", אך מבטיחים שישבו עם מפלגתו, שאת מדיניותה ייצג ושהצמיחה אותו ואת עושי דברו דוגמת אמסלם, רגב, ביטן, שטייניץ, אקוניס, זוהר וכו'. בכל זאת, ההצבעה עבור כחול־לבן כמעט שלא נחלשה. אף שלא סחפו התלהבות המונית הצליחו למשוך בעיקר הצבעת "הרע במיעוטו", השואפת לפחות להדיח את הפרצוף הראשי של שלטון הימין מזה למעלה מעשור.

כעת שתי הרשימות הקפיטליסטיות הגדולות, שפעלו לקטב ביניהן את ההצבעה, משווקות את הרעיון של "ממשלת אחדות" כ"צו השעה", כשעל הפרק גזירות כלכליות חדשות על העובדים והעניים וסכנת מלחמה. הוויכוח העיקרי בין הליכוד וכחול־לבן מתמקד כרגע בשאלת המשך הקריירה הפוליטית של נתניהו.

נתניהו ביקש ליזום מלחמה ולספח

המערכת הפוליטית דרוכה לקראת החלטתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה בשבועות הקרובים בעניין הגשת כתבי אישום נגד נתניהו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשות ה"אלפים", העוסקות בטיב קשריו עם הטייקונים אלוביץ', מוזס ומילצ׳ן.

בינתיים, תרחיש "ממשלת חסינות" ירד מהפרק. נתניהו לא נמצא בעמדה להמשיך בתהליך ה"ארדואניזציה" ולהעביר את שינוי חוק החסינות לטובתו והגבלות מהותיות על מערכת המשפט דוגמת "פסקת ההתגברות" (חוק עוקף בג״ץ) — מהלכים שהוציאו רבבות להפגין ערב פיזור הכנסת הקודמת וספגו מכה בקלפי.

נתניהו ביקש למלט את דרכו מתבוסה ומהעמדה אפשרית לדין בין השאר באמצעות קמפיין שכלל הסתה גזענית נגד ערבים, הסתה נגד עיתונאים ולא פחות מניסיונות לפתוח במלחמה בעזה ולהכריז על סיפוח רשמי של בקעת הירדן. הוא נחסם מלממש את שתי האפשרויות האחרונות, לפי הדיווחים, עקב התנגדות ראשי הצבא ומערכת הביטחון, שראו בכך הרפתקנות מערערת יציבות.

בנוסף, ישיבת הממשלה האחרונה לפני הבחירות נערכה ב"מאחז" בלתי חוקי, במאמץ להתחנף לימין המתנחלי. כל אלה לא השיגו לליכוד ולמחנה נתניהו קולות נוספים. ככלל, הסתמכות נתניהו על ברית גלויה עם הימין הקיצוני, כולל מינוי רפי פרץ וסמוטריץ' לשרים, לא סייעה לו.

קמפיין המצלמות, כחלק מקמפיין הדה־לגיטימציה הגזעני המתמיד לקול הערבי, נחל מפלה. עלילת הדם מבית נתניהו לפיה, במילים אחרות, "הערבים גונבים את הבחירות", קרסה. ועדת הבחירות המרכזית הצהירה שבסבב הקודם התגלו חשדות לזיופים רק במספר קלפיות בודדות, מתוך קרוב ל־11 אלף, דווקא לטובת הליכוד וש״ס!

הצעת "חוק המצלמות" נפלה לאחר שליברמן משך את תמיכתו. אך גורם מכריע במכה שחטף שלטון נתניהו היה תגובת הנגד בקרב מצביעים ערבים. כפי שהודה ח״כ זוהר, קמפיין המצלמות התהפך על הליכוד. אף שבקרב יהודים שיעור ההצבעה המשיך לרדת מעט לכ־71%, בקרב אזרחים ערבים ההצבעה זינקה משפל היסטורי של כ־49% לכ־59%, כמעט לרמה של בחירות 2015 (נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה). הצבעת המחאה מול הניסיון למחוק את הקול הערבי איפשרה ל'רשימה המשותפת' לבסוף לטפס בסקרים ולשחזר את הישגה מ־2015.

עוד חוזר הניגון של "ממשלת אחדות"

אם ליברמן לא היה עורק ממחנה נתניהו לא היו בחירות חוזרות מלכתחילה והיפותטית גם כעת נתניהו היה יכול להכריז על "ניצחון" ולהרכיב שוב קואליציה צרה עם 63 מנדטים. אלא שהמהלך של ליברמן לא התרחש בריק. העובדה שנתניהו — שב־2016 צירף את ליברמן לממשלה כדי לייצב רוב דחוק בכנסת, במחיר התפטרות שני שרים והתגברות ההתנגדות לשלטונו — לא הצליח בניסיונותיו להרכיב קואליציה חלופית, עם גורמים מכחול־לבן או העבודה, ממחישה עד כמה הוא בעמדה מוחלשת. ליברמן זיהה תהליך תסיסה נגד שלטון נתניהו והחליט לנצל זאת בניסיון לשקם את כוחו.

ניסיונות הליכוד לבודד ולהחליש את ליברמן כשלו לחלוטין. 'ישראל ביתנו' התחזקה, עם עוד 140 אלף קולות, בדיוק בגלל העימות עם נתניהו והפנייה הטקטית לקמפיין ליברלי שניצל סנטימנט של זעם המוני שגבר בשנים האחרונות על מדיניות של כפייה דתית, שהתעצמה תחת הממשלה האחרונה. הקמפיין שהוביל בסיבוב הקודם, אחרי שפרש מהממשלה בנובמבר שעבר על רקע תדמיתו בהקשר של המשבר ברצועת עזה, התמקד ב"ביטחון" וכשל אלקטורלית. אז הוא עוד התחייב לחבור לנתניהו והביע התנגדות להקמת "ממשלת אחדות", שגרס שתהיה "ממשלת שיתוק". הוא עשה פניית פרסה אל הרעיון של "ממשלת אחדות חילונית", כשהתברר לו שעל בסיס עוד קואליציה צרה עם "החרדים והמשיחיים" לא יוכל להציג הישגים סמליים כלשהם לבסיס החילוני שלו. לכן פנה לברית עם כחול־לבן, איתם חתם על הסכם עודפים, סירב להמליץ על נתניהו לנשיא וכבש עמדת כוח של "לשון מאזניים" בין הגושים בכנסת.

הקמפיין הממסדי למען "ממשלת אחדות" נובע ביסודו מאותם הגורמים שהובילו להיווצרות רשימת האנטי־ביבי הגדולה של כחול־לבן בהובלת הגנרלים ולפיד — אלה דיברו מלכתחילה על אפשרות של קואליציה משותפת עם הליכוד, לכאורה ללא נתניהו, בידיעה שאין להם אופק אחר לממשלת רוב. לאחר כישלון 'המחנה הציוני' ב־2015, הפרויקט הממסדי המרכזי נגד שלטון נתניהו התגבש הפעם ללא מפלגת העבודה. כחול־לבן היא ברית פוליטית רחבה, רוויית סתירות ורופפת, שהדבק העיקרי המחבר אותה הוא ההתנגדות לנתניהו, ושוב נדרש הסכם רוטציה בין ראשיה כדי לאפשר אותה. אף שהפערים הפוליטיים הרשמיים בינה לבין הליכוד אינם מהותיים באף נושא, היא נועדה בבירור להשפיע על מסלול השלטון הישראלי.

שלטון נתניהו נהפך לגורם מערער יציבות עבור המערכת. סדר היום שלו מושפע יותר ויותר מענייניו המשפטיים וצורכי שרידותו הפוליטית ומבריתות בקצה הימני עם גורמים פנאטיים משיחיים וחרדיים. הוא מושך ביקורת מצד "בכירים" בממסד כבר שנים. ראשית, בשל התנהלות פזיזה ופרובוקטיבית במישור האזורי והמשך המשבר החריף ברצועת עזה והבנייה הנרחבת בהתנחלויות, ללא אופק לייצוב הסכסוך הישראלי־פלסטיני. שנית, בעקבות התקפות פופוליסטיות ימניות על מערכת המשפט ושאר מוסדות המדינה הקפיטליסטית ועל העיתונות. בנוסף, התזוזה ימינה של הממשלה בשנים האחרונות עוררה תסיסה חברתית מחודשת.

העובדה שהנוסחה החריגה של ממשלת רוטציה, נוסח 1984–1988, נשלפה מהארכיון מעידה על הדאגה העמוקה במעמד השליט מהתמשכות המשבר המשתק את המערכת הפוליטית ומקפיא תוכניות. בהשוואה לתקופת ממשלת הרוטציה ההיא, בעשורים האחרונים המערכת הפוליטית נעשתה הרבה יותר מעורערת ומפוררת, שעה שהאמון בה נשחק כתוצאה מהמדיניות הניאו־ליברלית ומאי־יכולתה לפתור את הסכסוך הלאומי — והמשבר הפוליטי הנוכחי גם הוא, בסיכומו של דבר, תולדה של התהליך הזה.

ממשלת קואליציה רחבה בהשתתפות כחול־לבן נועדה לאפשר קבלת לגיטימציה ציבורית ויציבות מירבית כדי לנסות לייצב משברים או משברים פוטנציאליים עבור המעמד השליט בתחומים שונים בצורה "מאוזנת". בכלל זה, המתיחות האזורית וסכנה של עימותים צבאיים, ובמקביל גם הגירעון התופח בתקציב המדינה. ברקע, המשק העולמי על סף מיתון, והצמיחה הישראלית מתערערת. מרחב התמרון הכלכלי של הממשלה הבאה יהיה בבירור צר יותר וכבר יש לחץ במעמד השליט לקדם גזירות צנע לצורך "הידוק תקציבי".

נתניהו הוא הגורם העיקרי המפריע למימוש קונצנזוס ה"אחדות" בממסד. אחרי שחודשים ניסה להציג את כחול־לבן והליכוד כשמן ומים, הוא עשה סלטה רטורית עם תוצאות בחירות ספטמבר ומיהר להיאחז בקרנות המזבח עם מזמורי "אחדות לאומית". רק שהוא יודע שבהנהגת כחול־לבן, על רקע הציפייה מתומכיהם, ישנה התנגדות לישיבה איתו בגלל מראית עין. בינתיים הוא לכאורה מסכים למתווה רוטציה ו"נבצרות", אך ממשיך להסתמך על בעלי הברית שלו, שצופפו שורות עם ההכרזה על "בלוק" למו״מ הקואליציוני. נתניהו נשען עדיין על בסיס תמיכה משמעותי, בניגוד חד לאולמרט בזמנו, ומצידו אינו מתכוון להסתלק במהירות. אך הזמן בינתיים אינו פועל לטובתו, עם סבירות גבוהה לכתבי אישום בשבועות הקרובים. גורמים בצמרת הליכוד ובגוש כבר בוחנים את הרעיון של הקרבתו — לכן המאמצים הבהולים בסביבתו לדחוף "הצהרות נאמנות".

איראן

נתניהו טען שדרושה "ממשלת אחדות רחבה" בגלל "אתגרים כבירים": איראן, כלכלה (לכאורה בעיקר השקעה צבאית) ותוכנית טראמפ כ"הזדמנות חד־פעמית". הטענה האחרונה היא חזרה על הדברים שאמר ראש המוסד יוסי כהן בכנס הרצליה ביולי, על הזדמנות "להגיע להבנה אזורית שתוביל להסכם שלום כולל" עם מדינות ערב, לאור העימות מול איראן, קשרי ישראל וטראמפ והידוק לכאורה של יחסי השלטון הישראלי והקרמלין. זוהי הפרזה בפוטנציאל פיתוח הבריתות הבינלאומיות של שלטון נתניהו.

לעומת זאת, ניסיונות טראמפ לחדש מו״מ עם איראן דרך הידברות ישירה עם הנשיא רוחאני נתפסו בחשדנות בממסד הישראלי. הכרזתו הפתאומית על הנסיגה מסוריה הייתה כבר מכה לאינטרסים של המשטר הישראלי, החושש מ"התבססות איראנית" ומקבל תזכורת למגבלות הברית שלו עם המעצמה האימפריאליסטית החזקה בעולם.

לקראת הבחירות, נתניהו הספינולוג הוציא מטראמפ הבטחה לקדם "ברית הגנה". אלא שמדיניות הביטחון המסורתית של המשטר הישראלי מדגישה חופש פעולה צבאי גם ביחס למדיניות המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות באזור. לדברי ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט, "נתניהו החליט [על המהלך] על דעת עצמו, ללא כל עבודת מטה ותהליך מסודר של קבלת החלטות", ו"בחוזי הגנה בין גדולים וחזקים לבין קטנים ופחות חזקים, הקטנים משלמים תמיד בסעיפים המגדירים את מרחבי חופש הפעולה שלהם".

שביט ביקר גם את ההסתמכות על טראמפ, אותו הגדיר "משענת קנה רצוץ" מבחינת האסטרטגיה של המשטר הישראלי. בהקשר הזה, ראשי סעודיה ומדינות המפרץ לא יסתכנו במשיכת זעם ציבורי על "הסכם שלום כולל" עם ישראל ללא הסכם ישראלי־פלסטיני חדש, והסכם כזה לא על הפרק על בסיס ברית טראמפ־נתניהו והמדיניות הפרובוקטיבית נגד הפלסטינים ולהנצחת הכיבוש וההתנחלויות (הרומסים חיי מיליונים נטולי זכויות, שמלכתחילה אינם משתתפים בבחירות האמורות לכאורה להשפיע על כיוון המדינה הקפיטליסטית השולטת בחייהם).

טראמפ תרם לערעור היציבות האזורית. פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין והכבדת הסנקציות על איראן גררו הסלמה במתחים באזור, כפי שניכר היטב בחודשים האחרונים במפרץ הפרסי, ושיאם האחרון בתקיפת מתקני הנפט הסעודיים ב־14.9, לפי החשד בידי המשטר האיראני או בעלי בריתו באמצעות טילי שיוט. יש בכך איתות גם לישראל, על רקע התקיפות הצבאיות המיוחסות לה בעיראק ובסוריה, וההתנגשויות עם חיזבאללה. כעדות להסלמה המסוכנת במתחים, בטקס לציון יום השנה למלחמת יום כיפור, נתניהו חזר לאיום להפציץ באיראן: "ישנם אתגרים קיומיים וכבירים, כמו ב־73', שבהם אסור לשלול מכה מקדימה ואפילו מחייבים מכה מקדימה".

"בעד מאבק מעמדי"

אחרי עשור של טלטלה אזורית וסבבי הסלמה מדממים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובעיות חברתיות שהציתו מחאות סוערות, מפלגות ה"מרכז־שמאל" התמקדו ברעיון של החלפת נתניהו, למעט מפלגת העבודה, שפנתה הפעם להתייחסויות רחבות יותר במסגרת קמפיין סוציאל־דמוקרטי מתון. עד לרגע האחרון לא היה ברור אם ההצבעה לכחול־לבן תבעט מהכנסת את "השמאל הציוני", הנמצא במשבר מתמשך.

מרצ הליברלית עקפה את מפלגת העבודה מימין לאחר החיבור עם ראש הממשלה לשעבר ברק, הגנרל המיליונר, הנהנתן, המסמל בנוסף גם הסלמה בסכסוך הלאומי וירי באזרחים באירועי אוקטובר 2000. 'המחנה הדמוקרטי' איבדה הצבעה מהשכבות המרוששות יותר, במיוחד מצביעים ערבים, לטובת גידול בתמיכה מקרב שכבות מבוססות יותר (נתוני מרכז אדוה), בהם מחצית מצביעי העבודה באפריל.

לעומת זאת, קמפיין העבודה־גשר בראשות עמיר פרץ היה יוצא־דופן בהתייחסותו לסוגיות מעמדיות ובהבלטת דרישות כלכליות לטובת מעמד העובדים, כולל העלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה, הטלת "מס עושר", ביטול ההעסקה הקבלנית, חינוך ציבורי חינם מגיל אפס, השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום, הבטחת פנסיית מינימום ועוד (קיראו: 'התוכנית הכלכלית של עמיר פרץ ותוכניותיו הפוליטיות', 1.9). באופן חריג בפוליטיקה הישראלית, פרץ, יו״ר ההסתדרות לשעבר, הצהיר כי הוא "בעד מאבק מעמדי, לא מאבק עדתי". יו״ר ההסתדרות הנוכחי ארנון בר־דוד התגייס לסייע לו, ואסמס בשמו קרא להצביע ל"בית היחידי של העובדים בישראל".

תוכנית העבודה־גשר לא קידמה שינויים מרחיקי לכת, ולא דיברה למשל על הלאמת הבנקים ומשאבי הטבע מידי הטייקונים. אך אותה תוכנית קיינסיאנית מוגבלת הספיקה כדי לגרום לנתניהו, בנט, לפיד ואחרים באליטה הקפיטליסטית להזדעק בעוינות מעמדית נגד האיום של הפיכת ישראל ל"מדינה סוציאליסטית" כביכול — לפי בנט, פרץ כשר אוצר "מסוכן יותר מאיראן". הם לא חששו מפוטנציאל ההצבעה אלא מהפוטנציאל לזרעי התפתחות ישראלית נוסח סנדרס וקורבין — עליית מנהיגים סוציאל־דמוקרטים המבטאים זעם מעמדי המוני ומקדמים את הרעיון של מדיניות לטובת ההמונים מול האליטה השלטת.

פרץ הבטיח גם לבטל את חוק הלאום, יצא נגד הדה־לגיטימציה הלאומנית לקולות האזרחים הערבים והביע תמיכה בקיום מו״מ קואליציוני עם 'הרשימה המשותפת', שהשיגה למעלה מכפול ממספר הקולות למפלגתו. הוא קרא "להפוך את השלום למוצר עממי", שלא יהיה "שבוי בידי האליטות", וטען כי "ביום בו הכמיהה לשלום תהפוך לשיח ברצפת הייצור, במקומות העבודה, ביום בו ציבורי העובדים בישראל, האזרחים המוחלשים בחברה הישראלית, יחושו שהשלום ישרת אותם, הוא יפרוץ לחיינו". אלא שהוא לא הציג תוכנית לשלום, ובטח שלא גישה מעמדית. הוא מיחזר התייחסויות דלות ל"הכרעה מדינית" ומו״מ, ושילב אלמנטים של פופוליזם ימני. שר הביטחון של מלחמת לבנון השנייה, שישב בממשלה גם בזמן המלחמה בעזה ב־2014, תקף את נתניהו מימין, כמו גנץ, על השפלה לאומית מול החמאס והבהיר כי הוא תומך גם באפשרות של "הכרעה צבאית" בעזה — כאילו הרעיון הריאקציוני לחלוטין הזה לא הופרך שוב ושוב.

הקמפיין האחרון היה הד קלוש לרעידת האדמה הפוליטית שחולל פרץ ב־2005, אז כיו״ר ההסתדרות, כשנבחר לראשונה לראשות מפלגת העבודה, הפיל את "ממשלת האחדות" של ליכוד־עבודה, סחף רבבות מתפקדים והסקרים צפו לו מעל 30 מנדטים. מנהיג העובדים המזרחי משדרות, שידע לבטא זעם מעמדי על גזירות הליכוד ושר האוצר נתניהו, הציב במרכז סדר היום דרישות קונקרטיות לשיפורים מהותיים בתנאי המחיה של מעמד העובדים, ובהקשר של הסכסוך הלאומי דיבר בעד פתרון שתי מדינות. ההתלהבות סביבו לקראת בחירות 2006 צנחה, בעיקר מכיוון שהקיף עצמו ביועצים קפיטליסטיים ופנה לבסוף לקמפיין בחירות של התחנפות לימין ולמעמד השליט, במטרה להוכיח שהוא "ראוי" להוביל את המדינה. המהלך לא הפתיע סוציאליסטים, שהכירו גם את הרקורד שלו כמי שמכר מאבקי עובדים. למרות זאת, המפלגה השיגה אז כ־7 מנדטים מ"מעוזי הליכוד" בעיירות הפיתוח.

לא הפעם. הקמפיין האחרון של פרץ הותיר הרבה פחות רושם. מפלגת העבודה המרוטה התמודדה כמפלגה קטנה — המשך נפילה היסטורית כתוצאה מהתפקיד שמילאה כמפלגת "האליטות הישנות", שהובילה מדיניות עם השלכות קטסטרופליות על העובדים והעניים. פרץ והעבודה, יחד עם לוי־אבקסיס, שותפתו לשעבר של ליברמן, מלכתחילה לא נתפסו כמועמדים להוביל את סדר היום של הממשלה הבאה. ההצבעה לרשימה נתפסה בעיני רבים כפחות רלוונטית, שעה שכחול־לבן משכו "הצבעה אסטרטגית" המונית נגד נתניהו. בנוסף, הסמכות של פרץ, ותיק חברי הכנסת, נשחקה אחרי עשורים של סיסמאות לחוד ומעשים לחוד, הניסיון המר של ממשלת אולמרט והעובדה שהיה שר בממשלת נתניהו רק לפני שנים אחדות. תוכנית העבודה־גשר לא הייתה רדיקלית מספיק בשביל לעורר בכל זאת התלהבות.

פרץ הצהיר לפני הבחירות כי הוא לא פוסל ישיבה עם הליכוד ואפילו שיחק עם הרעיון של ישיבה עם נתניהו (ללא כתב אישום). מאז הבחירות מתנהל קמפיין ימני הקורא לו לחבור לנתניהו. בתמורה להצלת שלטון נתניהו, הבטיחו בליכוד שפרץ יכהן כשר האוצר וששכר המינימום יעלה. אפילו יו״ר ההסתדרות הצטרף ללחץ — תעודת עניות להנהגת ההסתדרות הנוכחית, הממשיכה לדבוק ב"פרגמטיות" עיוורת, מנציחת סטטוס־קוו, במקום להוביל מאבקים רציניים לשינוי. למפלגת העבודה ולפרץ יש רקורד של קואליציות עם הליכוד ונתניהו. אך פרץ לא ילך כעת בדרך קודמיו, גבאי והרצוג, שנחסמו במפלגה כשניסו להוביל חבירה לנתניהו. לדברי פרץ, "המנדט שקיבלנו מבוחרינו הוא להחליף לא רק את נתניהו אלא גם את המדיניות שלו. מדיניות של קפיטליזם שלא רואה בני אדם".

הקמפיין של העבודה־גשר קידם, בשורה התחתונה, את האשליה של קפיטליזם "אנושי יותר" ותמיכה בממשלת קואליציה קפיטליסטית משותפת עם ליברמן הלאומן התאצ׳ריסט ולפיד, שפרץ עצמו כינה "קפיטליסט יותר חזירי מביבי". ממשלה כזו היא לא אלטרנטיבה.

המשותפת

בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למרות התסיסה החברתית והמיאוס הגובר משלטון נתניהו, לא הוצעה חלופה ברורה בשמאל עבור השכבות הרחבות של עובדים וצעירים, יהודים וערבים. עם זאת, 'הרשימה המשותפת', שהוקמה מחדש, קידמה קמפיין נגד אפליה לאומית וגזענות, וכאמור הצליחה לבסוף לשחזר את ההישג מ־2015.

במציאות המתאפיינת בשסע לאומי עמוק ובדיכוי לאומי של הציבור הערבי־פלסטיני, עצם היציאה הנחרצת נגד גזענות ו"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים היא מסר חיוני וחשוב. הצבעת המחאה נגד הגזענות היא כאמור גורם מפתח במכה שחטף שלטון נתניהו.

אם תוקם "ממשלת אחדות" רחבה, יו״ר הרשימה וחד״ש איימן עודה אמור לכאורה להתמנות כראש האופוזיציה הערבי הראשון בכנסת, מה שיכול להיות מכה סמלית לגזענות הממסדית, אם לא יסוכל.

רוב מרכיבי הרשימה החליטו טקטית באופן תקדימי להמליץ רשמית לנשיא על גנץ לראשות הממשלה כדי לחסום את נתניהו. עם זאת, מעשית, ההמלצה לנשיא אינה מחייבת וריבלין עצמו ציין שממילא הם לא ייכנסו לממשלה עם גנץ. לגבי האפשרות להצבעה טקטית בכנסת בעד אישור ממשלה אחרת — אם הצבעה כזו תוכל לעזור קונקרטית לחסום את נתניהו והימין הקיצוני ותיעשה ללא התחייבות כללית ותוך אזהרה מהממשלה החדשה, זה דבר אחד. אולם תהיה זו טעות לעשות זאת על בסיס הסכם כללי עם גנץ, שיכלול למשל התחייבות לתמוך בתקציב הגזירות הקרוב. בכל אופן, הסיכויים לממשלת מיעוט נראים נמוכים מאוד.

עודה קבע תקדים כשהכריז על נכונות עקרונית לשבת בממשלת "מרכז־שמאל" עתידית. אולם הוא לא הציע פרספקטיבה לבניית מאבק אפקטיבי לשינוי יחסי הכוחות באופן שיאפשר הקמת ממשלת שמאל אמיתית בעתיד — על התנאים הרטוריים שהציב לכניסה לממשלה נראה שגם ב'מחנה הדמוקרטי' הליברלי יהיו מוכנים לחתום הצהרתית: סיום הכיבוש, שהאזרחים הערבים לא יהיו סוג ב' (פירט מספר דרישות נקודתיות) ו"צדק חברתי לכל האוכלוסיות המוחלשות, ערבים ויהודים" — ללא דרישות שייצקו תוכן לסיסמה הזאת, המסויגת ל"אוכלוסיות מוחלשות" בלבד. אפילו בהקשר של המדיניות הלאומית, הדרישות רזות ואינן מדברות על חיסול העוני והפערים. איך ניתן יהיה להשיג שוויון לאומי אמיתי ללא שוויון כלכלי? ואיך ממשלה כזו תמגר את העוני, אי־השוויון ושלטון ההון, הטבועים בהיגיון של השיטה הקפיטליסטית?

ארבע השנים בהן התקיימה הרשימה כסיעה השלישית בגודלה בכנסת איכזבו רבים מתומכיה. הרשימה לא הצליחה להביא בשׂורה חדשה למאבק לשינוי יחסי הכוחות מול שלטון הימין ולהפלת התקפות נוסח 'חוק הלאום', והתאפיינה בסדרת משברים פנימיים. פירוק הרשימה תרם בתורו עוד יותר לייאוש התומכים, גם כי שתי הרשימות המקבילות המשיכו קו פוליטי דומה ואף טענו שמדובר בפיצול מיותר. אחרי החבירה מחדש הסקרים צפו תוצאה חלשה מ־2015, אך קמפיין המצלמות שינה את המגמה.

כדי לנצח את מדיניות האפליה השלטת ולחולל שינוי עמוק במציאות החיים נדרש מאבק רחב, על בסיס מעמדי, חוצה קהילות, שיציב אלטרנטיבה ברורה לשלטון הימין הקפיטליסטי והגזעני. מפלגת שמאל השואפת להוביל שינוי הייתה צריכה לדוגמה לעשות מאמצים לחבר בשנה שעברה את המאבקים בשטח נגד חוק הלאום ונגד אפליית להט״ב למאבק משותף נגד מדיניות האפליה של ממשלת נתניהו, כשרבבות יצאו להפגנות סוערות במאבקים מקבילים.

הבעיה היא שפרויקט המשותפת מראש לא נועד לקדם אלטרנטיבה בשמאל עבור עובדים וצעירים מכל הקהילות. הוא מקדם סדר־יום צר ולאומי, חוצה־מעמדות, כבסיס לחיבור בין גורמים שמאליים לשמרניים, אסלאמיסטיים ופרו־קפיטליסטיים — חלקם למשל יריבי מאבקי זכויות נשים ולהט״ב, ואף קידמו בכנסת פגיעה בזכות להפלה.

בקרב תומכי הרשימה קיימת שאיפה ברורה "להשפיע", כלומר לראות אסטרטגיה פוליטית שמצביעה לעבר שינוי אפקטיבי. אולם הכיוון הפוליטי של הרשימה לא יכול להציע זאת. עדיף שחד״ש, תנועת שמאל השותפה ברשימה, תפנה לכיוון של קמפיין עצמאי עם דגש בולט ומרכזי על סוגיות מעמדיות. המשימה לבניית אלטרנטיבה בשמאל נותרת דחופה.

אלטרנטיבה פוליטית

אין דרך פשוטה ומהירה להתגבר על משבר ההתארגנות בשמאל, ודאי בהתחשב בדומיננטיות של פוליטיקה פרו־קפיטליסטית, לאומנית, ימנית במערכת הפוליטית. הפרספקטיבה לשינוי יחסי הכוחות ולבניית כוח פוליטי חזק בשמאל, על בסיס אנשים עובדים, יהודים וערבים, תלויה גם בהצלחות בכיוון הזה ברמה העולמית והאזורית, וגם באופן ההתפתחות של מאבקים חברתיים בישראל, שיעזרו לחדד מסקנות פוליטיות.

סקרי דעת הקהל לגבי תמיכה ברעיון של "ממשלת אחדות" לא היו עקביים בחודשים האחרונים, ולכל הפחות לא שיקפו התלהבות מהרעיון, שלכל היותר נתפס כ"רע במיעוטו". בינתיים, נתניהו מסרב להיפרד מה"בלוק" וחוסם הקמת קואליציה כזו. אך ייתכן שבשבועות הקרובים תימצא נוסחה שתאפשר הקמת ממשלה כזו על בסיס דיל בין גנץ ונתניהו. אחרת, קיימת גם אפשרות להקמת ממשלה בראשות גנץ, בין אם כממשלת מיעוט מקרטעת לטווח קצר או כתוצאה מהיפרמות הגושים תחת לחץ למנוע בחירות שלישיות, אף שגם תרחיש כזה על הפרק. כך או כך, למרות המכה שחטפו שלטון נתניהו והברית שלו עם הימין הקיצוני, הממשלה הקפיטליסטית הבאה, לכשתקום, תביא איתה עוד משברים, אסונות והתקפות על העובדים והעניים — אולי במסווה ציני של "אחדות לאומית" ו"חילוניות".

קיים פוטנציאל מסוכן בחודשים הקרובים לתרחישי עימותים צבאיים והסלמה בסכסוך הלאומי העלולים להביא תחילה לסחף ימינה, אך קיים גם פוטנציאל משמעותי להמשך התפתחות של מאבקים חברתיים. האפשרות שראש מאפיית בלפור יסתלק יכולה לחזק את ההבנה שאפשר להשיג עוד הרבה יותר מזה.

את החלל הריק בשמאל צריך לפעול כדי למלא בתנועה רחבה שתייצג ותציב במרכז סדר היום מאבק על האינטרסים של מעמד העובדים, יהודים וערבים, ותציע פתרונות שורשיים, סוציאליסטיים. המשימה של השמאל הסוציאליסטי היא לסייע לתהליך הזה גם דרך מעורבות במאבקים עם רעיונות מעמדיים, אנטי־קפיטליסטיים וסוציאליסטיים, ובעזרת קמפיינים, יוזמות ושיתופי־פעולה ארגוניים בחתירה לקדם בניית מפלגת גג רחבה של עובדים וצעירים מהקהילות השונות, יהודים וערבים כאחד, סביב סדר יום של שינוי סוציאליסטי. תנועת מאבק סוציאליסטי מחויבת למטרה הזאת.