טרם התקבלו התוצאות הסופיות, אך ניתן לקבוע שביום הבחירות ראינו מרד קלפיות חוצה קהילות לאומיות נגד ממשלת הדמים אחרי ארבע שנים של אסונות, זוועות, ותנועות מחאה המוניות. המרד הזה השתקף בזינוק בשיעור ההצבעה, כביטוי לעומק המיאוס ההמוני מהמצב הקיים, במיוחד בהשפעת משבר המלחמה הקטסטרופלי, אך גם יוקר המחיה החונק ובעיות חברתיות בוערות. המונים הצביעו מהנגב עד הגליל כדי לסלק את נתניהו והימין הקיצוני.

שיעור ההצבעה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל המחיש תחושת דחיפות מול איומי הטרנספר, הריסות הבתים, כפיית העוני, אלימות כנופיות הפשע המאורגן, ואחרי שלוש שנות מלחמת השמדה בעזה — הצבעת המחאה הזאת נגד הממשלה מתורגמת לשיא בייצוג פלסטיני בכנסת, בעיקר דרך 'הרשימה המשותפת'.

לפי התוצאות הכמעט סופיות, גוש נתניהו מסיים עם כ־53 מנדטים, צלילה של 11 בהשוואה לבחירות 22'. העוזר הכהניסט של בן גביר הסביר את המכה שספג גוש נתניהו בקלפי במסקנה ש"עם ישראל מטומטם"! אלא שגוש נתניהו בכל זאת בעמדה מסוכנת להציג תמונת "תבוסה מנצחת", לא רק דרך דה־לגיטימציה אגרסיבית לקול הערבי ופברוק ברוח טראמפ של טענות לגניבת הבחירות, אלא גם כי "גוש השינוי" הקפיטליסטי של איזנקוט נחל כישלון כשהצליח להשיג אפילו פחות קולות…

בנאום ה"ניצחון" הכריז איזנקוט על חזון — לא קץ למלחמת הנצח, לאי־השוויון ולעושק המחיה, אלא הקמת "ממשלת גיוס ציונית". במילים אחרות, ממשלה שתחתור לספק עוד נוער ככוח־אדם למכונת המלחמה, ולהמשיך במלחמת נצח להגנת הכיבוש, אי־השוויון ושלטון ההון. מפלגות "גוש השינוי" נהנו מהצבעת "הרע במיעוטו", אך לא היו מסוגלות לעורר תקווה לשינוי עמוק במציאות החיים, לרבות בתנאי המחיה — אלא בעיקר להבטיח להוביל מהלכים סמליים לוועדת חקירה ממלכתית ולחקיקה לחסימת המשך כהונה של נתניהו.

אין פלא שהם התקשו למשוך תמיכה מציבור מאוכזבי גוש נתניהו מקרב מעמד העובדים היהודי שמזהים את "גוש השינוי", במידה רבה של צדק, עם הממסד ו"האליטות הישנות". גוש איזנקוט התחרה בממשלת ה"ימין על מלא" על המשך תחזוקת הכיבוש, ההתנחלויות ותוקפנות צבאית אזורית בחסות דמגוגיה ביטחונית וניצול ציני של ה־7 באוקטובר — ולכן גם אינו מעוניין ברובו "לשבת עם ערבים" בממשלה.

מרד הקלפיות ביטא רצון המוני בשינוי עמוק, אבל חשף גם סתירה חריפה מול חוסר המסוגלות של גוש איזנקוט לספק מענה לשאיפות האלו. המחסור במנהיגות חלופית משמאל בחברה בדמות מאבקים וכוח מאורגן על בסיס חוצה קהילות בקרב מעמד העובדים והעובדות, שתציע מוצא ממלחמת הנצח, מחזק תמונה של מבוי סתום.

גם אם תוקם שוב ממשלה במתכונת "ממשלת השינוי" של בנט–לפיד, שיש מי שהגדירו "ממשלה יהודית־ערבית", ממשלה בהובלת גוש איזנקוט לא תפתור אף אחד מהמשברים הבוערים בחברה. אבל מה צריך לעשות עכשיו?

הקרב לסילוק נתניהו טרם הוכרע. נתניהו מאיים במתקפה מחודשת באיראן ומסית נגד הציבור הערבי־פלסטיני כדי לקדם דה־לגיטימציה לרוב אזרחי שהצביע נגדו. הספין הגזעני של "רוב יהודי/ציוני" תודלק גם מצד ראשי גוש איזנקוט לאורך קמפיין הבחירות.

עכשיו צריך להתארגן למאבק — כולל ברחובות ופוטנציאלית גם עם צעדי שביתה — מול כל ניסיון של ממשלת המעבר להוביל הסלמה צבאית ולתמרן התבצרות בשלטון.

אם הרשימה המשותפת תאפשר טקטית לממשלת מיעוט בראשות איזנקוט לקום, כדי להדיח את נתניהו, היא צריכה להזהיר שמדובר בממשלת כיבוש קפיטליסטית שיש לבנות מולה מאבק וחלופה פוליטית חוצת קהילות של הציבור העובד. אסור לסגור עם גוש איזנקוט הסכם כובל לכל סוג של "שקט תעשייתי" מול ממשלת מרכז־ימין. כל הצבעה טקטית לחסימת נתניהו צריכה להיות מלווה בקריאה להיערכות למאבק ברחובות נגד המדיניות שממשלת מרכז־ימין צפויה לקדם: הסלמה צבאית, תקציבי מלחמה, קיצוצים, החמרת יוקר המחיה, הנצחת הכיבוש וההתנחלויות.

כך שהמשך בניית המאבק לסילוק נתניהו והימין הקיצוני חייב להיות מחובר לא לקריאה בעד ממשלת כיבוש קפיטליסטית "יהודית–ערבית", אלא למאבק למען חלופה למלחמת הנצח, לכיבוש ולשלטון ההון.