התקשורת הלאומנית בישראל התגייסה לתקוף את מחאת הענק בצרפת נגד ההזנחה והקיצוצים בחינוך ובתשתיות ציבוריות נוספות. שלטון הימין והמערכת הצבאית חוששים מהחיבור בהפגנות בין התנגדות למדיניות של קיצוצים והעמקת העוני והאפליה כלפי משפחות מהגרים לבין התנגדות למדיניות המסורתית של האימפריאליזם הצרפתי התומך בשורה התחתונה במלחמות של ישראל וארה״ב במזרח התיכון.

גם כאן נחוצה מחאת המונים חוצת קהילות לאומיות ובתמיכת איגודי העובדים וארגוני הסטודנטים נגד יוקר המחייה ולמען השקעה ממשלתית מאסיבית בחינוך, בבריאות, בדיור ציבורי… וללא חיבור להתנגדות להמשך מלחמת הנצח ולכיבוש — מחאה כזו לא תוכל להוביל להישגים משמעותיים ולשינוי שורשי.

מה אפשר ללמוד ממאות אלפי תלמידות ותלמידי התיכון שיצאו למאבק נחוש כדי להוביל שינוי של ממש?

דביר ג' כותב על מחאת הענק:

החל מאמצע ספטמבר יצאו מעל רבע מיליון תלמידות ותלמידי תיכון בצרפת להפגנות, צעדות וחסימות בתי ספר, בדרישה להתמודד עם הצפיפות בכיתות, ועם המחסור בצוותי הוראה ובתקציבים. על פי דיווח ארגון התלמידים בתיכונים הלימודים במעל 1,800 בתי ספר שובשו או הושבתו לגמרי — נכון לתאריך ה־6 לאוקטובר. המחאה החלה בפרברי פריז, במיוחד באזורים בהם מרוכזות משפחות עובדות המתמודדות עם עוני ולרוב גם עם אפליה על רקע מוצא והגירה. המחאה העוצמתית התפשטה במהירות לערים נוספות, ואף לבלגיה השכנה.

את הפערים במערכת המחישה תלמידת תיכון בת 16, שאמרה: ״השבתנו את בית הספר כל השבוע למען הזכויות שלנו. חסרים לנו מורים, בהשוואה לבתי הספר בפריז אין לנו את אותם המשאבים״. סטודנט בן 19 הוסיף: "נמאס לנו שמקרון משקיע רק במלחמות. צריך עוד בתי ספר… עוד בתי חולים".

באוקטובר צנח שיעור התמיכה בנשיא מקרון ל־15% בלבד. נציגת הימין הלאומני הקיצוני, הפופוליסטית לה פן, מובילה כעת בסקרים לקראת הבחירות באפריל — אך מועמד מפלגת השמאל LFI ('צרפת הבלתי־כנועה'), ז׳אן־לוק מלנשון, מגיע כעת למקום השני. אנשי המפלגה, ובהם מלנשון עצמו, התייצבו לצד התלמידים בהפגנות וגינו את תגובת הממשלה והמשטרה למחאה.

בתגובה, הממשלה והתקשורת הממסדית מאשימות את LFI ב"חטיפת" המחאה לצרכים פוליטיים ובהסתה לאלימות. במקביל פועל הממסד הקפיטליסטי באלימות מדינתית יסודית יותר כנגד המחאה עצמה. המחאה נתקלת בתגובה משטרתית חריפה, הכוללת שימוש בגז מדמיע, עימותים ומעצרים רבים, כולל של תלמידים. לצידה דווח על פציעות קשות בקרב תלמידים.

מול הדיכוי, העבודה המאורגנת כבר ממלאת תפקיד פעיל בהגנה על המפגינים: פעילי CGT ואיגודים נוספים התייצבו לצד התלמידים, ובמקרים מסוימים יצרו שרשרת אנושית כדי להגן עליהם מפני כוחות המשטרה. האיגודים אף הציעו את מתקניהם לטובת התארגנות התלמידים וקראו לעובדים להצטרף למחאה. צעדים אלו יכולים להתרחב לכדי התארגנות משותפת של תלמידים, מורים ועובדים, הכוללת הגנה על זכות המחאה, סיוע משפטי, אספות משותפות ושביתות סולידריות. כך ניתן להפוך את התמיכה בתלמידים מכוח מגן נקודתי לכוח מאורגן המסוגל להיאבק הן בדיכוי והן במדיניות הקיצוצים.

הפוטנציאל לכך קיים: סקרים מראים שרוב הציבור תומך במחאה. מורים, הורים, סטודנטים ועובדים הצטרפו למחאה והביעו סולידריות עם דרישות התלמידים. מורה למתמטיקה שהשתתפה בהפגנות הצהירה: ״אני תומכת במאבק של תלמידי התיכון במאה אחוז. אלה דרישות שאנחנו מעלים כבר שנים״. דבריה ממחישים כיצד המאבק מתחבר למאבק ארוך שנים של עובדי החינוך למען תקציבים, כוח אדם ותנאי עבודה. איגודי עובדים גדולים, ובהם CGT, קראו לשביתות ולהפגנות, והעלו דרישות רחבות יותר: העלאת שכר במגזר הציבורי והצמדתו לאינפלציה, התנגדות לפיטורים, הגדלת ההשקעה בשירותים הציבוריים, שיפור תנאי העבודה והלאמה של חלקים נוספים בכלכלה. ב־29 בספטמבר התקיימה שביתה במגזר הציבורי, וב־6 באוקטובר התקיימו שביתה והפגנות נוספות.

על מפלגת ה־LFI מוטלת המשימה לתרגם את התמיכה במחאה לחלופה פוליטית ממשית שתחסום ותחשוף את הפופליזם הלאומני של לה פן. במקום הסתה נגד מהגרים ועניים, יש להיאבק על פתרונות של ממש למשבר החברתי שנוצר בשל מערכת קפיטליסטית כושלת והממסד שמגן עליה.

השקעת חירום נרחבת בחינוך כולל העלאות שכר שתגיע ממיסוי בעלי הון ועשירים נחוצה באופן מיידי. יש לרתום את המאבק המשותף של התלמידים והעובדים למימוש מרחיק לכת של דרישות האיגודים הנוכחיות, ומעבר לכך. בסופו של דבר מימוש הדרישות הנחוצות לסיום העוני והאפליה, יצריכו מאבק להעברת השליטה בכלכלה לבעלות ציבורית בפיקוח וניהול דמוקרטיים כחלק משינוי סוציאליסטי, כך שצורכי הציבור יקבלו עדיפות על פני רווחי ההון.