ב־16 באוקטובר 2023, כשבוע לאחר מתקפת הפתע בהובלת חמאס, שזוועותיה נוצלו בידי המשטר הישראלי לקמפיין הפצצות חסרות הבחנה ולזוועות המונים חסרות תקדים ברחבי עזה, קראו איגודי עובדים פלסטיניים — ובראשם הפדרציה הכללית של איגודי העובדים הפלסטיניים (PGFTU) — לארגוני עובדים ברחבי העולם לשבות במחאה נגד המתקפה הג׳נוסיידית של המשטר הישראלי וכדי לעצור את ייצור ואספקת הנשק למכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי.

למרות זאת, לאורך כמעט כל מלחמת ההשמדה, רוב הנהגות איגודי העובדים בעולם נמנעו מלנקוט פעולות קונקרטיות, ולפעמים אף התנגדו אליהן אקטיבית. ככל שהתגברה עוצמת המחאה נאלצו ההנהגות להגיב, אך הסתפקו בעיקר בגינויים רטוריים נגד ממשלת נתניהו ופעולות צבא הכיבוש והשאירו את העובדים מהשורה להתארגן ולפעול בצורה עצמאית.

בעקבות כך, לאורך רוב המלחמה, פעולות של עובדים ואיגודים היו מועטות ונקודתיות, לא מתואמות, ולא כחלק מתוכנית מאבק רחבה יותר. האופי הספונטני התבטא בחוסר רציפות כשבין פעולה לפעולה הפרידו מספר חודשים. כך למשל, בנובמבר 2023, איגודי עובדי התובלה בבלגיה קראו לחברים בהם לא להעביר נשק המיועד לישראל, ואילו בפברואר 2024 עובדי נמל בהודו סירבו להטעין על ספינות נשק המיועד לישראל.

אבל הקרסת הפסקת האש בידי ממשלת המוות והמעבר לשלב חדש ומחריד בהרעבה ובעקירה הובילו לחיזוק המאמצים, ובמיוחד בחודש וחצי האחרונים. עובדי נמלים לחופי הים התיכון וכן עובדי שדה תעופה בפריז הראו סולידריות חסרת תקדים עם ההמונים הפלסטינים. באפריל האחרון, עובדי נמל במרוקו סירבו לאפשר לספינה הנושאת נשק לעגון. ביוני, עובדי נמל במרסיי שבצרפת דרשו לסרוק ספינה המיועדת לישראל כדי לבדוק שאין בה נשק, ואליהם הצטרפו עובדי נמל בשלושה נמלים באיטליה שווידאו שלא נטען ציוד צבאי על הספינה מאז עזבה את הנמל בצרפת.

ממש באחרונה, עובדי נמל תעופה בפריז סירבו לשנע נשק לישראל, ועובדי נמל בפיראוס שביוון בלמו משלוח של פלדה ברמה צבאית שהייתה מיועדת לייצור נשק בישראל. איגוד עובדי הנמל בפיראוס, ENEDEP, הצהיר ש"המטען הזה ישמש את המשך הטבח באזרחים, הפצצת בתי חולים, בתי ספר, ילדים, תינוקות ונשים". איגוד עובדי התעופה בפריז SUD Aêrien קרא לעובדים ברחבי העולם להצטרף וגם כן לפעול בסולידריות: "אנחנו קוראים לכל העובדים, מאוגדים או לא, לסרב להטעין את המטען הזה, לעמוד על זכותם למצפון, ולסרב להיות שותפים במדיניות המוות הזאת".

לנתק את ממשלת המוות מאספקת הנשק, לחזק את המאבק בכיבוש

השימוש בנשק השביתה בידי העבודה המאורגנת מציע דרך אפקטיבית לתנועת הסולידריות הבינלאומית להגביר את הלחץ על המשטר הישראלי ועל הממשלות ברחבי העולם שתומכות בו. ממשלות אלו חוששות שהדוגמאות הראשוניות יתפשטו ויעוררו את המעמד העובד להתערבות אקטיבית, ישירה, ומאורגנת — וזה בדיוק מה שנחוץ כדי לסייע לבלום את מלחמת ההשמדה.

הדוגמאות האלו צריכות לתת השראה ולהתרחב לתעשיית הנשק עצמה ואף לענפים אחרים שיכולים לשבות בסולידריות. התארגנות של ועדי פעולה ענפיים ומקומיים יוכלו לדרוש מהנהגות האיגודים ברמה הארצית גם להצטרף לחרם ממוקד על מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי ולאכוף אותו במקומות העבודה באמצעות צעדים ארגוניים של העובדות והעובדים עצמם.

איגודים צריכים גם לתאם ימי פעולה כלל־ארציים ובינלאומיים — כולל פעולות שביתה כלליות כדי לחייב את הממשלות להפסיק להשקיע בחברות שמשתפות פעולה עם הצבא הישראלי או עם משטר הכיבוש במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ולשים סוף לגיבוי שהמשטר הישראלי מקבל למלחמת השמדה, ולכיבוש ודיכוי לאומי.

מדינות מערביות, בעיקר גרמניה וארצות הברית, מספקות למשטר הישראלי סיוע משמעותי בדמות נשק וגיבוי דיפלומטי. לכל אורך 23 חודשי התופת הפעילו מדינות אלו "רכבת" אווירית וימית של נשק למשטר הישראלי בשווי עשרות מיליארדי דולרים, כשרק תחת כהונת ביידן שלחה ארה״ב נשק בשווי של מעל ל־22 מיליארד דולר (בין אוקטובר 2023 לסוף שנת 2024). משטר טראמפ אף הסיר את המגבלות שתחת לחץ מלמטה הטיל קודמו על אמצעי לחימה דוגמת פצצות כבדות.

הלחץ של תנועת המחאה העולמית — התנועה הגדולה ביותר כנגד מלחמה מאז ההתנגדות לפלישה לעיראק בשנת 2003 — אכן הביא עד כה להישגים מסוימים, אך בעיקר סמליים. ממשלות רבות מנסות להרחיק את עצמן מממשלת המוות הישראלית. חלקן אף הכריזו על אמברגו נשק סמלי. בעקבות החלטת הקבינט על כיבוש העיר עזה עצמה הודיע קנצלר גרמניה על אמברגו נשק מותנה. אבל רק בחודשים האחרונים ממשלת גרמניה החדשה הגבירה את יצוא הנשק (!), לאחר שב־2024 נרשמה תחת הממשלה הקודמת ירידה דרמטית, מחשש שמערכת המשפט הגרמנית תפסול רשיונות ייצוא.

ההתייצבות מאחורי הקפיטליזם הישראלי באספקת נשק ובתמיכה דיפלומטית נותנת לממשלת המוות אספקת חמצן ליישם את התוכניות שלה, כמו הקרסת הפסקת האש בחודש מרץ, הרעבה מכוונת כחלק מהמהלך לדחיקת האוכלוסייה בעזה ל"עיר הומניטרית" בדרום — בפועל, מחנות ריכוז אוכלוסייה לקראת טרנספר אפשרי — וכיבוש והפצצות ברחבי האזור כדי לעצב "מזרח תיכון חדש" במחיר דמים כבד של אלפים באיראן, סוריה ולבנון.

כל אלה לא נועדו לספק ביטחון לאף ישראלי מהשורה. מלחמת ההשמדה הורגת גם את החטופים בעזה, ומנציחה ביתר־שאת את הדיכוי הלאומי הרצחני נגד האוכלוסייה הפלסטינית. הדיכוי, הכיבוש, המצור והאפליה עומדים ביסוד המצב שחלק מהתוצאות שלו הן גם תקיפות חסרות הבחנה והרסניות נגד תושבות ותושבים מהשורה בישראל. תקיפות אלו מנוצלות באופן ציני בידי המשטר הישראלי, שמלבה את האשליה שהעליונות הצבאית וביסוס עמדתה של ישראל כמעצמה אזורית הם תנאי הכרחי לביטחון (עבור יהודים בלבד). זה שקר. אחת מהמשימות של תנועת הסולידריות העולמית עם עזה היא לסייע לחשוף את השקר הזה, ולהבהיר שהתנגדות למיליטריזם הישראלי היא דווקא צעד לקראת עתיד של שוויון וביטחון לכול.

בסופו של דבר, למרות העוצמה הפוטנציאלית של העבודה המאורגנת באירופה וברחבי העולם, היא יכולה לשמש רק כוח־עזר — מנוף להחלשת ממשלת המוות הישראלית וחיזוק המאבקים המקומיים נגדה ונגד משטר הכיבוש, הדיכוי הלאומי ושלטון ההון. בראש ובראשונה, המאבקים של ההמונים הפלסטינים, הן בגבולות הקו הירוק והן תחת שלטון הכיבוש בגדה ובעזה, וכן גם ההמונים בישראל.

קיימת תמיכה של כ־70% בחברה הישראלית בדרישה לעסקה כוללת ולסיום המלחמה, ומאות אלפים השתתפו באחרונה בהפגנות, פעולות שביתה וצעדות למען הדרישה הזאת. במקביל, מעל 10 אלף הפגינו בסח׳נין בהפגנה הגדולה ביותר נגד מלחמת ההשמדה בתחומי הקו הירוק מאז פריצתה — נקודת שיא בשרשרת הפגנות ומחאות (כולל הפגנת אלפים בתל אביב) בעקבות עליית המדרגה בהרעבת האוכלוסייה לקראת כיבוש העיר עזה.

המאבקים האלה מגבירים את הלחץ על ממשלת המיעוט היהירה — אך הפגנות בלבד לא יספיקו. כפי שההפגנות בקמפוסים בארה״ב וברחבי העולם קיבלו ביטוי גם בקמפוסים כאן — גם מהדוגמאות של עובדי הנמל צריך ללמוד ולנקוט צעדי שביתה בהובלת העבודה המאורגנת כדי לחייב את נתניהו ואת כנופיית פושעי המלחמה שלו לקבל עסקה, לסיים מייד את הטבח וההשמדה ולהוציא את הצבא הישראלי מעזה.