798 נטבחו ומעל 5,000 נפצעו כתוצאה מאש חיה וירי פגזים בעת שניסו להשיג אוכל או מים במרכזי החלוקה שנפתחו בסוף מאי — כך דיווחו באו״ם ב־11 ביולי, על בסיס נתונים שנאספו מספר ימים קודם (כך שמספר הקורבנות כבר גבוה עוד יותר). ארגוני הסיוע ברצועה מדווחים כי שליש מהתושבים חיים לעיתים קרובות ימים שלמים ללא מזון, רוב המשפחות חיות מארוחה אחת דלה ליום. במטבחי סיוע של האו״ם מגישים לאוכלוסייה הנואשת מרק עמילן — מים עם חתיכות בודדות של פסטה. בשעה שישראל לא מאפשרת כניסת תמ״ל לרצועה בתירוצים ביורקרטיים, ו־90% מהנשים המניקות סובלות מתת־תזונה ולא מסוגלות להניק את התינוקות שלהן, הוכפל מספר הילדים הסובלים מתת תזונה חמורה והוא עומד כעת על כעשירית מהילדים — מעל מאה מאושפזים מדי יום ועשרות מהם מתו בשבועות האחרונים.

ההרג ההמוני הזה הוא חלק בלתי נפרד ממדיניות ההרעבה המכוונת של הממשלה — היא השמידה את החקלאות, את תעשיית המזון, ואת הדיג, לאחר עשרות שנים בהם הוטלו עליהם מגבלות חמורות כחלק מאכיפת מצור וסגרים על המובלעת המבודדת.

למה להפוך שני מיליון בני אדם לאוכלוסייה מוחלשת, חסרת כל, שנזקקת לסיוע הומניטרי כדי לשרוד?

כדי להנציח כניעה ותלות במשטר הכיבוש, כדי להחזיק את החיים של 2 מיליון בני אדם כקלף מיקוח שיסחוט ויתורים מדיניים, כדי להעניש קולקטיבית וכדי לשבור את השאיפה לשחרור מהדיכוי הלאומי.

במשך כמעט שלושה חודשים הוטל על רצועת עזה מצור מלא ולא התאפשרה כניסת מזון, תרופות וכל אספקה חיונית אחרת. הלחץ הבינלאומי על ממשלת המוות ושותפיה בקרב משטר טראמפ ושאר המעצמות גבר עקב חידוש המחאה בעולם ובאיזור נגד מלחמת ההשמדה. בסוף מאי הגיבה הממשלה במצג שווא של חידוש "הסיוע", בפועל אספקה חלקית בהיקף שכלל לא הולם את הצרכים. הוחלט שארגון בשם "הקרן ההומינטרית לעזה" (GHF) יהיה אחראי על חלוקת המזון ב־4 נקודות חלוקה בלבד, במקום 400 הנקודות של סוכנויות הסיוע של האו״ם וגופים אחרים הפועלים ברצועה. זה לא סיוע הומניטרי — זו הרעבה ברברית.

בניגוד לתעמולה של ממשלת המוות והצבא, ההרעבה לא ״הביאה למיטוט חמאס״ או להחזרת החטופים — היא לא נועדה לספק ביטחון להמונים בישראל, אלא לקדם את הטיהור האתני ברצועה. מתוך ארבע נקודות החלוקה, שלוש נמצאות בדרום הרצועה ואחת במרכזה. המעברים מישראל לצפון הרצועה נשארים רוב הזמן סגורים ועיקר המשאיות נכנסות רק מדרום הרצועה. ממשלת המוות משתמשת בהרעבה כחלק מהתוכנית לכפות עקירה דרומה על חלק משמעותי מהאוכלוסייה ולרכז אותה ב"עיר הומניטרית" — בפועל מחנה ריכוז — על חורבות העיר רפיח.

מטרת התוכנית היא לאפשר כיבוש ישיר של רוב שטחי הרצועה ללא צורך בשליטה ישירה על רוב האוכלוסייה. בתוכנית זו משתלב גם דילול האוכלוסייה באמצעות "תוכנית טראמפ" — טרנספר למדינות אחרות. אגפים שונים בממשלה מדברים גם על התנחלויות ברצועה, או ריקון של כלל תושביה וסיפוח רוב חלקי הרצועה לישראל. אלו תפיסות שונות מסביב לאותה מטרת־על משותפת לזרם המרכזי במערכת הפוליטית הישראלית ולראשי המערכת הצבאית: ריסוק והכנעת המאבק הלאומי הפלסטיני, לכאורה באופן סופי.

הדרך האכזרית ביותר "לחלק מזון"

ל־GHF אין כלל ניסיון בחלוקת סיוע הומניטרי. הארגון הוקם רק בחודש פברואר 2025, והוא נבחר ללא מכרז. קרוב ל־200 ארגוני סיוע דרשו לשים סוף מיידי לתוכנית "הסיוע" שהארגון הופקד על היישום שלה. חברות המעורבות במיזם הזה קשורות ואף נמצאות בבעלות של אנשי ימין קיצוני ישראלים או אמריקאים, כולל חברת האבטחה שמפעילה שכירי חרב ואליה הופרטו חלק מתפקידי צבא הכיבוש. מנכ״ל הקרן ג׳ייק ווד התפטר עוד לפני יישום התוכנית בטענה שלא יתאפשרו ״עקרונות הומניטריים של אנושיות, נייטרליות, היעדר אפליה ועצמאות״. אפילו הוא הבין שמדובר בפארסה שהוא לא יוכל להיות חתום עליה. ווד הוחלף בג׳וני מור ג׳וניור, אוונגליסט המקושר לטראמפ.

תחנות החלוקה פועלות באופן לא סדיר, לרוב רק לשעה אחת ביום. התושבים נאלצים לצעוד לפנות בוקר במשך קילומטרים כדי לעמוד בתורים הארוכים, בשמש הקופחת ובתוך מכלאות ברזל — שנבנו במודל שעל פי מומחים מזכיר תחנות האכלה לטורפים מסוכנים. גם במהלך הצעדות וגם במהלך ההמתנה במכלאות נשקפת סכנת מוות מירי מכוון וקטלני של אש חיה, פגזי טנקים וארטליריה, פצצות מרחפנים ואף ירי מכלי שיט של חיל הים הישראלי. רבים חוזרים למשפחותיהם בידיים ריקות, רבים אינם חוזרים כלל.

המשטור הדרקוני של חלוקת המזון אמור היה לכלול גם רישום של התושבים למאגר ביומטרי ופסילת מתן מזון למי שמשטר הכיבוש החליט שאסור לו. אבל בפועל, עובדי הסיוע לרוב מניחים ערימות של ארגזי מזון על החול ומאלצים את התושבים להילחם על מעט הארגזים. בניגוד לטיעונים של הממשלה שחלוקת מזון בדרך זו תמנע הגעת מזון לחמאס ותוודא שיגיע לתושבים — מנגנון חלוקת הסיוע המעוות מאפשר, כחלק מהכאוס, ובסיוע וטיפוח של ישראל, לכנופיות להשתלט בכוח על האספקה ולמכור אותה במחיר מופקע. "הצבא הוא שיוצר את הכאוס, נתניהו וכץ עושים את הבלגן והורגים את כל מי שמנסה לעשות סדר ואחר כך באים בטענות ומאשימים את חמאס בגניבה או בהשתלטות על הסיוע", אמר ל״הארץ״ פעיל פלסטיני באבטחת הסיוע. מי שנשארים ללא גישה למזון הם נשים, ילדים ותינוקות, קשישים וחולים — שלא יכולים לצעוד קילומטרים, לעמוד שעות בתורים ולהילחם על הפירורים שנשארים במרכזי החלוקה.

טבח יומיומי בתורים לחלוקת הסיוע

המשטר הישראלי מבצע טבח יומיומי בהמונים שהוא מרעיב כשהם עומדים בתור. ארבע נקודות החלוקה הוצבו בכוונה לא במרכזי מחנות העקורים ברצועה אלא במקומות מבודדים ומרוחקים מהם, כאשר הדרכים המובילות לנקודות החלוקה חוצות אזורים תחת כיבוש ישיר של הצבא הישראלי, שבהם הצבא החליט כי ניתן לירות בכל אדם — 85% משטח הרצועה מוגדר כיום כשטח שאסור לאוכלוסייה פלסטינית לשהות בו. הצבא מפרסם נתיבי גישה שהוא טוען שהם ״בטוחים״, אבל בפועל הם לא יותר מקוים דמיוניים שהצבא משרטט בין ההריסות של הרצועה, שניתנים גם לשינוי תדיר.

תושבים רבים יוצאים כבר בלילה כדי להספיק להיות ראשונים בתור למזון, ואז ברצועה מנותקת החשמל והתאורה, בלתי אפשרי ללכת באותו נתיב אווירי מדומיין. מעבר לכך, תחקיר של עיתון ״הארץ״ חשף כי בהוראת מפקדים, כלומר מדיניות, חיילים יורים בכוונה לעבר פלסטינים בעזה שמתקרבים למרכזי חלוקת המזון. הכוונה לירי רובים, תותחים, טנקים ורחפנים על בני אדם, כולל התקהלויות, כביכול כדי ליידע אותם שהצבא רוצה שילכו בדרך אחרת, גם פשע זה גובה קורבנות כמעט כל יום.

בטבח בו נרצחו מעל 50 פלסטינים ליד ח׳אן יונס ב־17 ביוני, רחפנים של הצבא הישראלי ירו טילים על אלפים שחיכו בעת חלוקת קמח של World Food Programme, ולאחר מכן טנקים ישראלים ירו על התושבים. קצב הקטל בסמוך לנקודות הסיוע זינק מממוצע יומי של 27 קורבנות בשבוע הראשון לחלוקת המזון למעל 50 ביום כמה שבועות מאוחר יותר. לאחר שנה ושמונה חודשים של עקירה, הפצצות והתשה. תושבים רבים מעדיפים להישאר לרעוב באוהלים מאשר ללכת קילומטרים לתחנות החלוקה ולהסתכן במוות מירי.

חיילים וקצינים העידו בתחקיר: ״למה אנשים שמקבלים מזון נהרגים רק כי הם יצאו מהקו או כי לאיזה מפקד לא נוח שהם עוקפים את התור? למה אנחנו צריכים להגיע למצב שנער מוכן למות כדי להוריד ממשאית שק אורז? עליו צריך לירות עם תותחים?״ וקצין נוסף ענה על השאלה: ״פשוט נירמלו את הדבר הזה שנקרא הרג חפים מפשע. כל הזמן אמרו לנו שאין בלתי מעורבים בעזה, וכנראה זה חלחל בקרב הכוחות״. בצבא חוששים שפרסום מקרי הטבח הללו יחזקו את הביקורת הבינלאומית על הפרויקט בהובלת ה־GHF שמקל עליהם להמשיך את ההשמדה בעזה בלי ״קריסה מוחלטת של הלגיטימציה העולמית להמשך הלחימה״ — בדיוק התירוץ שסמוטריץ' ונתניהו נתנו ל"בייס" הפוליטי שלהם לאחר שהבטיחו שיטילו על הרצועה מצור מוחלט.

הממשלה מחמשת ומאפשרת ביזה של הסיוע לכנופיות פשע מקומיות שיהוו לדעתה משקל נגד לחמאס, בפרט כנופיית הפושעים בהובלת יאסר אבו שבאב, שחלק ממוביליה היו מזוהים בעבר עם דאעש, ובמקביל גם לפת״ח ולרשות הפלסטינית. ישראל מפעילה את הכנופיה, לה איפשרה לבזוז את הסיוע לאורך חודשי מלחמת ההשמדה, כסדרנים בעמדות חלוקת המזון של ה־GHF. ישנן עדויות על כך שגם חברי כנופיה זו, בדומה לצבא הישראלי ולמאבטחי ה־GHF, קוטלים בירי חי תושבים מבקשי סיוע. במקרים אחרים, אנשי הסגל האמריקאים שמפעילים את חלוקת המזון הם אלה שפתחו באש על ההמונים הרעבים.

להפיל את משטר הכיבוש הישראלי שהופך מיליונים לתלויים בסיוע הומניטרי

ההחלטה על איך ואיפה יחולק מזון וסיוע לתושבי רצועת עזה צריכה להיות בידיים של הפלסטינים עצמם באמצעות התארגנויות דמוקרטיות ולא בידי הכיבוש הישראלי, האימפריאליזם האמריקאי או הכנופיות והמיליציות שנתמכות ומחומשות על ידיהם.

לתושבי הרצועה הפלסטינים צריכה להיות הזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד, והיא לא תתקיים ללא הסרת המצור והפלת משטר הכיבוש שאוכף עוני ודלות גם כדי לחזק את השליטה שלו באוכלוסייה הכבושה. חלק בלתי נפרד מכך הוא פתרון כולל לסוגיית הפליטים הפלסטינים מהנכבה של שנת 1948 — עקירה כפויה שיצרה את מצוקת הצפיפות ברצועת עזה.

שיקום הרצועה יארך שנים ארוכות. השיקום יצריך השקעה עצומה, וגיוס כוח עבודה מיומן שלא יסופקו באופן מלא באמצעות מערכת כלכלית קפיטליסטית בה תאגידים בינלאומיים ומקומיים פועלים למען שורת הרווח. השיקום גם לא יוכל להשתלב יחד עם החזקה בכוח צבאי של מיליונים כבני ערובה עבור האינטרסים של ממשלות ישראל, שאר המעצמות האזוריות והאימפריאליזם. הפתרון לפרנסה ולרווחה לתושבי הרצועה עובר במאבק לסיום המצור על הרצועה והכיבוש כחלק משינוי מהפכני, סוציאליסטי, של הסדר הקפיטליסטי גם בתוך שטחי הקו הירוק שיכלול מימוש הזכויות לדמוקרטיה, הגדרה עצמית, וחיים בכבוד, ברווחה ובביטחון עבור כולן ועבור כולם.

לבנות מחאה ומאבק

גל המחאה הבינלאומי שהתרחב מחדש במהלך חודשים אפריל ומאי, מעורר חששות עבור משטרי הדמים של נתניהו וטראמפ, כמו גם עבור שותפיהם בדיקטטורות באיזור. משט המחאה נגד המצור על הרצועה בהשתתפות גרטה ת׳ונברג ושיירות המחאה בצפון אפריקה, אף שבשני המקרים סוכלו על ידי המשטר הישראלי והמצרי (בהתאמה), הם חלק מעליית מדרגה חשובה בתנועת הסולידריות הבינלאומית נגד ההרעבה ונגד מלחמת ההשמדה בכלל. החל מהקרסת הפסקת האש על ידי ממשלת המוות הסתמנה חזרה להפגנות המוניות ברחבי העולם — עם קרוב למיליון בבנגלדש, ורבבות רבות בהולנד, מרוקו, איטליה, יפן, מאוריטניה, גרמניה, תוניסיה ועוד... באופן משמעותי התפתחה גם תופעה בולטת יותר של פעולות ישירות מצד התארגנויות במקומות העבודה עצמם, עם מגמה לעבור מהצהרות כתובות של הנהגות הארגונים לפעולות בשטח כולל שורת מקרים במדינות שונות בהם עובדי נמלים סירבו לטפל בסחורה המיועדת לתעשיית הנשק הישראלית.

אלפים הפגינו ברצועת עזה החל מ־25 במרץ, בצל חידוש מתקפת ההשמדה הישראלית, בקריאה לעצירת התוקפנות הרצחנית של משטר הכיבוש, בשילוב גם של קריאות מחאה נגד הנהגת חמאס. דוברי החמאס האשימו את משתתפי ההפגנות בשיתוף פעולה עם הכיבוש. ובמקביל, ממשלת המוות ניסתה באופן ציני לנצל את ההפגנות האלו, כהוכחה לכך שהרצחנות הסדיסטית שלה "צרבה תודעה" והפנתה את האוכלוסייה כנגד החמאס. כתוצאה מכך, חלק מהמפגינים התחרטו על ההשתתפות בהפגנות. אך עצם קיום הפגנות ספונטניות אלו, בתנאים בלתי נסבלים בתוך הרצועה עצמה, מעיד כי בהמשך הדרך בניית כוח מלמטה של תושבים פלסטינים בעזה תוכל לשחק תפקיד חשוב בהתנגדות למשטר הכיבוש הישראלי, כמו גם לכנופיות שמשתפות איתו פעולה וכן גם לחמאס, לפתח ולשאר הכוחות שמציעים תוכנית פוליטית על בסיס ימני.

בתוך הקו הירוק, מתחדשות משמרות מחאה של הציבור הפלסטיני נגד ההשמדה וההרעבה, לצד התפתחות מחאות בהשתתפות מאות גם מהציבור הישראלי נגד ההרעבה בעזה. מגמה זו אמנם נקטעה עם פרוץ המלחמה מול איראן אך מתחדשת כעת לאחר הפסקת האש, לצד הפגנות בהשתתפות אלפים שמוביל המאבק לשחרור החטופים, לרוב בקריאה לסיום המלחמה — דרישה הנתמכת בידי מעל 75% מהציבור הישראלי.

את ההתנגדות להרעבה צריך לחבר למאבק לסיום מלחמת ההשמדה המזוויעה הזו. ללא פתרון שורשי שיאפשר שיקום אמיתי ויצירה מחדש של תנאים בסיסיים לקיום, לא יהיה סוף למלחמה והיא תחזור שוב ושוב בצורות מחרידות יותר ויותר. חלק ממשפחות החטופים הישראליות התבטאו נגד מדיניות ההרעבה בעבר, וחלקן אף פנו לבג״ץ נגד הפסקת החשמל לעזה במרץ השנה, בעתירה שבית המשפט דחה. כדי לשים סוף למציאות המחרידה באזור, צריך לבנות מאבק נגד ההפצצות, ההרעבה וההצמאה, ולמען שיקום לכלל הקהילות שנפגעו ממתקפת ההשמדה של השלטון הישראלי.