כמאתיים בני־אדם הפגינו בתל אביב אתמול (מוצ״ש) כחלק מסדרת הפגנות בעקבות רצח ימנו זלקה ב־22 באפריל, שעורר גל זעזוע ציבורי. זלקה, בן 21, היה עובד "פיצה האט" בפתח־תקווה מזה חמש שנים, ממשפחת מעמד עובדים של יוצאי אתיופיה. הוא גדל לתוך עוול מערכתי של מצוקה כלכלית, ניצול מעמדי ואפליה עדתית, וחייו נקטפו באכזריות על רקע משבר משתולל של אלימות קהילתית. חלק מהתוקפים ניצבים בפני הליך משפטי מוגבל. אך האחראים המערכתיים ממשיכים לתדלק את המשבר החברתי שסולל את הדרך לרצח הבא. ב־25 במאי תתקיים הפגנה נוספת מול בית המשפט המחוזי בלוד, ב־09:00 בבוקר.

ימנו זלקה נפל קורבן לאלימות מאורגנת מזעזעת של כנופיית נוער. זו איימה וביצעה. אך כתב האישום שיוגש נגד החשוד המרכזי ברצח מסתפק באישום "רצח באדישות", כביכול עקב חוסר יכולת להוכיח תכנון.

האדישות היחידה פה היא של המערכת, ובטח כשמדובר ביוצאי אתיופיה: אדישות לדריסת רפאל אדנה, לחטיפת היימנוט קסאו, להרג סלומון טקה, למותו של יוסף סלמסה שהיה קורבן לאלימות משטרתית קשה, ועכשיו גם לחייו של ימנו, ולחיי דסטאו צ׳קול שנרצח מתחת לביתו בבאר־שבע יומיים בלבד לאחר רצח ימנו.

"הם לא התכוונו להרוג, רק לדקור", אמר חבר הליכוד רפי קדושים בדיון בכנסת על הרצח. "אי־אפשר להציב שוטר בכל פיצרייה", טען שר המשטרה בן גביר (לא שמישהו ביקש). המשפטים האלה אינם פליטות פה. הם ביטוי לגישה כללית המבקשת מאיתנו להשלים עם אלימות קיצונית בחברה ולהגיד תודה לממשלה. כש־54% מנהגי האוטובוס מותקפים, כשנרשמו מעל 100 הרוגים מנשק בחברה הערבית, וכשכנופיות מתנחלים מבצעות פוגרומים יומיומיים בגדה — המסר של הממשלה ברור: חיי אדם הם הפקר.

משבר חברתי בצל מלחמה

הכנופייה שתקפה ורצחה את זלקה לא צמחה משום מקום. תופעות של בריונות קהילתית מרימות ראש כחלק ממשבר חברתי הולך ומעמיק, שהוקצן תחת ממשלת נתניהו–בן גביר, במיוחד בהשפעת מלחמה הנצח.

מתחילת השנה חלה עלייה של למעלה מ־25% במקרי אלימות של נוער. גדל פה דור שלם שחווה מגפה ומלחמות, ללא מסגרות סדירות ורצף חינוכי, עם מצוקה גוברת בבתים ועם אופק לא ברור לעתיד. את המדיניות המערכתית ההרסנית הזאת הממשלה מקצינה דרך מלחמת הנצח והתקפות על החינוך, הרווחה ובריאות הנפש — בזמן שהיא מחלקת הטבות מס לבעלי ההון.

"אף אחד לא יכול לתת לך חופש, שוויון או צדק. צריך לקום ולקחת את זה." (מלקולם אקס)

אחרי הרצח, מהמפכ״ל ועד השר, כולם מיהרו להתנער מאחריות. בעקבות הלחץ הציבורי הפרקליטות נאלצה לקדם כתב אישום — שנראה מקל בנסיבות. זוהי טקטיקה מוכרת: לייצר מצג שווא של "צדק" כדי להשקיט זעם ציבורי. אנחנו לא עיוורים. המערכת הזאת לא תעניק לנו צדק. צריך לדרוש ולקחת אותו דרך התארגנות למאבק נחוש ורחב.

ההצהרות של בן גביר על "יד קשה" הן ספין. "מבצעים" משטרתיים והגברת נוכחות משטרתית ברחובות לא יפתרו את הגורמים השורשיים המצמיחים תופעות נרחבות של אלימות בקרב נוער ואלימות קהילתית בכלל. למעשה, מדובר במסווה להסלמת דיכוי משטרתי, שיביא כשלעצמו לעוד קורבנות של אלימות משטרתית.

המחאה על האדישות המערכתית לנסיבות הירצחו של ימנו זלקה מתווספת על מחאות אחרות שהתפתחו בתקופה האחרונה בתגובה לאלימות קהילתית. ריבוי המחאות ממחיש צורך בחיזוק הדדי שלהן, בחתירה לבנות מאבק מתמשך ורחב לפתרון הבעיות החברתיות מהשורש, לרבות נגד שר המשטרה, שר החינוך, ומכלול סדר־היום ההרסני של ממשלת המוות הקפיטליסטית בראשות נתניהו.