שלב חדש ומחריד בפרויקט ההרעבה המכוונת של ממשלת המוות, עם קרוב ל־200 קורבנות כתוצאה ישירה מרעב, המעידים על חציית קו במחסור הכרוני והמתמשך במזון ובמים. ללא הפסקת אש מיידית, הצפת הרצועה באספקה שתחולק בידי ארגוני סיוע אמיתיים (לא מלכודות המוות של הכיבוש וה־GHF), והנגשה מחודשת ומהירה של מים וחשמל לאוכלוסייה — תיתכן עלייה מעריכית במספר הקורבנות, רובם פעוטות ותינוקות.

בגיבוי הממשל האמריקאי, הממשלה טירפדה כל עסקה להפסקת אש שלא כוללת אופציה לחזור לדחיסת כלל האוכלוסייה הפלסטינית לעבר דרום הרצועה כולל הקמת מחנה ריכוז על חורבות רפיח, וזאת כהכנה להגלייה אפשרית אל מחוץ לגבולות הרצועה. הפקרתם למוות של החטופים שעדיין נותרו בחיים — חלק בלתי נפרד ממדיניות הממשלה.

זה הרקע לעליית מדרגה חשובה במחאה נגד מלחמת ההשמדה באופן כללי ברמה העולמית והאזורית. חשיבות מיוחדת יש להתפרצות הפגנות במימדי שיא מאז תחילת המלחמה גם בערים מרכזיות בגדה המערבית, וגם בגבולות הקו הירוק, בעיקר בקרב הציבור הערבי־פלסטיני. בימים שלפני ההפגנה בסח׳נין נערכו הפגנות במספר ישובים בינהם רהט, כפר קאסם, יפו, אום אל פחם, וחיפה. עליית המדרגה בפשעי המלחמה של המשטר הישראלי צונזרה כמעט לגמרי מבמת עצרת הרבבות למען סיום המלחמה בכיכר הבימה במרכז תל אביב, אבל היא מרכיב חשוב בקרב שכבות משמעותיות שמחפשות דרך לאלץ את ממשלת המיעוט היהירה לסיים כבר את הסיוט המתמשך.

סח׳נין — אלפים שברו את מחסום הפחד

מעל עשרת אלפים מפגינות ומפגינים, כולל יהודים רבים, באו לזעוק לעצירת זוועות מלחמת ההשמדה, וקראו לשים סוף להרעבה המכוונת, לתוכניות העקירה ולמלחמה. גם אנחנו הגענו עם שלטים ובאנר עליהם נכתב "אין פתרון בלי מאבק בכיבוש, במצור ובעוני", לצד סיסמאות נגד ההרעבה והעקירה.

בניגוד לנהוג בהפגנות ביישובים הפלסטינים כנגד הדיכוי הלאומי, משטרת בן גביר הכניסה למרכז העיר כוחות מתוגברים של יס״מ ומג״ב כולל אמצעים ברוטליים לפיזור הקהל בתקווה לעורר פרובקציה ולמצוא תירוץ להפעלת אלימות ולדכא את ההפגנה — כפי שהגיבו באמצעי דיכוי כאלה או אחרים כמעט לכל ניסיון מחאה נגד המלחמה בקרב הציבור הפלסטיני בתוך גבולות הקו הירוק. הנוכחות המאסיבית והמרשימה בסח׳נין הראתה כיצד ניתן לנטרל את כוחות הדיכוי המשטרתי של בן גביר.

בסיום הצעדה ברחובות הראשיים של סח׳נין נערכה עצרת בהנחיית חוסיין חלאג' ורונית חיימוב־זילברמן הפעילה בהתארגנות המחאה עו״סות דמוקרטיה. היא כתבה דיווח מהאירוע ובו נאמר: "אתמול היה מצעד מרשים של אנשים פצועים אך חזקים... לצד ההרעבה, הכאב והאובדן היה חוזק שבא לידי ביטוי באמירה ברורה של די! להפסיק את המלחמה! … העם המדוכא הזה החליט שדי!"

זהו רמז לפוטנציאל לחיזוק שיתוף פעולה חוצה קהילות לאומיות בין המאבקים השונים — שהיה יכול להתממש אילו ארגוני מחאה נגד הממשלה היו קוראים באופן אגרסיבי יותר לתמוך ולהשתתף גם במאבק נגד המלחמה המרוכז כעת עדיין בעיקר ביישובי הקהילה הפלסטינית.

מוחמד ברכה, העומד בראש ועדת המעקב העליונה, הכריז מעל הבמה על צעדי המאבק לשבוע הקרוב: שביתת רעב של "מנהיגי הקהילה" שתתקיים ביפו והפגנה ביום שלישי מול שגרירות ארה״ב בתל אביב. בימים שלאחר מכן פרסמה ועדת המעקב כי ביום שישי 1.8 יתקיימו הפגנות בצמתים מרכזיים ברחבי הארץ.

שביתת הרעב הסמלית של "נכבדי הקהילה" — כשלעצמה לא היוותה את עליית המדרגה הנחוצה בהתגייסות ההמונית, אבל הניסיון לשלב אותה במאהל מחאה ביפו, והיוזמות להפגנות נוספות מעידות על כך שיש מרחב ליוזמות מקומיות לדחוף את ועדת המעקב הארצית לעוד פעולות ארציות.

הפגנת האלפים יכולה להיות נקודת מפנה אם ההתגייסות ותחושת הדחיפות יתורגמו להפגנות נוספות, אסיפות הסברה מאורגנות על ידי ועדות דמוקרטיות ואף צעדי שביתה בהשראת שביתת הכבוד כנגד המלחמה בשנת 2021.

בחיפוש אחר תוכנית מאבק ושינוי: רבבות בהפגנות לסיום המלחמה במרכז תל אביב

גם המחאה להחזרת החטופים הצליחה בשבועות האחרונים להביא עשרות אלפים לצעדות לשגרירות ארה״ב ולכיכר הבימה. הפוטנציאל להתגברות מחודשת של המחאה הזו בהחלט קיים, ההיערכות לקראת כיבוש כלל הרצועה בהחלט יכולה להביא לנקודת שיא נוספת דוגמת השביתה הכללית וההפגנות שפרצו לאחר החלטת קבינט המוות שלא לסגת מכל קו הגבול בין רפיח למצרים ("ציר פילדלפי") והרג 6 החטופים שפורסם יומיים לאחר מכן.

אבל הקו הרשמי של ההפגנה נכשל בלהציע דרך קדימה: על הבמה בהבימה לא נשמעה קריאה לשביתה, לא קריאה לסרבנות מחאה מאורגנת, ולא קריאה להצטרף להפגנות בסח׳נין ובשאר הארץ נגד המלחמה. שילוב הכוחות בין שתי תנועות מחאה עם הבדלים גדולים בינהן הוא מאתגר — אבל חיוני ואף אפשרי. לשם כך נחוץ לאמץ כמצע בסיסי לשיתוף פעולה את הקריאה לעצור את ההשמדה, להכניס מיד את המזון והסיוע לרצועה, ולהוציא את כל כוחות הצבא הישראלי ממנה.

בניגוד לכך, מובילי ההפגנה בהבימה נמנעו מלהגיד בקול את מה שחשב חלק גדול מהקהל: די להרעבה, די להשמדה, די למלחמה — לא רק בגלל שמלחמת השולל הורגת את החטופים והורגת חיילים בצבא הישראלי. על הבמה נאמר לא פעם שהמלחמה היא "פוליטית ומיותרת", אבל לא נאמר שהשיקולים הפוליטיים הם לא רק הישרדות נתניהו. לא נאמר שממשלת המוות הפרה את הסכם הפסקת האש השני, ומטרפדת הסכם נוסף, ושהסיבה המרכזית היא שמטרת המלחמה היא לא שחרור חטופים ולא בטחון. המטרה הפוליטית־מדינית, מיומה הראשון של המלחמה, היא ביסוס משטר דיקטטורת הכיבוש מחדש, וביצור היכולת להמשיך לכפות עוני ושלילת זכויות על מיליונים של פלסטינים. מטרה שמכשירה בעיני הממשלה והצבא אמצעים של טיהור אתני על ידי איום שהולך ומתממש בהשמדת האפשרות לקיום החיים ברצועת עזה. המטרה הזו משותפת לכל הכוחות הפוליטיים בממסד הישראלי.

מטרת ההפגנה מבחינת ותיקי הממסד הצבאי שיזמו אותה, הייתה להשיג שליטה בהתפתחות הזעם כנגד המלחמה ולכוון אותו רק כנגד הממשלה והאופן בו היא מנהלת את משבר המלחמה, במקום כנגד שורשי המשבר — משטר הדיכוי הלאומי והכיבוש של שלטון ההון הישראלי. אחד האמצעים היה הגבלת הנאומים על הבמה למשפחות שכולות, משפחות חטופים, וקרובי משפחה של חיילים.

על הבמה עלו תיאורים של תנאי השירות הקיצוניים ברצועה, שמהם ניתן רק לדמיין עד כמה תנאי החיים של האוכלוסייה המקומית הם בלתי נסבלים. בני ובנות משפחה של חטופים וחיילים שנהרגו התחננו והתפללו לסיום ההרג והשכול, אבל מה נחוץ לשם כך? ממשלת המוות לא תפסיק את המלחמה מרצונה החופשי. ואף ממשלת ממסד קפיטליסטית אחרת לא תוביל לפתרון של שלום אמיתי, כלומר כזה המבוסס על רווחה, ביטחון וזכויות שוות לכל — כולל זכות מלאה להגדרה עצמית ולמדינה, ועל סוף לכיבוש, למצור, לטיהור האתני ולשאר צורות הדיכוי הלאומי וכל צורת דיכוי אחרת בחברה.

המחסור בהתנגדות עקרונית למדיניות ממשלת המוות, והמחסור בצעדי מאבק מסלימים, הפך את מה שהיה יכול להיות מפגן כוח ונקודת מפנה — למפגן חולשה רעיוני. ההפגנה, ובעיקר ביטויי ההתחנפות המיליטריסטית שהיו בה, לא סייעו להתגבר על תחושת חוסר האונים והתסכול מול הדורסנות היהירה של הממשלה.

אין פתרון בלי מאבק בכיבוש, במצור ובעוני

אפשר אחרת. מאות חיילים מנסים לבנות תנועה של סרבנות מאורגנת, כשברקע תופעה רחבה יותר של סירוב אישי בעקבות קשיים אישיים וטראומות, כולל של חיילי סדיר. במיוחד בהפגנה שלכאורה שאפה לבסס עצמה קודם כל על משפחות החיילים הדורשות סוף לסיוט — היה קריטי לקרוא לסרבנות מחאה מאורגנת.

גם הקריאה לשימוש בנשק השביתה נעדרה לחלוטין מהבמה, ולא היתה שום נוכחות להתארגנויות המחאה הפועלות במקומות העבודה. וזאת אפילו שההתארגנות "ישראל עוצרת" פנתה במיוחד למארגני ההפגנה בבקשה להעלות מהבמה את הצורך בשביתה כללית לסיום המלחמה. גם לכך יש פוטנציאל שהוצאתו אל הפועל תקודם משמעותית אם יהיה גיבוי ועידוד מצד תנועת מחאה והפגנות המוניות.

התארגנויות במקומות העבודה הן קריטיות בשל הכוח שלהן להשבית את המשק, אבל גם בשל היכולת שלהן לגייס שכבות רחבות יותר מתוך המעמד העובד — באופן שגם יכול להתגבר על השסע הלאומי. התארגנויות מחאה של מורות ומורים נפגשות לאחרונה כדי לדון באפשרות לשבות בתחילת הלימודים בין היתר כנגד המלחמה. ארגון עו״סות דמוקרטיה פרסם מכתב פומבי ובו דרש מאיגוד העובדות הסוציאליות להתנגד באופן פומבי להשמדה ולהרעבה בעזה: "אנחנו מתנגדות לחמלה ואמפתיה סלקטיבית, ורואות את עצמנו כמי שאמונות … להתריע בפני מופעים חמורים של הפרת זכויות אדם, פגיעה שיטתית בחיי אדם, ומעשים שמגיעים לכדי פשעים נגד האנושות — ולפעול באופן אקטיבי להפסקתם".

יש במחאה למען השבת החטופים בסיס רחב מספיק לאימוץ החיוני של התנגדות עקרונית להשמדה ולהרעבה. השלטים נגד ההרעבה וההשמדה שנראו בכל ההפגנה, חלקם מאולתרים, הם דוגמה לכך. כמו גם העשרות שהצטרפו לסיסמאות שקראו ארגוני שמאל בעד סרבנות ונגד רצח עם. בהפגנות המחאה למען עסקה עכשיו עולים קולות ברורים יותר שיכולים לסייע לעמוד באתגר של שילוב כוחות חוצה קהילות לאומיות נגד המלחמה. המרחב שנפתח לחבר כנסת כמו איימן עודה מחד״ש לנאום מדי שבוע באחד ממוקדי ההפגנות — דווקא בעקבות מסע הרדיפה נגדו המשותף לקואליציה ולמרבית ה"אופוזיציה" — הוא דוגמה נוספת לכך.

נציגי התארגנויות סירוב כמו "חיילים למען החטופים" גם זוכים לקבל זמן במה חשוב בהפגנות מחאה, בעיקר בחיפה. בהפגנה האחרונה בחיפה (26.7) נאם גם מורה בשם עופר שור שבין היתר אמר: "מה אפשר לעשות? לפני הכל — להמשיך להיאבק ללא הפסק. כדי למגר את ממשלת הרשע, להפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים ולעצור את ההרעבה והקטל בעזה… כן, הייתי מסרב, מסרב להתגייס למלחמת ההשמדה בעזה".

השלב החדש והקטסטרופלי במיוחד אליה נכנסה מלחמת ההשמדה מלווה גם בהתנערות מוחלטת וגלויה של ממשלת המוות מגורלם של החטופים. המצב הקריטי דוחף לעוד הזדמנויות להעצמת המחאות נגד הממשלה ולחיזוק שיתופי פעולה בין המאבקים השונים. כדי לעצור את מלחמת ההשמדה ואת ממשלת המוות — נחוץ להתארגן לעוד הפגנות, לחיזוק סרבנות מחאה, ואף לשביתה, בשכונות, בקמפוסים, ובמקומות העבודה. הגבלת המחאות למסר צר ולאומני משחק לידי הממשלה — לא יהיה פתרון ללא מאבק במלחמה עצמה ובשורשים שלה: הכיבוש, המצור והעוני שכופה שלטון ההון הישראלי על כלל האוכלוסייה.