הצעדים היהירים של שר המשפטים יריב לוין ושל ממשלתו החדשה של נתניהו והימין הקיצוני הקימו עליהם את אחת המחאות הגדולות ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות.

כ־80 אלף מפגינות ומפגינים הגיעו להפגנה בכיכר הבימה בתל אביב, בנוסף לאלפים שהפגינו בחיפה ובירושלים. מפגן הכוח הזה התארגן באופן חסר־תקדים בתוך כשבועיים בלבד מיום השבעת הממשלה.

נתניהו ניסה הבוקר (ראשון) לגמד את ההתגייסות ההמונית להפגנה במוצ״ש עם ספין דמגוגי חדש־ישן. הוא טען כי כבר "התקיימה בישראל הפגנה ענקית, אם כל ההפגנות — מיליוני אנשים יצאו לרחובות כדי להצביע בבחירות". נזכיר לו שבאותן בחירות מיליונים הצביעו נגד חזרתו לשלטון, וגוש נתניהו זכה לפחות ממחצית הקולות הכשרים. הרוב המוחלט לא הצביעו בעדו.

לכן, גם המחאה נגד הממשלה החדשה צברה מומנטום בקצב שיא. הגשם השוטף בתל אביב לא עצר את שטף הא.נשים שהגיעו אתמול לכיכר הבימה. האיומים של השר לביטחון לאומי בן־גביר להפעיל מכת״זיות נגד המפגינות והמפגינים לא הרתיעו — אלא רק שכנעו עוד אנשים לצאת להפגין. כך היה גם עם ההודעות לתקשורת של המשטרה שהזהירו מפני "הפרות סדר" — זה היה ניסיון שקוף מדי לעשות דה־לגיטימציה למחאה, בהתאם לרוח המפקד החדש, בן־גביר.

הטריגר להפגנה היה תוכנית לוין ונתניהו להכפפת מערכת המשפט לממשלה באמצעות שורת שינויי חקיקה דרמטיים, כולל פסקת "התגברות" על החלטות בג״ץ. אבל הסיבות להתרחבות המחאה הן עמוקות יותר: חשש מפני פגיעה בחירויות הפרט ובזכויות דמוקרטיות, ובפרט נוכח איומי הממשלה לקדם חקיקה חדשה להתרת אפליה, כולל הדרת נשים מהמרחב הציבורי; חשש מכפייה וקנאות דתית ומפגיעה בזכויות להט״ב+, ומהאופי המשיחי והפירומני של הממשלה. גם יוקר המחיה ומשבר מחירי הדיור מוסיפים לחוסר שביעות הרצון הכללי בציבור.

למרות ניסיון מארגני ההפגנה מ'התנועה לאיכות השלטון' להתעקש שהמחאה צריכה להתמקד רק במערכת המשפט, בפועל היא מתפתחת, ברמת המוטיבציה של ציבור רחב המשתתף בה, כנגד סדר־היום הכללי של הממשלה. לכן המחאה גם זקוקה בעצמה לסדר־יום רחב כדי להמשיך לצבור מומנטום.

מאבק בסדר־היום של הממשלה, מאבק על סדר־היום של המחאה

מפגן הכוח אתמול בכיכר הבימה מייצג קודם כול דחייה ציבורית רחבה של סדר־היום המסוכן של ממשלת נתניהו. אך בד בבד, בכיכר התרחש מאבק על סדר־היום של המחאה: בין זרמים שמאליים לבין סדר־היום הצר של מחנה רק־לא־ביבי, בהובלת לפיד וגנץ, שמנסה לנתק ולהפריד את ההתקפה של ממשלת נתניהו על מערכת המשפט מכל שאר הבעיות החברתיות הבוערות, כולל המשך הכיבוש והדיכוי הלאומי של מיליוני פלסטינים.

בהקשר הזה, היו מספר מפגינים, יהודים וערבים־פלסטינים, שבחרו להגיע לכיכר עם דגל לאום פלסטיני, ואף שרבים מהנוכחים ראו בכך חלק לגיטימי מהשיח במחאה על זכויות דמוקרטיות, היו גם גורמי שוליים שלא רק נכנעו להסתה הלאומנית של בן־גביר ושות', אלא אף בחרו להיות עושי דברם ולתקוף מילולית או פיזית. בחלק מהמקרים המשטרה התערבה ועיכבה דווקא את הצד שהותקף. כך גם, בתקרית אחת, חבר תנועת מאבק סוציאליסטי, נאור קפולניק, חבר ועד עובדים לשעבר, הותקף שעה שניסה למנוע ממפגין אחד לחטוף בבריונות דגל פלסטיני ממפגין אחר. התוקף לא נעצר, אך בבוקר למחרת הוגשה תלונה במשטרה.

מדובר כאמור בהמשך ישיר למסע הדה־לגיטימציה של בן גביר ונתניהו — למרות ההבדלים ברטוריקה — ושל גורמים נוספים בממשלה ביחס למחאה המתארגנת נגדה. נתניהו נתן את אות הפתיחה לקמפיין הזה מייד לאחר הפגנת הרבבות שהתארגנה ביוזמת השמאל בכיכר הבימה שבוע קודם במוצ״ש (7.1), עם "זעזוע" מהנפת מספר דגלי פלסטין בידי מפגינים בכיכר. לאורך כל השבוע לקראת ההפגנה האחרונה (14.1), בן־גביר הפעיל לחצים מתוקשרים על המשטרה לאכוף בשטח איסור על הנפת דגל לאום פלסטיני, וזאת אף שמדובר באיסור ללא תוקף חוקי.

מה הייתה התגובה של יו״ר 'התנועה לאיכות השלטון', אליעד שרגא, מי שנמנה עם מארגני העצרת ומתעקש להצטייר כאחד מ"ראשי המחאה"? במקום להגן על הזכות הדמוקרטית הבסיסית להניף בכיכר דגל של כל לאום, ובווודאי של לאום מדוכא, הוא הצטרף למסע הדה־לגיטימציה נגד הפגנת השמאל שהתארגנה שבוע קודם: "נמנענו מלהגיע בעקבות העובדה שארגונים אנטי־ציוניים השתלטו על המחאה. אין לי שום אחריות על מה שקרה בשבוע שעבר".

אתמול 'התנועה לאיכות השלטון' הציפה את הכיכר באלפי דגלי ישראל, עד כדי כך שאפילו העיתון של הימין המתנחלי 'מקור ראשון' ציין כי "לרגעים הכיכר הייתה נראית כמו הפגנה טיפוסית של מועצת יש״ע". וכך, מי שהניפו את "הדגל הלא נכון" סומן למעשה בידי המארגנים ונהפך למטרה לאלימות.

במקרים בהם המשטרה לא אכפה את סדר היום הלאומני של בן־גביר, עם חטיפה כוחנית של דגלים פלסטיניים מידי מפגינים, כפי שנעשה בהפגנה בירושלים, היו אלה בריונים חמומי מוח שעשו זאת, בשם אכיפת סדר־היום הלאומני הצר של מחנה רק־לא־ביבי. הממשלה רוצה לפלג את המחאה ולמנוע מראש כל אפשרות לבניית מאבק חוצה־קהילות לאומיות נגד סדר־היום שלה, והבריונים שחוטפים דגלי לאום פלסטיניים משרתים אותה היטב.

להמשיך לבנות את המאבק נגד הממשלה

מחר (שני) בצוהריים מתוכננת שביתת מחאה של סטודנטים בכל האוניברסיטאות נגד המהלך הדורסני של נתניהו ולוין. באותן שעות תקיים ההסתדרות הפגנה בתל אביב נגד יוקר המחיה. הסוגיות קשורות אחת בשנייה. הממשלה מנסה לרכז בידיה עוד כוח, שעה שהיא מאיימת לפתוח במלחמה נגד ציבורים שלמים ונגד כל ציבור העובדות והעובדים והעניים, מכל הקהילות הלאומיות. התוכניות של נתניהו וסמוטריץ' להורדת יוקר המחיה הן, פשוטו כמשמעו, לעג לרש. ובמקביל, סמוטריץ' נחוש לקדם "ריסון תקציבי" — ייבוש תקציבי של מנגנוני הרווחה — ופגיעה בביטחון התעסוקתי ובזכות השביתה.

אך הממשלה של נתניהו חלשה יותר ממה שהיא מנסה להצטייר. ‎צעדי מאבק תקיפים יכולים לשנות עוד את מאזן הכוחות — ולגרום לה לסגת ולהתקפל. הרעיון של שביתה כצעד הסלמה במאבק נגד הממשלה כבר נמצא על סדר־היום. בנוסף לעוד הפגנות גדולות, זהו כלי מאבק חיוני המתבסס על הכוח החברתי של מעמד העובדות והעובדים ועל יכולתו לשתק את המשק.

אולם כדי לבנות מאבק המסוגל להשבית את המשק דרך התגייסות של העבודה המאורגנת, צריך להרחיב את סדר־היום שלו מעבר לעצירת המהלך הדורסני לשינוי מערכת המשפט. מיליוני עובדות ועובדים שלא סוגרים את החודש צמאים לראות מאבק סולידרי חוצה קהילות לאומיות למען פתרונות דיור והעלאת שכר, למען חיי רווחה, ללא אפליה. השאיפות האלו צריכות להשתלב במאבק למען דמוקרטיה אמיתית עבור כלל התושבות והתושבים, למען שלום ללא כיבוש וסכסוך בלתי נגמר, וחברה שלא משועבדת לשלטון ההון.