שתיים מההפגנות הגדולות בתולדות ירושלים התקיימו באמצע יום עבודה ולמרות ההסלמה המדממת שמובילה הממשלה הקפיטליסטית החלשה של נתניהו והימין הקיצוני בסכסוך הלאומי בפעולותיה לביצור הדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות. מאז הכרזת שר המשפטים לוין (4.1) נפתח הסכר לשטף הפגנות והתארגנויות מחאה ושביתה במוקדים שונים נגד מחטף התוכנית המשפטית לריכוז כוח נוסף בידי הממשלה.

רבבות יצאו שבוע אחר שבוע, צירים מרכזיים נחסמו. אף שיו״ר ההסתדרות בר־דוד סירב להוביל התגייסות של העבודה המאורגנת, לשיתוק מלא של המשק, רבבות נענו לקריאה לשבות ב־13 וב־20 בפברואר. ביום השביתה הראשון הוצפה ירושלים ב־120‒180 אלף מפגינות ומפגינים. רק מיעוט של 31% בציבור התנגד לשביתה (11.2). נוכח בליץ החקיקה, גם כל ניסיון מכיוון הממשלה לנצל אירועי דמים כדי לערער את התנועה כשל עד כה.

התנועה להפלת התוכנית המשפטית מנקזת לתוכה זעם המוני בתגובה ל"שוט הריאקציה", כשברקע, משבר יוקר המחיה מוסיף למיאוס כללי מהמצב. ציבור גדול חרד מצמצום המרחב הדמוקרטי ובהכללה מסדר־היום של הקואליציה השלטונית, המאיימת גם לתקוף את זכות השביתה, להרחיב מחדש כפייה דתית ואפליית נשים ולהטב״ק+, ולהעצים לאומנות משיחית ודיכוי על רקע לאומי. נראה שבהפגנות שהתארגנו בתגובה לפוגרום בחווארה (26.2) השתתפו גם צעירות וצעירים שהגיעו מתנועת המחאה.

אולם התנועה מתאפיינת גם בסתירות פנימיות המחלישות אותה. היא החלה, לאחר שבועות של גילויי מחאה שקדמו להקמת ממשלת ה"ימין על מלא", בעצרת ביוזמת השמאל (7.1), אך התרחשה בה השתלטות עוינת של בעלי הון, גנרלים בדימוס, ובהצלחה חלקית גם פוליטיקאים ממפלגות הממסד מה"מרכז־ימין", בסיוע עמותות ממסדיות. עבורם, המושג "דמוקרטיה" כולל שלטון הון, עוני וכיבוש, והשתקת הקולות הקוראים להיאבק באלה.

המשבר הנוכחי הוא חלק מהמשבר הפוליטי המתמשך של הקפיטליזם הישראלי, המתאפיין בקיטוב פוליטי, בעימותים חסרי־תקדים בין הממשלה למנגנון המדינה, ובהתרופפות אחיזת המעמד השליט בתהליך הפוליטי. בתנועה חוצת־המעמדות שהתפתחה, התגייסות ההון הפיננסי, חלקים מהאליטה הביטחונית ומנגנון המדינה — בהם נשיאת העליון והיועצת המשפטית לממשלה ואף אנשי מוסד — מכוונת לרסן את נתניהו והימין הקיצוני לטובת יציבות העסקים והסטטוס־קוו. הם פועלים לרתימת הזעם החברתי ולצמצום והכפפת סדר־היום של התנועה לתכלית זו, המנוגדת ביסודה לאינטרסים ולשאיפות השינוי הדמוקרטיות והחברתיות המניעות חלקים רחבים בתנועת המחאה. הם יהיו מוכנים למכור את המאבק בתנאיהם בהזדמנות הראשונה.

מרכזיות נשק השביתה

קריאות הקרב "ד־מו־קר־טיה" ו"דמוקרטיה או מרד" חוזרות בהפגנות. בנהר האנושי בולטים גם דגלי גאווה ושלטי התארגנות 'מחאת הנשים' — ביטוי לתחושת הסכנה מול איומי הממשלה לרמוס ולהשיב לאחור הישגים חשובים במאבקים לשוויון. שלטי "הרופאות נלחמות על חיי הדמוקרטיה" של התארגנות 'החלוקים הלבנים' הבליטו נוכחות צוותים רפואיים, שבדומה להתארגנויות של מורות, עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות בשירות הציבורי, התגייסו בנתיב עוקף למוסדות הרשמיים באיגודים. בדומה, 'מחאת הסטודנטים' רותמת לפעולה למרות התנגדות ראשי התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות.

זוהי התנועה הרחבה ביותר מאז 2011. אז אומנם לא מדובר היה במאבק מגננה ספציפי מול התקפה שלטונית, אלא במאבק התקפי כללי, עם התגייסות מקרב שכבות רחבות יותר, בנפח גדול יותר ועם סנטימנט חזק יותר נגד בעלי ההון. אולם התנועה הנוכחית בכל זאת מתפתחת מבחינות מסוימות ברמה גבוהה יותר, המתבטאת בעוינות ברורה יותר לממשלת הימין הקפיטליסטית ובמרכזיות רעיון השביתה.

משלב מוקדם החלה סדרת יוזמות שביתה נקודתיות — חלקן עצמאיות וחלקן בשיתוף־פעולה עם ההנהלות — במיוחד במגזר ההייטק ובכמה בתי־ספר. באחרונה נוספה לכך יוזמה לשביתת מחאה של עובדות סוציאליות, במעורבות יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים חרמוני. ברמה הארצית, בניסיון להתגבר על החסם שהציבה הנהגת ההסתדרות, שביתות המחאה התארגנו במודל "שביתת עם", על בסיס פעולה יחידנית להיעדרות מהעבודה, בהסתמכות על ימי חופש או מחלה, או הסכמה מהמעבידים. אומנם, מדובר בשיבושים סמליים יחסית בהשוואה לשביתה כללית של העבודה המאורגנת, ועובדים ועובדות רבים האוהדים את המאבק לא נענים לקריאות גם בשל מצבם הכלכלי או ארעיות מישרתם. אך ימי השביתה חושפים נחישות ונכונות הקרבה.

בתנועה ההמונית ב־2011, כשברקע געש הגל המהפכני באזור ולמרות מספר שביתות בולטות באותה השנה, הרעיון של צעדי שביתה כאמצעי במאבק הפוליטי מול ממשלת נתניהו דאז עלה רק כקריאות סמליות, בעיקר מצד כוחות שמאליים בשטח, בהם מאבק סוציאליסטי, ותורגם בשלב הדעיכה ליוזמה סמלית של "שביתת עם". הרעיון של הפעלת לחץ על ההסתדרות להתגייסות למען הישגים במאבק אף נתקל אז בעוינות. הניסיון ממאבקים תחת ממשלות נתניהו ובשאר העולם עיצב תמורות תודעתיות חשובות. שנת 2018 הייתה נקודת מיפנה, עם שרשרת מחאות מול שלטון נתניהו, בהן "שביתת הלהט״ב" ו"שביתת הנשים" חוצת־הקהילות, כמו גם שביתת מחאה פלסטינית משני צידי הקו הירוק נגד 'חוק הלאום'. בהמשך הגיעו "שביתות אקלים" סמליות מלימודים. בעוד שבתנועה הפלסטינית, מסורת ארוכה של שביתות מחאה עממיות הרימה ראש מחדש בעוצמה בשנים האחרונות, ובפרט ב"שביתת הכבוד" במאי 21', עבור תנועות חברתיות ישראליות מדובר היה במסורת מאבק חדשה. היא נפקדה מ"מחאת בלפור" אך הושבה ככלי מאבק פוליטי ב"שביתת הנשים" של 2020, וכעת בעצימות גבוהה יותר, עם תחושת דחיפות. המגמה מאותתת לעוצמה הפוטנציאלית של העבודה המאורגנת ושל מעמד העובדים והעובדות בכלל.

ממשלה לא פופולרית בעימות חזיתי

הממשלה מתמודדת במקביל מול קריאת תיגר מהממשל המקומי, בהשתתפות עשרות ראשי רשויות, חלקם מ'הליכוד'. לאחר שהכריזו שלא ישתפו פעולה עם התערבות הימין הקיצוני במערכת החינוך ועם תקצוב ציבורי לחינוך פרטי חרדי, החליטו באסיפת חירום על יום השבתה של החינוך והשירותים העירוניים ב־23 בפברואר, ערב אישור טיוטת תקציב המדינה בממשלה. דרישותיהם כללו תמיכה בדרישת ארגון המורים (הנוקט צעדים ארגוניים) להסכם שכר, טיפול במחסור בכיתות ובסייעות בגנים, מימון להתחדשות עירונית ועוד.

ממשלת נתניהו והימין הקיצוני נשענה מלכתחילה, למרות רוב דחוק בכנסת, על תמיכת מיעוט בציבור, כולל ב"סקר הגדול" של יום הבחירות, שבו אומנם גוש רק־לא־ביבי הפסיד, אבל רוב מוחלט ממי שהלכו לקלפי לא בחרו בגוש נתניהו. עם הקמת הממשלה (29.12), ההבטחות לרפורמות חברתיות מוגבלות בדמות הקפאת מחירים, חינוך חינם לגילאי 0‒3 וכרטיסי מזון מוסמסו במידה רבה, וסדר־יום של ריאקציה בכל התחומים והמחטף לריכוז כוח שלטוני תידלקו התנגדות המונית.

ההפגנות נגד התוכנית המשפטית מהדהדות קיטוב פוליטי. אולם זו אינה "מחאת בלפור", שגם בשיאה, ב־2020, סדר־היום הדומיננטי בה, של רק־לא־ביבי, שיחק לידי נתניהו, כששיעתק את קווי היריבות בין מפלגות הממסד, בודד אותה יחסית והסיט תשומת לב ממדיניות הממשלה. ההתגייסות כעת רחבה יותר והצליחה להטות את מאזן הכוחות ולערער את התמיכה בתוכנית ובממשלה גם בקרב מצביעי 'הליכוד'.

מעל מחצית מהציבור נותנים ציון שלילי לנתניהו, ללוין, לבן גביר ולסמוטריץ' (17.2). לפי הסקרים, 32%‒49% ממצביעי 'הליכוד' מצדדים בהקפאת החקיקה. רוב מצביעי 'הליכוד' לא הניחו שהצביעו בעד תוכנית כזו וחוששים שהיא תפגע בכלכלה, ואילו רק 8% ממצביעי גוש נתניהו סבורים שזהו הנושא "הכי חשוב" שהממשלה צריכה לקדם, לעומת 44% להורדת יוקר המחיה ו־25% ל"הסלמה הביטחונית" (24.2). סקרי מנדטים סימנו היחלשות של הגוש ו'הליכוד', כשחלקם מציירים צלילה חדה עקב הערכה שמרצ או בל״ד צולחות את אחוז החסימה, המעוות חלוקת מנדטים.

"יש בזה סיכון גדול"

ההתנגדות מלבה פיצולים בצמרת 'הליכוד'. "תפקחו את העיניים, אנחנו נכשלים במערכה", התריע ח״כ דני דנון בישיבת סיעה (6.2), כשלדבריו, "היינו צריכים לראות תמיכה הרבה יותר משמעותית במהלכים שלנו. חקיקה לבד לא תספיק. חקיקה תמיד אפשר להפוך. עוד לא מאוחר להתעורר ולהתחיל להסביר כמו שצריך". ב'חדשות 12' דווח (15.2) שנתניהו נוטה כביכול לחפש פשרה בתוכנית המשפטית, אך נתקל בסירוב תקיף מצד לוין, המאיים לכאורה בפירוק הקואליציה. ב'כאן' דווח (23.2) על נכונות מצד "בכירים בקואליציה" לוותר על חלקים בתוכנית. ב'חדשות 13' צוטט שר הכלכלה והתעשייה, המיליארדר ברקת, באמירה "אני נפגש עם אנשי ההייטק והם מודאגים מאוד… אם נצטייר בצד השני כאילו הגזמנו, יש בזה סיכון גדול… גם אם לא נקבל את כל תאוותנו בידנו, זה לא נורא" (23.2).

בינתיים עברו בקריאה ראשונה (20.2) הבטחת שליטת הממשלה בוועדה למינוי שופטים ואיסור על בג״ץ לפסול חוקי יסוד. "פסקת התגברות" של 61 אושרה בקריאה טרומית. צעדים נוספים אמורים להשלים נטרול של "הביקורת השיפוטית", הרחבת שליטה פוליטית על מערכת המשפט וריכוך התלות בחוק דרך נטרול החסם המשפטי של הנחיות יועצים משפטיים. למעשה, רפורמת־הנגד המשפטית מאיימת לסייע לכל ממשלה קפיטליסטית לשנות חקיקה ביתר־קלות ולנטרל אפילו את האפיק המוגבל של עתירה משפטית נגד חקיקה דורסנית או מהלכי ממשל הסותרים זכויות המובטחות בחקיקה קודמת, לרבות כשמדובר בהתקפות על תנאי עבודה ומחיה, שירותים ציבוריים, וזכויות עובדים ועובדות.

צעדי חקיקה סמכותנית נוספים מקדמים התקפות על זכות השביתה, חופש העיתונות וחירויות הפרט. חטיפת הכוח השלטוני במסגרת התוכנית המשפטית נועדה לשרת סדר־יום פרו־קפיטליסטי המתחזק עוני, מצוקה, אי־שוויון קיצוני וכיבוש. נלווית לה חקיקה המרחיבה צורות אפליה ודיכוי, לרבות בכסות דתית, וברקע, הוכשרו גם "מאחזים" שהוגדרו בלתי־חוקיים.

למרות בליץ החקיקה, הממשלה חלשה. ישיבת ראשי הקואליציה החליטה להקפיא את תוכנית שר התקשורת שלמה קרעי ('הליכוד') לסגירת תאגיד השידור הציבורי, ולמעשה, לרמיסת השידור הציבורי כחלק מחתירה לחיזוק שליטה פוליטית בתקשורת (1.2). התוכנית, שעוררה צעדי מחאה, הושהתה מחשש מפני פתיחת חזית נוספת. למחרת, יו״ר ועדת הכספים גפני ('יהדות התורה') הודיע כי יתנגד לקידום הצעת החוק של יו״ר ועדת החוקה רוטמן ('הציונות הדתית') להגבלת זכות השביתה, וזאת בלחץ התנגדות ארגוני העובדים. נתניהו הודיע גם על גניזת הצעת החוק של ש״ס להטלת חצי שנת מאסר או קנס על לבוש "לא צנוע" בכותל (9.2). התפטרות ראשונה מהממשלה לא איחרה לבוא. סגן־השר מעוז ('נעם') התפטר בטענה שההסכם הקואליציוני איתו הוקפא בפועל (27.2).

אם המומנטום של המאבק ההמוני יימשך, הוא מסוגל לאלץ את הממשלה לוויתורים ואף להפיל את התוכנית, אם לא את הממשלה. רוטמן בעצמו הודה כי "אם לא עוברת רפורמה אנחנו הולכים לבחירות. אני לא מאיים. זה לא שאצביע אי־אמון בממשלה. אבל ממשלה שלא מסוגלת לספק את ההבטחה הבסיסית ביותר שלה לבוחריה לא תחזיק מעמד" (23.02).

מתווה הרצוג ולקח מפולין

נשיא המדינה הרצוג, המגלם היטב את אנמיות המוסד אותו הוא מייצג, גויס להתערב בתחינה שיאפשרו לו לשמש בורר. סיבת הקיום של הנשיאות, האמורה להצטייר כניצבת "מעל לפוליטיקה", היא לשמש לוויסות הלחצים במערכת הפוליטית, וכעת היא מנסה לקרר את המשבר הפוליטי כדי למנוע "הסלמת־יתר".

מתווה הרצוג מציע עיכוב בהליך החקיקה לצורך גיבוש נוסחאות פשרה במשא־ומתן בין השלטון למפלגות הממסד היריבות. ההסכמות אמורות להביא להסדרה מחודשת של הליך חקיקת חוקי יסוד (חוקים "חוקתיים"), של הבסיס ל"עילת הסבירות" נגד מהלכי ממשל, ושל הביקורת השיפוטית על חקיקה, שתוגבל לחקיקה רגילה ושניתן יהיה לעקוף באמצעות "פסקת התגברות" ברוב כלשהו. לכך אמורה להתלוות תוכנית לייעול בתי המשפט ולתוספת כוח־אדם במטרה להגביר אמון ציבורי.

בשורה התחתונה, המתווה אינו שולל את ההיגיון של ריסון סמכותני של האפשרות לעתור משפטית נגד צעדי ממשלה והליכי חקיקה, אלא מכוון לגירסה מרוככת של התוכנית, בליווי הקלת עומסים בבתי המשפט. אולם לפיד מיהר להכריז כי עד שהמתווה יתקבל "המאבק לא ייפסק". נציגי הבנקים בירכו. יו״ר ההסתדרות קרא "לכל אזרחי ישראל להתאחד מאחורי דברי הנשיא", ולדבריו, "אין כאן מנצחים או מפסידים. בואו נעצור לפני שהשסע הפוליטי יפרק את החברה הישראלית לגורמים".

בהפגנות נשמעת הסיסמה "יריב לוין, פה זה לא פולין". בפולין, ממשלת 'חוק וצדק' (PiS) נשענה על תמיכה ציבורית משמעותית יותר, על בסיס פופוליזם ימני, וזכתה לגיבוי מצד אגף במעמד השליט השואף לחזק את הקפיטליזם הפולני דרך עימות עם האיחוד האירופי. אולם היא עוררה מחאות. המאבק נגד רפורמות־הנגד המשפטיות החל עם התארגנות 'הוועד להגנת הדמוקרטיה' (KOD) ב־2015, בשליטת פוליטיקאים ממסדיים, שהצליחו לרתום בעיקר שכבת מעמד ביניים מבוגרת, בדומה לאפיל בישראל של 'התנועה לאיכות השלטון' וגורמי ממסד אחרים. אחרי אובדן מומנטום, התפרצות "שביתת הנשים" על הזכות להפלה השפיעה על התפתחות תנועה רחבה נגד "התוכנית המשפטית". היוזמה החלה בשמאל, אך מפלגות הממסד מהאופוזיציה הרשמית התערבו, השתלטו ואף מנעו במה מדוברים מהשמאל ופעלו להשתקת הגורמים הצעירים והשמאליים יותר בהפגנות, כולל דרך הגבלה על הנפת דגלי גאווה, ביישור קו עם דיכוי להטב״ק+. בלחץ ההפגנות, הנשיא דוּדה ממפלגת השלטון הטיל וטו, אך רק על חלק מהחקיקה. ההנהגה הממסדית הסכימה להתפשר והתנועה התפזרה (ראו מאמר של חברינו בפולין, 12.09.17).

להרצוג אין סמכות וטו (וטוב שכך), ובינתיים בממשלת נתניהו מסרבים להיענות לקריאתו. אולם את הנכונות לקרוא לפיזור המחאה על בסיס פשרה המאמצת יסודות מתוכנית נתניהו־לוין המחישו כבר לפיד, גנץ ובעלי ההון. הניסיון בפולין הוא תמרור אזהרה מפני המשך הכפפת המאבק לסדר־היום ה"ממלכתי" של הבורגנות.

בינתיים, חלקים בהנהגה הממסדית נוטים לקו ניצי יותר, גם נוכח חולשת הממשלה והדינמיקה של ההתגייסות הרחבה בשטח. בהפגנה בתל אביב ב־18 בפברואר, הקריאה מהבמה למפגינות ומפגינים להניף סמרטפונים כדי להביע התנגדות למתווה הנשיא זכתה להיענות גורפת. אולם סביר שבתרחיש של הכרזה על פשרה, הקריאה לקפל את המאבק תשפיע במידה משמעותית, אלא אם יתחזק עד אז קו לבניית המאבק סביב סדר־יום רחב של התנגדות להתקפות הממשלה.

אנטגוניזם מעמדי והשתקה "ליברלית"

לחטיפת המחאה בידי גורמי ממסד קפיטליסטיים יש השלכות גם על פוטנציאל הפנייה והחיבור של התנועה לשכבות רחבות יותר. היא מעוררת מידה של חשדנות ואנטגוניזם מעמדי, וגם ניכור על רקע הדרה על בסיס לאומי. בסקר עמום של 'כאן' (17.2) עלה כי בקרב מצביעי 'הליכוד', פרופיל מצדדי הקפאת התוכנית הוא בעלי הכנסה גבוהה מאזור המרכז מעל גיל 50, בעוד שהמתנגדים הם צעירים בעלי הכנסה בינונית־נמוכה מאזור ירושלים. למרות ההתגייסות והאהדה ההמונית לתנועה בקרב שכבות ביניים וחלקים ממעמד העובדים והעובדות, כולל ההשפעה בקרב חלק ממצביעי 'הליכוד', היא בכל זאת נתפסת כפחות רלוונטית עבור שכבות מרוששות ומדוכאות יותר, ובפרט מקרב מזרחים וערבים־פלסטינים.

ההנהגה הממסדית בתנועת המחאה משיבה להסתה לאומנית ב"תחרות פטריוטיות" רעילה במסרים ובהצפה המאורגנת דווקא בדגלי המדינה בצפיפות חריגה, ש'מקור ראשון' השווה להפגנות מועצת יש״ע (15.1). מובן שעבור מפגינים ישראלים מהשורה הדגלים נתפסים, כפי שקורה בתנועות שונות ברחבי העולם, כביטוי למסר שהתנועה ולא הממשלה היא שמייצגת את "העם", למעשה, כניסיון לסובב חזרה אל הממשלה דה־לגיטימציה על בסיס לאומי. הבעיה היא שהגישה הזאת לא רק יוצרת רושם כוזב של אחדות אינטרסים עם בעלי בנקים וטייקונים והממסד בכלל, אלא גם משרתת תגבור של "הפרד ומשול" ודיכוי על רקע לאומי.

המיעוט הלאומי הערבי־פלסטיני מודר מההפגנות מאז שההגה נחטף מידי השמאל, ומפגינים בודדים שהניפו גם דגלי לאום פלסטיניים, כביטוי מבחינתם להתנגדות לדיכוי לאומי, נתקלו בעוינות ובאלימות מצד "ליברלים" ימנים, שנהפכו לסוכני ההסתה הלאומנית של נתניהו ובן־גביר. בחיפה, שבה לשמאל היה מרחב מוגבר להתערב, נאמו גם דוברים פלסטינים מהשמאל, שכללו התייחסות לכיבוש, אף שלחץ לשכתוב מסרים גרר התבטלות נאום של מזכירת חד״ש בעיר.

הבורגנות, ובה גורמים ליברליים המלהגים בצביעות על זכויות אדם, דוחפת התייחסות סתירתית לחלוטין ל"דמוקרטיה". אך מעבר לכך, ההנהגה הממסדית משווקת קוצר ראייה כחוכמה טקטית כביכול, שעה שהיא מטפחת את הרעיון שדרושה התעלמות מסוכנת מהבעיה הבוערת של פעולות הממשלה להסלמת הסכסוך הלאומי ולהעמקת הכיבוש וההתנחלויות — הסלמה העלולה עוד לטרוף לגמרי את סדר־היום.

בר־דוד מתגייס להרדמת העבודה המאורגנת

התארגנויות מחאה נקודתיות של עובדות ועובדים בולטות בהפגנות. יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, כמו גם יו״ר ועד עובדי פרטנר קרן אופק, יצאו אף הן בגלוי נגד התוכנית, אומנם בשם עצמן בלבד. אולם בעוד שהרעיונות של מאבק המוני ושביתה כללית פוליטית עלו בצורה ישירה בתנועת המחאה, הנהגת ההסתדרות עומדת מנגד. כפי שההסתדרות מובילה קמפיין (מוקפא) בנושא יוקר המחיה, תפקידה המתבקש הוא להתגייס גם נגד האיום להקל על חקיקה הדורסת זכויות וחירויות, ואת זה חשוב שידגישו גם נציגי ונציגות עובדים המעורבים במחאה.

השתמטות ראשי ההסתדרות איפשרה היווצרות ריק, שאליו נכנסו ההון הפיננסי, האליטה הביטחונית ומפלגות הממסד, שהפעילו לחץ גלוי על ההסתדרות לחבור למאבק, כולל בפגישת לפיד ובר־דוד (15.1). הם קיוו, מעמדה נואשת, להצליח לעשות שימוש ציני בתותחים הכבדים של העבודה המאורגנת בכפוף לשליטתם בסדר־היום, ולבסוף פעלו לעקיפת ההסתדרות עם קריאות השביתה. למרות שליטתם כעת בסדר־היום, הם משחקים באש מנקודת המבט של המערכת, שכן הם עצמם מחזקים בזיכרון הקולקטיבי את הרעיון של שביתה כללית, ובפרט כנשק במאבק פוליטי מול מדיניות הממשלה. עם זאת, בהיעדר אופק לשביתה אפקטיבית יותר במשק, נפתח בינתיים פתח גם לפעולות נואשות של יחידים העלולים אף לפנות לטקטיקות קונטרה־פרודוקטיביות, דוגמת ונדליזם, בניסיון למצוא דרכי קיצור להסלמת המאבק.

רוטמן קשר את עיתוי הגשת הצעת החוק להגבלת זכות השביתה ולפגיעה תקציבית בעבודה המאורגנת להתנגדות לרעיון שאיגודים יארגנו שביתה כחלק ממאבק בתוכנית המשפטית (1.2). אולם יו״ר ההסתדרות התייצב לצד שרת התחבורה רגב ('הליכוד') כדי להשמיע צפירת הרגעה (2.2): אין אירוע, הממשלה הקפיטליסטית לא באמת מאיימת על העובדים. הוא מיהר לפנות לשר האוצר וההתנחלויות סמוטריץ', ממפלגת הימין הקיצוני שיזמה את הצעת החוק, לשבת ל"הידברות". את איום החקיקה הגדיר בר־דוד כניסיון "גורמים קיצוניים להחליש את מעמד העובדים במדינת ישראל ולכרסם באחת מזכויות היסוד הכלכליות־חברתיות של הדמוקרטיה. מימוש זכות השביתה הוא אחד הכלים המרכזיים להגן על האוכלוסיות המוחלשות במשק", והוסיף בפטרונות, "לא אאפשר לאף גורם לפגוע בעובדים".

לשיטתו, אין שום פגיעה בעובדים ובעובדות, הנקראים לשבת בדממה ולסמוך לא על כוחם המשותף, אלא על הפטרון. התייחסותו לכלי השביתה כוללת עיוות מכוון, כשכביכול אין מדובר בעוצמה הפוטנציאלית של מעמד העובדים והעובדות בכל מאבק, אלא בעוצמת הפקיד העליון הכל־יכול המבטיח לפקוד על שביתות כסעד להגנת "האוכלוסיות המוחלשות". אפילו בהגדרה כזו, כמה שביתות כאלו הוביל בשנים האחרונות?

בר־דוד, הנהנה משכר של ראש ממשלה וסולד משביתות ומדמוקרטיה איגוד־מקצועית, מטפח תודעת ייפוי־כוח רדומה בהבטחה שידאג בדילים במחשכים עם גורמי הון־שלטון להגן על האינטרסים של מעמד העובדים והעובדות — תזכורת לצורך ברפורמה דמוקרטית בהסתדרות להבטחת הנהגה הכפופה מהותית לדין־וחשבון ולדרישות העובדות והעובדים מהשורה.

נציג הביורוקרטיה בהסתדרות מטייח את התוכנית המשפטית, מרדים את קמפיין יוקר המחיה ומספק אור ירוק לתקציב המדינה. למה? כביכול כדי "להתמקד" בהשגת הסכם שכר מינימליסטי במגזר הציבורי, אחרי שסירב במשך שלוש שנים מאז תום ההסכם הקודם להוביל מאבק בנושא. בתמונה הרחבה, הביורוקרטיה מגינה על קשריה האופורטוניסטיים עם בכירים בממשלה ומפגינה אחריות ליציבות המערכת. היו״ר נכנס לנעלי שומר־סף של הממסד, בדומה לנשיא המדינה, אך מעמדת כוח דרמטית יותר.

לעומת זאת, בארגון כוח לעובדים אומצה החלטה באסיפת הנציגים (14.2) הקוראת לכל ארגוני העובדים לחבור יחד למאבק התקפי "להרחבת זכות ההתארגנות והשביתה ולעיגונה החוקתי, וכן להעלאת שכר המינימום ללפחות 40 ש״ח לשעה, ולהעלאת השכר בכלל המגזרים המתוקצבים או הממוכרזים ע״י המדינה", ולמען העלאת שכר ופיצוי על שחיקה גם במגזר הפרטי. היגיון הקריאה סולל את הדרך גם לנקיטת עמדה ברורה נגד התוכנית המשפטית.

בכלל ארגוני העובדים והעובדות ניתן לקדם דיון בשאיפה לגבש רוב לאימוץ עמדה נגד התוכנית המשפטית, כחלק מסדר־יום של מאבק חוצה־קהילות נגד כל התקפות הממשלה ובדרישות להרחבת זכויות, לשיפור תנאים, לתוספות שכר, לחיזוק השירותים החברתיים, ובתמיכה בצדק חברתי ושלום.

בניית המאבק להפלת התוכנית ונגד הממשלה

בכל מקום שבו הדבר מעשי ברמה מקומית, במקומות עבודה, באיגודים ובמקומות לימודים, ניתן ליזום אסיפות (לרבות וירטואליות), במטרה להגיע להסכמה על דרישות וצעדי מאבק נגד התוכנית המשפטית ונגד סדר־היום של הממשלה בכלל. יוזמות בכיוון כזה יוכלו לספק לשכבה משמעותית המעורבת בתנועה את האפשרות לדיון וקבלת החלטות על בסיס דמוקרטי סביב סדר־היום, דרישות ופעולות, ואף לבחור דמוקרטית ועדי פעולה, שניתן להחליף בכל עת, כבסיס לרשת ארצית דמוקרטית, שתקשה יותר על גורמי ממסד לדבר בשם המאבק או להכריע מתי לסיימו. התארגנויות ופעולות עצמאיות יוכלו גם לסייע להגביר את הלחץ על הנהגת ההסתדרות להתגייס לטובת המאבק ולהוביל שביתת אזהרה כללית עוצמתית במשק.

בינתיים הנוכחות של כוחות מהעבודה המאורגנת בהפגנות המרכזיות עדיין התחלתית, וכך גם לגבי כוחות שמאל מאורגנים. אולם גיוס כוחות אסרטיבי יותר, באופן חוצה־קהילות, להתערבות בהפגנות מסוגל להותיר חותם ולסייע לאתגר את הקו של ההנהגה הממסדית, להציע דרך לחיזוק המאבק ולחידוד מסקנות לגבי הפוטנציאל להפלת התוכנית ולגבי הנחיצות שבבניית מאבק כללי נגד הממשלה, גם אם זו תעשה ויתורים כלשהם בתוכנית המשפטית.

מאבק עקבי בסדר־היום של הממשלה תובע גם התנגדות לחיבוק הדוב מצד הבנקים, הגנרלים ומפלגות הממסד הקפיטליסטיות, שההבדל בינן לבין נתניהו אינו תהומי. לפיד אפילו הצהיר (15.1) שאלמלא נתניהו, 'הליכוד' צריכה להיות "השותפה הטבעית" של מפלגתו. סדר־היום של נתניהו והימין הקיצוני הוא סכנה, וזו לא צנחה משמיים. היא עלתה בעקבות חוסר הפופולריות של מדיניות "ממשלת השינוי" הקפיטליסטית ועל קרקע של משברים חברתיים וסכסוך לאומי בוער. מאבק שיתנער מהאליטה הקפיטליסטית שהשתלטה עליו יוכל לסלול את הדרך גם להצבת אלטרנטיבה פוליטית של שמאל מעמדי, סוציאליסטי, של אנשים מהשורה, ציבור העובדות והעובדים, יהודים ופלסטינים, נשים, קהילות מדוכאות מול שני גושי מפלגות הממסד שהביאונו עד הלום.