להפגנות ולשביתות תלמידים.ות יש חשיבות גדולה: אלפי תלמידות ותלמידים הראו לממשלה שהמהלכים המסוכנים שהיא מקדמת לא יעברו בשקט גם בקרב הדור הצעיר. יש פוטנציאל לציבור גדול עוד יותר של בני.ות נוער, שמוכן לשבות, לצאת לרחובות, להתארגן ולהיאבק נגד הממשלה. ההפגנה הזאת היא חלק מהמאבק המתפתח נגד הממשלה, שבמסגרתו הפגינו יום קודם עשרות אלפי א.נשים ברחבי הארץ, מתוכם יותר מ־13,000 בחיפה. סך הכול, סדר גודל דומה להפגנה בשבוע הקודם, למרות ההסתה הדמגוגית מצד שופרות הממשלה נגד קיום הפגנות יום לאחר פיגוע קשה.

חברי וחברות מאבק סוציאליסטי, בעיקר בגילאי נוער, השתתפו בהפגנה בתל אביב. הגענו עם שלטים עליהם הסיסמה "מול ממשלת הון, אפליה והתנחלויות — נתארגן, נפגין, נשבות", וקראנו בין השאר: "ממשלת גזענות והון לא תביא שום ביטחון", "נגד רמיסת זכויות — נתארגן, נפגין, נשבות", "שר החינוך לא יקבע אם אני גבר או אישה".

את המאבק נגד הממשלה צריך לבנות בכל מקום — במקומות העבודה, ברחובות ובבתי הספר. הקו הימני הלאומני של הממשלה מעורר זעם ציבורי. החלטות כמו העברת הסמכויות במשרד החינוך לח''כ אבי מעוז או יוזמות לפגיעה בזכות השביתה יכולות לסחוף תלמידות ותלמידים, עובדות ועובדים לצאת להפגין, להיאבק ואף לשבות. כדי למקסם את המחאה, המסר המרכזי חייב לתקוף את המדיניות הימנית, כולל הרחבת מעגל הדמים של הסכסוך הלאומי והכיבוש, ולא להסתפק רק בהתנגדות לתוכנית המשפטית, שהיא אמצעי שנועד להקל על הממשלה בביצוע המדיניות הזאת.

כן לדמוקרטיה, לא לסתימת פיות לאומנית

כחלק מההפגנה התארגן גם בלוק של תלמידות ותלמידים נגד הכיבוש. מארגני ההפגנה, ברובם מבוגרים מצוותי ההוראה, התנכרו לבלוק וניסו לבודד אותו משאר ההפגנה, במטרה לצמצם את המסרים של ההפגנה, תוך השתקת קולות שמאליים יותר. אחת המורות בהפגנה התעמתה עם תלמיד שהניף דגל פלסטיני, כאחרונת תומכי בן גביר.

עם ההגעה לעצרת שהתקיימה בכיכר הבימה כיתרה המשטרה את התלמידות שצעדו בגוש נגד הכיבוש ומנעה מהן להיכנס למרחב העצרת. חברות מאבק סוציאליסטי ניגשו לדבר עם המארגנים — בראשם מנהל בית הספר עירוני ד' — על כך שהמשטרה מונעת מתלמידים שהגיעו להפגין להיכנס למתחם העצרת. היה בכך גם סיכון לביטחון התלמידים, כשאותן נערות ונערים נחשפו להתקפות אפשריות של גורמי ימין מחוץ להפגנה. מנהל עירוני ד' התעלם מבקשתנו לאפשר לתלמידים להיכנס. מארגנות אחרות אף אמרו ש"יש פה תלמידים", כאילו התלמידים שנשארו בחוץ הם גורם שמסכן את התלמידים שנמצאים במתחם ולא בני נוער כמוהם, עם דעה פוליטית. ישנם דיווחים כי לאחר ההפגנה אף ננקטו צעדים משמעתיים נגד תלמידים שהעזו לבקר את הכיבוש.

בקבוצות מחאה דוגמת 'הדגלים השחורים' פרסמו את ההפגנה כעדות למוכנות הנוער להיאבק למען הדמוקרטיה, מבלי להזכיר במילה שבאותה שעה המארגנים סתמו פיות לנוער שמבקש לומר את האמת, שדמוקרטיה היא גם זכותם של פלסטינים החיים כיום תחת משטר צבאי ישראלי.

מדובר בכניעה מסוכנת לסדר היום של הימין הקיצוני המבקש לטשטש את הכיבוש ולסמן כל מי שמוחה נגדו כגורם מסוכן. הכניעה למסרים של הימין השתקפה גם בכך שרוב הדוברות והדוברים מהבמה (כולם יהודים) המשיכו להדגיש ש"אין כאן עניין פוליטי של ימין ושמאל". כלומר, ניתקו את התוכנית המשפטית מהמדיניות הימנית אותה היא נועדה לשרת. זה גול עצמי שדווקא מחזק את יכולת הממשלה לבודד את המחאה.

נאבקות למען סדר יום אחר, סוציאליסטי

כדי לנהל מאבק אפקטיבי נגד הממשלה צריך גם להציג סדר יום פוליטי אלטרנטיבי, כולל דרישות לביטחון אמיתי לכל הקהילות — ללא דיכוי לאומי וכיבוש, וכולל דרישות נגד יוקר המחיה ולמען פרנסה וחיזוק השירותים הציבוריים. רק כך ניתן להרחיב את המאבק ולכלול בו שכבות רחבות יותר של עובדות ועובדים כולל מתוך הציבור הערבי־פלסטיני. חבל שמארגני ההפגנה בחרו ליפול ל"הפרד ומשול" של ממשלת הימין.

נגד הממשלה הזאת, שמאיימת על זכויות להטב''ק, נשים, עובדות ועובדים, מסלימה את הכיבוש ומסכנת חיי פלסטינים וישראלים, ופוגעת בזכויות דמוקרטיות, צריך לבנות מאבק שחורג מעבר לדרישה לביטול התוכנית המשפטית. תלמידים צריכים לקחת חלק מוביל בבניית המאבק, תוך שימוש בהפגנות ובשביתות שיחזקו את ההתנגדות לממשלה הסקסיסטית, ההומופובית והלאומנית ולצעדים שהיא מנסה לקדם.

צוותי ההוראה, מורים ומורות, לא צריכים למשטר או להתייחס לנוער רק כמספרים שמגדילים את ההפגנה בלי שום יכולת השפעה או חופש לנסח מסרים משל עצמם. נחוץ להיאבק יחד בסולידריות עם התלמידות והתלמידים. מאבק כזה יוכל גם לדרוש חינוך נגד אפליה — בניגוד לתוכניות אבי מעוז — וגם את שיפור תנאי העבודה של צוותי ההוראה, כחלק ממחאה רחבה יותר שצריכה לדעתנו לאמץ סדר יום חוצה שסעים לאומיים, של שלום, סולידריות ושינוי סוציאליסטי. בדיוק ההפך מסדר היום של כיבוש ו"הפרד ומשול" של הממשלה.