ועידת מאבק סוציאליסטי, 2—4 בנובמבר 2017: פרק נוסף מתוך הדוח הפוליטי שהתגבש לאורך תהליך דיון תנועתי מקיף וגירסה מלאה שלו נידונה ואומצה פה־אחד בוועידה הארצית.

רשימת הפרקים
פרק 1: עידן של משבר גלובלי והתנגדות
פרק 2: מהפכות־נגד ומגמות של מהפכה במזרח התיכון
פרק 3: "ניהול הסכסוך", ביצור הכיבוש וההתנחלויות
פרק 4: המאבק הפלסטיני והתסיסה תחת משטר הכיבוש
פרק 5: ריאקציה לאומנית ומגמות נגדיות בישראל
פרק 6: צמיחה כלכלית רוויית סתירות
פרק 7: ממחאת 2011 לחיזוק העבודה המאורגנת
פרק 8: השמאל ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית

המאבק בכיבוש ובכל צורה של דיכוי לאומי הוא תנאי יסוד לקידום פתרון לסכסוך הלאומי ומציאות של שלום אמת. לפני שלושים שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה, התקוממות ההמונים ההרואית שטילטלה מהיסוד את משטר הכיבוש. ההכרזה על מדינת פלסטין בעיצומה של ההתקוממות זכתה לתמיכה מרוב מדינות העולם, וההתקוממות הצליחה לחולל שינוי מסוים גם בגישות בחברה הישראלית. היא הגבירה את התמיכה הציבורית הישראלית ברעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל כחלק מפתרון מדיני לסכסוך, וגררה את מדינת ישראל לראשונה למשא ומתן עם נציגים פלסטינים.

אך לא היה בכך די כדי להבטיח שחרור ממשי מהכיבוש ומהדיכוי הלאומי. ההתקוממות דוכאה ביד ברזל, "תהליך השלום" שימש למעשה ככיסוי להמשך הכיבוש בדרכים אחרות, ולא הייתה בנמצא הנהגה פוליטית מתאימה ומנוסה שתוכל להציע דרך להמשיך לבנות ולפתח את ההתקוממות. תחת זאת, בכירי אש״ף־תוניס בזמנו השתמשו בסמכות שצברו דווקא כדי לקדם שיתוף פעולה עם ההסכמים. "תהליך השלום", כפי שהסברנו, התנפץ באופן בלתי נמנע כשההמונים הפלסטינים שבו והתקוממו נגד הכיבוש, בשלב הראשון של האינתיפאדה השנייה, שבאופן טרגי, תחת דיכוי כבד ובהשפעת חולשות ההנהגה בשטח, הוסטה לנתיב של פעולות צבאיות מבודדות ופעולות טרור.

אולם עד היום, ובמיוחד במזרח התיכון שאחרי הגל המהפכני של 2011, התרחיש של מאבק המוני פלסטיני מהלך אימים על משטר הכיבוש הישראלי, על המשטרים באזור ועל המעצמות הקפיטליסטיות העולמיות. בכמה צמתים בשנים האחרונות מערכת הביטחון הישראלית הזהירה את הממשלה מפני סכנה מבחינתם להתפרצות המונית בגדה המערבית, או במקביל מפני אפשרות להתפתחות מחאה המונית על גבול רצועת עזה.

על רקע ההתקפות המתמשכות מצד שלטון נתניהו, גל ה"התפרצות" של 2015 כלל במשך חודשים ספורים התקוממות מוגבלת של שכבת צעירים בעיקר. זו לא הצליחה לסחוף שכבות המוניות, כך שהזעם על הכיבוש, השכול והעוני תועל לעימותים סמליים עם כוחות הכיבוש, ובנוסף, למרבה הצער, לפעולות של הבסה־עצמית בדמות ונדליזם, אלימות לאומנית ואף טרור יחידים הרסני שגבה גם את חייהם של עובדים וצעירים חפים מפשע. מדובר בדפוס דומה לזה שאפיין קודם את מרבית גל ההסלמה במחאה ובאלימות סביב משבר המלחמה ב־2014, ובעצימות נמוכה יותר כבר בתקופת המשא־ומתן שקדם למשבר. הבידוד היחסי של אותה שכבה והשימוש בשיטות טרור שיחקו לידי שלטון נתניהו, שהגיב עם שורת צעדי ענישה קולקטיבית והכבדה של אמצעי הדיכוי נגד הפלסטינים משני צידי הקו הירוק. אך דווקא במזרח ירושלים התפתח מאבק שתפס את הממשלה לא מוכנה ואילץ אותה להתקפל...

קראו את הפרק הרביעי: