אמריקה הלטינית היתה זירה מרכזית של מאבקים, במהלכם קראו ההמונים תיגר על שלטון ההון המקומי והעולמי. מספר לא מבוטל של מערכות בחירות ברחבי היבשת, ממקסיקו ועד בוליביה נסב סביב שאלת השליטה האמריקאית ושוד משאבי הטבע הרבים על־ידי תאגידים רב־לאומיים ומעצמות זרות.

את הקו האנטי אמריקאי ביבשת מוביל המנהיג הפופוליסט הוגו צ׳אווס, שנבחר פעם נוספת ברוב גדול בדצמבר האחרון, בהתמודדות מול מועמד ניאו־ליברלי. צ׳אווס הגדיר את ניצחונו כ"ניצחון המהפכה הסוציאליסטית בוונצואלה", ומדבר רבות על הלאמת תעשיות הנפט העשירות במדינה והרחבת ה"מהפכה" ליבשת כולה. למרות שהממשלה שלו מהווה את הסממן המתקדם ביבשת, בייחוד ביחסה לניצול האמריקאי, צ׳אווס חייב לתת יותר תוקף מעשי לדיבורים שלו. הפערים המעמדיים בונצואלה ממשיכים לגדול כשרבע מהאוכלסייה חי על פחות מדולר ליום ואילו העשירון העליון מחזיק בידיו חצי מהכנסות המדינה. בתחילת ינואר, הודיע צ׳אווס, בתגובה ללחץ המתגבר ברחוב לשינוי מהותי, על העברה לבעלות ציבורית של חברות החשמל והטלפון במדינה. צ׳אווס הכריז באותה ההזדמנות שכול מה שהופרט עד עתה, יולאם בעתיד.

זירה נוספת בה הגיעו להישגים המוני העובדים והעניים היא בוליביה. בבחירות שנערכו לנשיאות בדצמבר 2005 ניצח איוו מוראלס, מועמד "התנועה לסוציאליזם" (MAS). מוראלס הוא הנשיא הראשון ממוצא אינדיאני. הוא נבחר על בסיס מצע שכלל הבטחות למיסוי גבוה של תאגידים זרים במדינה, התנגדות לתכתיבים כלכליים של ההון העולמי ושינוי חלוקת המשאבים במדינה. הלחץ מלמטה של פדרציית האיגודים במקצועיים בבוליביה (COB) שאיימו בשביתה אם לא יקיים את הבטחותיו, נשאו כמה פירות והובילו להלאמה חלקית של תעשיות הגז במדינה במאי האחרון.

הקרב האחרון (בנתיים) במערכה זו התחולל במקסיקו. הבחירות שנערכו בין נציג המפלגה השמרנית, "מפלגת הפעולה הלאומית (PAN)", פיליפה קלדרון לבין נציג "מפלגת הדמוקרטיה המהפכנית (PRD)", אנדרה מנואל לופס אובראדור המכונה "אמלו", היו מן הסוערות שראתה המדינה בשנים האחרונות. קלדרון, שנתמך ע״י בעלי ההון ותומך בהסכמי הסחר עם ארצות הברית הכריז על עצמו כמנצח בהפרש קולות זעום במה שהוגדר כ"מחטף של זיופים ורמאויות". ההכרזה הזאת הוציאה לכיכר סוקאלו, הכיכר המרכזית במקסיקו סיטי, מאות אלפי עובדים, איכרים עניים וסטודנטים, מתומכי "אמלו". במפגן תמיכה אדיר זה קראו המפגינים לספירה מחדש של הקולות, מחו על זיוף הבחירות ובחרו "אסיפה לאומית דמוקרטית".

למרות המחאות וההתנגדות הברורה, הושבע קלדרון כנשיא, לשביעות רצונם של אנשי ממשל בוש.
מעניין לציין כי אמלו עצמו אינו מתנגד ישירות לבעלי ההון, אלא רק להשפעתם הרבה על המדינה. הוא אינו נתפס כאיום ישיר על הקפיטליזם, אך הוא מסמל את החשש האמריקאי שהוא יילך בעקבות צ׳אווס ומוראלס ויידחף ליישם קו עצמאי וחברתי — וכתוצאה מכך אנטי־אמריקאי — מדרום לגבול.

החשש בארה״ב מתגבר נוכח ההשפעה העצומה שיש לתנועות ההמונים באמריקה הלטינית ובמיוחד במקסיקו על אוכלוסיית המהגרים הענקית במדינה. בשנה האחרונה היו בארה״ב שביתות והפגנות חסרות תקדים של מהגרי עבודה היספאנים, בעיקר מקסיקנים. הכוח שצוברים העובדים הלטיניים בתוך ארה״ב הוא סממן נוסף להיחלשות כוחו של האימפריאליזם האמריקאי וחוסר יכולתו להתמודד עם מדינות "סוררות" באמריקה הלטינית, וביניהן קובה, ניקרגואה, אקוודור, ונצואלה, ארגנטינה ובוליביה. למה הן סוררות? כי להמונים באותן המדינות נמאס והם החליטו לקום ולשנות. המשטרים הפופוליסטיים העולים ביבשת הם ביטוי לדחייה המוחלטת של שלטון ההון ולחיפוש אחר אלטרנטיבה חברתית ברורה.

הבחירות האחרונות לפרלמנט בארה״ב הסתיימו במהפך לטובת המפלגה הדמוקרטית שצברה שליטה בשני בתי הקונגרס ורוב של מושלים. ניצחון זה למפלגה הדמוקרטית הוא תוצאה של שילוב של גורמים. העיקריים בגורמים אלה הם הדחייה הגורפת של הכישלון המתמשך בעיראק, דחיית המדיניות השמרנית והמדיניות הכלכלית האנטי חברתית של ממשל בוש, "הרמת הראש" של העובדים ההיספאנים, וחוסר האמון המובהק בקרב העובדים השחורים לנוכח מחדלי הוריקן 'קתרינה' באוגוסט 2005.

אובדן שליטה זה של ארה״ב הוא אינו תהליך מקומי. להפך, זהו תהליך כלל עולמי שימשיך ויחריף בשנה הקרובה. בכול רחבי העולם גוברת ההתנגדות לתכתיבים האמריקאיים ולמשטרים המשתפים איתם פעולה. התנועות ההמוניות באמריקה הלטינית מוכיחות שההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי לא חייבת להיות מובלת על־ידי תנועות איסלאם פוליטי... למרות זאת, התנועות שם יהיו חייבות, בסופו של דבר, להיפטר מהקפיטליזם ולכונן חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, שלא תהיה תלויה בהחלטות של מנהיגים יחידים ושלא תישלט על ידי תאגידי הענק והאליטה.