השנה, בעיצומם של המאבקים נגד מלחמות אימפריאליסטיות, נגד התחזקות הימין הקיצוני ברחבי העולם ונגד הריאקציה הטראמפיסטית, נציין את שנת ה־90 לאירועים הדרמטיים של המהפכה ומלחמת האזרחים בספרד. אותה מלחמה הנציחה את הסיסמה "הפשיזם לא יעבור!" — שממשיכה להדהד בהפגנות בארץ וברחבי העולם.

הטלטלות הותירו מורשת מהפכנית של התגייסות והתקוממות המונית של מעמד העובדים והעובדות נגד מהפכת־הנגד הפשיסטית ונגד המערכת הקפיטליסטית שטיפחה אותה. אותה מורשת תצוין בשורה של אירועי זיכרון ומחווה, מאמרים, סמינרים ואירועי תרבות, ותמשיך לעורר ויכוחים פוליטיים בספרד ובחוגי שמאל ברחבי העולם, שעה שנותרה רלוונטית לשאלות הפוליטיות הבוערות בתקופתנו.

הניסיון ההיסטורי של המהפכה הספרדית ושל עלייתה ונפילתה של הרפובליקה וממשלת "החזית העממית" בספרד ממשיך להיות חלק מהשיח הפוליטי ברחבי העולם בארצות בהן כוחות ימין פופוליסטי וימין קיצוני מרימים ראש.

קואליציות "חזית עממית" עלו לשלטון בצל סכנת הפשיזם בספרד ובצרפת ב־1936, ובהמשך גם בצ׳ילה ב־1938. מדובר ברעיון של השתתפות כוחות שמאל סוציאליסטיים מתנועת העובדים והעובדות בקואליציה עם כוחות קפיטליסטיים במאבק על השלטון בחברה, כביכול כמהלך חירום לבלימת הפשיזם. הרעיון קשור גם ל"גישת שלבים", לפיה יש להיאבק בשלב ראשון בנפרד למען דמוקרטיה ועצמאות לאומית, במסגרת קפיטליסטית, לקראת שלב עתידי שבו יבשילו כביכול התנאים כדי להיאבק גם ליישום תוכנית סוציאליסטית.

בצרפת, לאחר ההתחזקות הדרמטית של הימין הקיצוני בבחירות לפרלמנט האירופי לפני שנתיים, הוקמה ברית אלקטורלית תחת השם "החזית העממית החדשה" (Nouveau Front Populaire), ביוזמת גורמים מתנועת השמאל LFI בהנהגת מלנשון. זה היה ניסיון להתחבר לזיכרון היסטורי מהמאבק בפשיזם כחלק מפנייה לרצון עמוק של המונים בצרפת לראות חזית מאבק רחבה שמצליחה לא רק לחסום את הימין הקיצוני בקלפי, אלא להנחית מכה נגד התעצמותו בחברה בכלל.

במישור המקומי, התייחסויות ל"חזית העממית" בספרד עולות בדיונים על אסטרטגיה למאבק בימין הקיצוני הישראלי ונגד התוקפנות של ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו, על רקע משבר המלחמה המתמשך, מתקפת ההשמדה בעזה, העמקת הכיבוש והתרחבות הטרור המתנחלי הכהניסטי־פשיסטי. בחד״ש, למשל, חוזרים לניסיון זה בדיונים על תפקיד השמאל ו"הרשימה המשותפת" לקראת הבחירות הקרבות.

עם זאת, המאזן של הניסיון ההיסטורי ממחיש שאין די ברצון, הצודק כשלעצמו, במאבק עוצמתי ורחב שמצליח לאחד שכבות המוניות נגד הימין הקיצוני.

סולידריות בינלאומית

הטלטלות הדרמטיות בשנת 1936 בספרד משכו תשומת לב ברמה העולמית. זמן קצר לאחר הקמת ממשלת "החזית העממית" החלה ההפיכה הפשיסטית של הגנרל פרנקו, שסימנה את תחילת מלחמת האזרחים ונענתה בהתקוממות המונית. בדיעבד נתפסה מלחמת האזרחים בתור "החזרה הגנרלית" לקראת מלחמת העולם השנייה. אך בזמן אמת, המונים ברחבי העולם ראו במאבק בפשיזם בספרד הזדמנות אחרונה לחסום את ההידרדרות למלחמה עולמית ולהנחיל תבוסה לא רק לפלנגות של פרנקו, אלא גם לבעלי בריתו בדמות המשטרים הפשיסטיים באיטליה ובגרמניה. ספרד — לצד צרפת — נהפכה לזירת מפתח במאבק נגד עליית הפשיזם. ולמעשה, לזירה מכרעת בעימות בין כוחות של מהפכה ומהפכת־נגד ברמה אזורית ואף עולמית.

רבבות עובדים ועובדות מכל רחבי העולם התנדבו להגיע לספרד ולהילחם עם נשק כדי לבלום את הכוחות הפשיסטיים. ההתגייסות התארגנה במסגרת הבריגדות הבינלאומיות של הקומינטרן ("האינטרנציונל הקומוניסטי", שנשלט אז בידי ברה״מ הסטליניסטית), ובמסגרת המיליציות של האנרכיסטים ואלו של מפלגת POUM. הנשים שהתנדבו התעקשו לעשות זאת גם למול תנאי קבלה קשים יותר עקב אפליה ודעות קדומות על רקע מגדרי.

מרבית המתנדבים הגיעו מצרפת או מקרב גולים שנמלטו מהמשטרים הפשיסטיים בגרמניה ובאיטליה. ראוי לציין גם את נוכחותם של מתנדבים מארה״ב ומארצות אמריקה הלטינית, ובעיקר מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון. בכלל זה השתתפו לוחמים מפלסטין ה"מנדטורית" — ערבים ויהודים, רובם חברי המפלגה הקומוניסטית של פלסטין (פק״פ).

מנגד, המפלגות הציוניות באותה העת, כולל מי שניסו להצטייר כ"סוציאליסטיות", התנגדו לשליחת מתנדבים. היה זה יעקב חזן, ממנהיגי תנועת 'השומר הצעיר', שטבע את הסיסמה "חניתה לפני מדריד".^[1] אך לפי הערכות שונות, 150–300 צעירות וצעירים יהודים הצטרפו לבריגדות הבינלאומיות,^[2] תוך קריאת תיגר על תעמולה לאומנית ציונית שקראה לגייסם לצורכי מפעל ההתיישבות והנישול הלאומי, ולדיכוי המרד הערבי הגדול שפרץ גם כן ב־1936.

ההתגייסות המקומית הייתה, כאמור, חוצת לאומים. אחד מהמתנדבים הפלסטינים הידועים יותר בבריגדות היה הקומוניסט מוחמד נג׳אתי צדקי. הוא התעמת עם קולות ימניים בקרב האליטה הערבית המקומית שקראו לתמוך בפלוגות של פרנקו — שגייסו, בין השאר, במרוקו מקרב האוכלוסייה המשועבדת תחת הקולוניאליזם הספרדי — כביכול כמהלך כנגד האימפריאליזם הבריטי, שהיה לכאורה בצד של הממשלה הרפובליקנית בספרד. רשויות המנדט הבריטי, שדיכאו את המרד הערבי הגדול, רדפו וכלאו את צדקי לתקופה של שנתיים, אך הוא יצא נגד ההיגיון לפיו "האויב של האויב שלי הוא השותף שלי".

באחד ממאמריו, שפורסם בזמן מלחמת האזרחים בספרד בעיתון הסוציאליסטי 'האוונגרד' (الطليعة) שיצא לאור בביירות, כתב צדקי: "אני מתנדב ערבי, שבא להגן על חירות הערבים בחזית של מדריד. הגעתי להגן על דמשק בגוודלחרה, על ירושלים בקורדובה, על בגדד בטולדו ועל קהיר באנדלוסיה".^[3]

אף שהמפלגות הקומוניסטיות דאז, בהנחיית הקרמלין, פנו לדגש על סדר־יום לאומי־דמוקרטי על חשבון אינטרנציונליזם מעמדי וסוציאליזם, צדקי ביטא למעשה קריאה להמונים במזרח התיכון לתמוך במהפכה בספרד מתוך הבנה שהצלחתה תיתן דחיפה עצומה לתנועות אנטי־קולוניאליות — וששחרור האומה הערבית מעול האימפריאליזם והשחרור החברתי של ההמונים באזור הם ביסודם חלק ממאבק עולמי.

אך מאמציו של צדקי לא עלו בקנה אחד עם מדיניות הממשלה הרפובליקנית במדריד, שסירבה להכיר בזכות הגדרה עצמית למרוקו ושללה אפילו אפשרות של אוטונומיה. הדבר נבע משאיפותיה לפייס את האימפריאליזם הצרפתי והבריטי, שהתמודדו אז עם מרידות באזורים שתחת שליטתם בצפון אפריקה. למרות זאת, המעמדות הקפיטליסטיים בצרפת ובבריטניה העדיפו להמשיך במדיניות "אי־התערבות" בזמן שהמשטרים של הפשיזם האיטלקי והגרמני התערבו צבאית במלוא העוצמה, לרבות הפצצות מזוויעות של מרכזי אוכלוסייה. הפצצות חיל האוויר של גרמניה הנאצית בעיירה גרניקה הונצחו ביצירתו האלמותית של פיקאסו.

בחירות, הפיכה, מהפכה... ודיכוי

אף שלא הייתה זו כוונת מנהיגיה, עליית ממשלת "החזית העממית" בבחירות הדמוקרטיות של פברואר 1936 פתחה פרק חדש במאבק המהפכני של מעמד העובדים והעובדות ושל האיכרים, כמו גם של התנועה הפמיניסטית, של הלאומים המדוכאים במדינת ספרד, ושל ההמונים ששועבדו תחת הקולוניאליזם הספרדי בצפון אפריקה. גל שביתות עבודה ומאבקי איכרים חסרי אדמות פרץ מייד בתום הבחירות, וגורמי ימין קיצוני סולקו בכוח מהרחובות, מתוך הבנה המונית שאת הימין הקיצוני אי־אפשר לחסום רק דרך הקלפי, וששלטון ההון לא ינדב ויתורים וזכויות ללא מאבק.

בתוך חמישה חודשים, ביולי, החלה ההפיכה הפשיסטית שהוביל פרנקו, שזכה לתמיכה מצד הרוב המכריע של מעמד בעלי ההון בספרד, בעלי הקרקעות הגדולים וראשי הכנסייה. אף שההפיכה התארגנה בתגובה לעליית הממשלה הרפובליקנית, במהותה היא כוונה נגד כוחו המתעצם של מעמד העובדים בספרד ונגד שאיפותיו לשינוי סוציאליסטי מהפכני. למעשה, מדיניות הממשלה — שלא קראה תיגר על שלטון ההון ואפילו לא על כוחן של הכנסייה והקצונה הבכירה — לא היוותה כשלעצמה סכנה מבחינת המעמד השליט.

ההפיכה הפשיסטית נענתה כאמור בהתקוממות מהפכנית המונית ב־19 ביולי. בברצלונה, האיגודים וארגוני העובדים הרשמיים, לצד התארגנויות עובדים ספונטניות ומיליציות שהוקמו בלהט האירועים, החלו לתפוס בפועל את השלטון מידי המעמד השליט.

מנהיגי המפלגות שהשתתפו בממשלת "החזית העממית" התנגדו להתפתחות של תפיסת בנייני הממשל, הבסיסים הצבאיים, וחשוב מכול, האדמות והמפעלים, בידי התארגנויות איכרים ועובדים, לצד ההתחמשות ההמונית. המאבק ההמוני נגד הפשיזם שהתפתח לכדי תהליך מהפכני נגד שלטון ההון בחברה, הלך הרבה יותר רחוק ביחס לתוכנית השינוי המוגבלת שאותם מנהיגים ניסחו תוך התעקשות על שמירת יחסי הקניין הקפיטליסטיים. הם סיכמו מראש שיידחו על הסף את הדרישה להפקעת והעברת הבנקים, החברות הגדולות והקרקעות לבעלות ציבורית ולשליטה דמוקרטית בידי העובדים. כשההמונים הסתערו כדי להפקיע את השליטה על הנכסים החברתיים הללו — שרבים מהם ממילא היו בבעלות בעלי הון שתמכו בפשיסטים וברחו מהארץ — שרי ממשלת "החזית העממית" לא רק ניסו לבלום יוזמות מלמטה, אלא פנו בכוח לסכלן בתירוץ שהבטחת ניצחון צבאי על פרנקו דרשה שמירה על ה"סדר" בצד הרפובליקני.

ההמונים המהפכנים בספרד ניצבו מהר מאוד בפני משימה כפולה: הדיפת המתקפה הצבאית של מהפכת־הנגד הפשיסטית, ובו־בזמן חסימת ניסיונות הממשלה הרפובליקנית להתערב להצלת הסדר החברתי שהצמיח את הפשיזם — הסדר הקפיטליסטי של ניצול, עוני ודיכוי פוליטי.

מבחינת המדיניות היסודית שקודמה בפועל, הממשלה הרפובליקנית לא הייתה בצד של ההמונים. זו הייתה ממשלה פרו־קפיטליסטית, אפילו שהשתתפו בה ההנהגות הרשמיות של תנועת העובדים והעובדות בספרד, לרבות מפלגותיה — הסטליניסטים, הסוציאל־דמוקרטים, אך גם POUM והאנרכיסטים. בשם "אחדות נגד הפשיזם", מנהיגי אותן מפלגות מצאו עצמם בדרגות שונות של שיתוף פעולה עם צעדי דיכוי שנקטה הממשלה הרפובליקנית הקפיטליסטית נגד השכבות המהפכניות ביותר של מעמד העובדים, שאותן הם התיימרו לייצג.

'המפלגה הקומוניסטית', בהוראה ישירה מהקרמלין, הובילה את הקו הניצי ביותר נגד האופוזיציה משמאל שהתפתחה בקרב מעמד העובדים. בשלב מסוים התנה סטלין כל סיוע צבאי וכלכלי מצד ברה״מ בדיכוי האופוזיציה הסוציאליסטית.

פעולות הממשלה הרפובליקנית, באצטלה של השגת נשק ותמיכה בינלאומית להבטחת ניצחון צבאי נגד הפשיזם, חתרו תחת יכולת העובדים לעשות בדיוק את זה — להביס את ההפיכה של הגנרל פרנקו ולפצל את בסיס התמיכה החברתי שלה, בייחוד בקרב חלקים מהאיכרות הענייה, שהייתה רעבה לרפורמות חברתיות.

אחדות במאבק נגד הפשיזם

לאחר עליית היטלר לשלטון ב־1933, המוני עובדים בספרד הבינו היטב את הצורך בחזית מאוחדת של ארגוניהם נגד איום מהפכת־הנגד הפשיסטית — שהייתה מזוהה בספרד בשלב זה בעיקר עם CEDA ועם חִיל רובלס (Gil Robles). אחדות כזו קיבלה ביטוי ב"ברית העובדים" (Alianza Obrera). התארגנות זו הוקמה ב־1934 תוך קריאת תיגר על הרפורמיזם המסתגל למצב של מנהיגי 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית' (PSOE), על הסירוב של מנהיגי התנועה האנרכו־סינדיקליסטית וארגון CNT (קונפדרציית העבודה האנרכיסטית) להתערב במאבק הפוליטי, ועל גישתם של מנהיגי 'המפלגה הקומוניסטית הספרדית' (PCE), שגרסה עד אז כי אין שום הבדל בין כוחות פשיסטיים לכוחות ימין אחרים ואף לא כוחות סוציאל־דמוקרטיים. הקמת "ברית העובדים" הייתה צעד קדימה עבור המאבק המעמדי, אף שלא היה חף ממגבלות, שסלל את הדרך להתקוממות הכורים באסטוריאס באותה השנה, ולשורה של שביתות ופעולות המוניות שריסקו את התנועה של רובלס.

אולם "החזית העממית" של 1936 לא הייתה המשך של "ברית העובדים" של 1934. היא ייצגה שבירה מרעיון החזית המאוחדת של תנועת העובדים, והחליפה אותו בברית עם מפלגות הבורגנות הרפובליקנית הליברלית, בדמות "השמאל הרפובליקני" של מנואל אסאניה (Manuel Azaña). הצטרפות איגודים ומפלגות של מעמד העובדים לבלוק פוליטי משותף עם מפלגות קפיטליסטיות הכתיבה מצע "משותף", שהגביל את פעולות תנועת העובדים למה שהיה קביל מבחינת בעלי ההון ועושי דברם.

להקמת "החזית העממית" בספרד היה קשר ישיר למהפכת־הנגד הפוליטית הסטליניסטית בברה״מ, שהובילה גם לסטליניזציה מוחלטת של הקומינטרן. תחת סטלין — לאחר שהכשיל את המאבק בעליית הנאצים בגרמניה — הקומינטרן דחף באגרסיביות, משנת 1935 ואילך, לכינונה של "חזית עממית" עם הבורגנות ה"דמוקרטית". זאת לא למרות המגבלות שחזית מסוג זה הטילה על תנועת העובדים ועל המאבק לסוציאליזם, אלא בדיוק בגללן. באותה עת, האינטרס של הקאסטה הבירוקרטית הטוטליטרית שייצג סטלין היה להצטייר כשותפים אמינים עבור האימפריאליזם הצרפתי והבריטי, דרך הסרת האופק של מהפכה סוציאליסטית מסדר היום של 'המפלגות הקומוניסטיות' שהיו תחת שליטתו ההדוקה — בצרפת, בספרד ובכל מקום אחר.

קספר ברסקן (Kasper Braskén), במאמר שפורסם השנה במגזין Jacobin לרגל 90 שנה לממשלת "החזית העממית" בספרד^[4], אשר מציג עמדה נפוצה בחוגים סוציאל־דמוקרטיים, מתווכח עם "מבקרי השמאל הקיצוני של הקומינטרן, לרבות טרוצקיסטים", אשר "ראו בחזית העממית בגידה הרסנית בפוליטיקה המהפכנית". באותו המאמר מודה ברסקן כי "בכל המקרים, החזית העממית קמה בראש ובראשונה כמהלך מאזן שנועד לייצר הרמוניה בין האינטרסים של העבודה וההון".

במציאות, האינטרסים המנוגדים מיסודם של העבודה וההון — של המעמד המנוצל ושל המעמד המנצל — לא יכלו להתאזן או להגיע להרמוניה בעתות שלום, ועל אחת כמה וכמה בעתות משבר, מלחמה ומהפכה. הכפפת תנועת העובדים והעובדות לאינטרסים של ההון דרך שלילת דרישותיהם הבסיסיות ביותר של העובדים היא אכן מיסודה "בגידה הרסנית", עם מחירים כבדים, לרבות בחיי אדם.

תנועת העובדים אולצה "לשים בצד" עד לעתיד לא ידוע את דרישותיה להעלאת דמי האבטלה, לחלוקה של קרקעות מידי הטייקונים לאיכרים חסרי אדמות ואת הפקעת המשאבים מידי בעלי ההון, לרבות השליטה על הבנקים, בזמן משבר קפיטליסטי בינלאומי ומקומי מחריף. מחיר המשבר גולגל לפתחם של העובדים והשכבות הכי עניות מקרב האיכרות שאף סבלו מרעב. ההשלכות רק חיזקו את הבסיס לפנייה הפופוליסטית של פשיסטים לאותן שכבות עם הסיסמה "מה הרפובליקה נתנה לכם לאכול?" — ועם הבטחה לחלץ ממשבר.

כחלק מבחינת הלקחים מהמהפכה הספרדית, נחוץ לבחון את אופיה החברתי־מעמדי של קואליציית "החזית העממית", ואת תפקידה בהקשר של משבר חברתי יסודי, ותהליך של מהפכה חברתית ומהפכת־נגד שהתחוללו בספרד ומחוצה לה. בפועל, "החזית העממית" בספרד נוצלה כדי לגרום לתנועת העובדים לוותר, בשם "האחדות נגד הפשיזם", על דרישותיה הפוליטיות היסודיות והדחופות באותה העת לטובת קיום הברית עם כוחות קפיטליסטיים. ולוויתור זה היו השלכות קטסטרופליות, שסללו את הדרך לניצחון מהפכת־הנגד הפשיסטית בספרד ולמשטר דיקטטורי שהחזיק עד מות הגנרל פרנקו ב־1975.

משיכת המרכז הפוליטי שמאלה?

ברסקן טוען כי "אולי שלא בצדק, החזית העממית זכורה כיום בעיקר כמנגנון הגנה מפני הפשיזם והימין הקיצוני, אך יש לראות בה באותה המידה אמצעי רב־עוצמה למשיכת המרכז הפוליטי שמאלה". אלא שהאמת היא שאותה חזית הייתה אמצעי להזיז את מפלגות העובדים ימינה, מה שגם הפך אותה למנגנון הגנה כושל מפני הפשיזם.

"הצורה הגרועה והריאקציונית ביותר של אוטופיזם היא הרעיון שאפשר להיאבק בפשיזם מבלי להתגבר על הכלכלה הקפיטליסטית" — כך סיכם את ניסיון "החזית העממית" בספרד לאון טרוצקי, ממנהיגי המהפכה הסוציאליסטית המקורית ברוסיה ומייסד האינטרנציונל הרביעי (מי שברסקן מכנה "טרוצקיסטים"). טרוצקי עקב אחר אירועי המהפכה ומלחמת האזרחים בספרד, דן והתווכח סביבם עם מנהיגי תנועת העובדים בספרד וברמה הבינלאומית, וכתב עליהם רבות. הוא התייחס לאירועים הדרמטיים כמבחן פוליטי עבור רעיונות וכוחות פוליטיים, ומנהיגים, הרבה מעבר לגבולות ספרד.

מדובר בוויכוח היסטורי שממשיך להיות רלוונטי. המצדדים כיום ב"חזית העממית" ההיסטורית של ספרד, בייחוד מקרב מפלגות "קומוניסטיות" הממשיכות היבטים מסוימים של מורשת פוליטית סטליניסטית, משתמשים בדוגמה ההיסטורית לקידום ברית פוליטית ארוכת־טווח בין כוחות שמאליים לבין מפלגות קפיטליסטיות מה"מרכז", כמענה לאיום שמציבים כוחות הימין הקיצוני והימין הפופוליסטי.

דוגמה מקומית לכך אפשר למצוא למשל בהתייחסות של חה״כ לשעבר דב חנין במאמר שפרסם בתקופת הקמתה של תנועת 'עומדים ביחד'^[5]:

"התמודדות עם הסכנות צריכה להיעזר בניסיון העבר. שנות השלושים של המאה הקודמת היו לא רק תקופה של עליית הפשיזם, אלא גם ימי 'החזית העממית' — התייצבות מעוררת השראה מולו... כדי להבינה יש להתייחס לשתי המילים. המילה 'חזית' מבטאת שותפות רחבה בין ליברלים, סוציאליסטים וקומוניסטים, שנוצרה בשנות השלושים בצרפת ובספרד, ובהמשך תורגמה לברית אנטי־נאצית של מדינות במלחמת העולם השנייה. המילה 'עממית' קובעת שלא תצלח מול פשיזם ברית של אליטות, אלא דרושה חזית המדברת אל העם ומתוך העם, ומבטאת את המצוקות, את הכעסים ואת הרצונות העממיים — במקום שאלה ינוכסו וייחטפו בידי הימין".

"החזית העממית" אומנם לא הייתה "ברית של אליטות". אבל היא הייתה ברית עם האליטות, בהובלת האליטות, לשמירת האינטרסים של האליטות. עובדה זו באה לידי ביטוי כבר משלב המצע "המשותף". בעוד שמצע הבחירות של "החזית העממית" — שהוסכם ונחתם מצד כל מפלגות העובדים, כולל POUM — הבטיח לשחרר את המוני האסירים הפוליטיים שהנהיגו את התקוממות 1934 באסטוריאס וברחבי ספרד, הוא דחה בגלוי את כל שאר דרישות המפתח של תנועת העובדים:

"הרפובליקנים אינם מקבלים את עקרון הלאמת הקרקעות ומסירתן בחינם לאיכרים [...] הרפובליקנים אינם מקבלים את קצבאות האבטלה שדרשה נציגות העובדים [...] המפלגות הרפובליקניות אינן מקבלות את צעדי הלאמת הבנקים שהציעו מפלגות העובדים [...] המפלגות הרפובליקניות אינן מקבלות פיקוח עובדים".^[6]

הדחייה של אותן דרישות הייתה עקבית והמשיכה לכל אורך ימי "החזית העממית" עד לכניעתה לפרנקו.

משלב מוקדם יחסית חדלה ממשלת "החזית העממית" מלבטא את "המצוקות, הכעסים והרצונות העממיים" בצורה אמינה, שעה שהיא נחשפה כמכשול בפני רפורמות חברתיות מקיפות, ולבטח בפני תוכנית סוציאליסטית מלאה שתציע פתרונות יסודיים למשבר. כוחותיו של פרנקו הסתמכו על וניצלו את הירידה באמון הציבורי בממשלה הרפובליקנית, במורל ובביטחון העצמי בקרב ההמונים ממעמד העובדים ובייחוד מהאיכרות.

בדצמבר 37', במאמר תחת הכותרת "לקחי ספרד — אזהרה אחרונה", הסביר טרוצקי שבספרד "לא חסרו גבורה ואומץ לב מצד ההמונים ומצד מהפכנים יחידים. אך ההמונים הופקרו, בעוד המהפכנים נותרו מפולגים, ללא פרוגרמה וללא תוכנית פעולה. המפקדים הצבאיים 'הרפובליקנים' היו מוטרדים יותר מדיכוי המהפכה החברתית מאשר מהשגת ניצחונות צבאיים. החיילים איבדו את האמון במפקדיהם, וההמונים — בממשלה; האיכרים זזו הצידה; העובדים הותשו; תבוסה רדפה תבוסה; והדמורליזציה הלכה וגברה במהירות. לא היה קשה לחזות את כל זה, כבר מראשית מלחמת האזרחים. בכך שהציבה לעצמה כמטרה להציל את המשטר הקפיטליסטי, גזרה 'החזית העממית' על עצמה תבוסה צבאית".^[7]

לקחים היסטוריים

חנין, בהרצאה שהציג ב־2011 תחת הכותרת "ללמוד מהניסיון: סיקור התנגדויות לפשיזם בהיסטוריה העולמית"^[8], טען כי "חזית עממית יכולה להצליח" וכי "ספרד הייתה הצלחה". הוא ניסה ליישב את הסתירה בין הטענה ל"הצלחה" לבין הקטסטרופה של ניצחון הפשיזם כך: "נכון שאחר כך הייתה מלחמת אזרחים, שבה הייתה התערבות זרה של איטליה וגרמניה ומדיניות של אי־התערבות של מדינות המערב, שאפשרה להטביע את המשטר הזה בדם, אבל החזית העממית בספרד הצליחה".

טרוצקי בזמנו השיב מול היגיון כזה כי: "מגוחך להצדיק את התבוסה בהסתמכות על ההתערבות הצבאית של הפשיסטים האיטלקים והנאצים הגרמנים, ועל התנהלותן הבוגדנית של 'הדמוקרטיות' הצרפתית והבריטית. אויבים תמיד יישארו אויבים. הריאקציה תמיד תתערב ככל שתוכל. 'דמוקרטיה' אימפריאליסטית תמיד תבגוד. משמעות הדבר היא שניצחון של המעמד העובד הוא בלתי אפשרי באופן כללי! אך מה לגבי ניצחון הפשיזם באיטליה ובגרמניה עצמן? שם לא הייתה כל התערבות חיצונית. היה שם מעמד עובדים עוצמתי ומפלגה סוציאליסטית גדולה מאוד, ובמקרה של גרמניה — גם מפלגה קומוניסטית גדולה. מדוע, אם כן, לא הושג ניצחון על הפשיזם? בדיוק מפני שהמפלגות המובילות בשתי הארצות הללו ניסו לצמצם את השאלה למאבק 'נגד הפשיזם', בשעה שרק מהפכה סוציאליסטית יכולה להביס את הפשיזם".^[9]

בהקשר הזה התייחס טרוצקי גם לטענות — הנשמעות בהרצאה הנזכרת — שבזמן המאבק נגד סכנת הפשיזם לא היה מקום לגישה "טהרנית" כלפי ברית עם הבורגנות הרפובליקנית: "יש למקד את כל הכוחות בהשגת המטרה המיידית… כמובן! אבל, תסבירו לנו למה במהלך המאבק נגד הפשיזם הקרקעות חייבות להיות שייכות לבעלי האדמות הגדולים, והמפעלים ובתי החרושת לבעלי ההון, שנמצאים, כולם, במחנה של פרנקו? אולי, זה מכיוון שהאיכרים והעובדים עדיין לא בוגרים מספיק כדי לשלוט על הקרקעות והמפעלים? אבל הם הוכיחו את בגרותם כאשר השתלטו, ביוזמתם שלהם, על הקרקעות והמפעלים. ריאקציונרים, המכנים עצמם רפובליקנים, תחת הנהגתם של הסטליניסטים, הצליחו לרסק את התנועה העוצמתית הזאת כביכול בשם 'אנטי־פשיזם', אך למעשה לטובת האינטרסים של בעלי הקניין הבורגנים".^[10]

הטענה שהקואליציה החברתית של "חזית עממית" הייתה מוצלחת במאבק נגד הפשיזם אינה מבוססת היסטורית. היא עלולה להוביל לקוצר ראייה פוליטי ולמסקנות שגויות גם לגבי האתגרים במאבק כיום נגד איומי הימין הקיצוני.

בשלב הנוכחי אומנם בהכללה אין בנמצא מפלגות מאבק המוניות המבוססות במעמד העובדים והעובדות, אך גישה מופשטת מדי לשאלת ה"שותפות" הפוליטית במאבק נגד איומי הימין הקיצוני עלולה להיות מסוכנת. השאלות אילו כוחות חוברים זה לזה, על איזה בסיס, וסביב איזו פרוגרמה פוליטית ואיזה מתווה פעולה — נותרות מהותיות. ההיגיון של "חזית עממית" מיושם בשלל מקרים הן לגבי הרעיון של הקמת "ממשלת שמאל", והן ביחס לקואליציות פוליטיות מוגבלות יותר.

במישור המקומי, לדוגמה, השמאל הסוציאליסטי צריך להזהיר מפני בריתות פוליטיות "דמוקרטיות" עם כוחות ימין תומכי כיבוש ושלטון הון, שהצדיקו ודרבנו את מלחמת ההשמדה בעזה, דוגמת בנט, לפיד והגנרל גולן, המצטיירים כ"ליברלים" ו"דמוקרטים" בעיני עצמם. כך גם, יש להבחין בין שיתוף פעולה טקטי אד־הוק, אפילו עם כוחות ליברליים, במטרה לבלום חקיקה או מתקפות מסוימות, לבין קואליציות פוליטיות רחבות ובריתות אלקטורליות ארוכות־טווח סביב מצע "משותף" עם כוחות פוליטיים קפיטליסטיים. מי שמתייחסים כיום ל"חזית העממית" ההיסטורית כמודל מוצלח, מקדמים את הרעיון של מצע משותף, שמשמעותו חבירה לקידום גרסה מרוככת כביכול של סדר־יום קפיטליסטי לאומני, שיסלול את הדרך למשברים חמורים נוספים, במקום לקדם חלופה פוליטית מהותית המקדמת מאבק סביב אסטרטגיית יציאה יסודית ממשבר מערכתי.

הזיכרון הוא פוליטי

אין ספק כי במלאת 90 שנה למהפכה הספרדית, סוציאליסטים יוקירו את גבורת ההמונים ואת אומץ לבם של מהפכנים יחידים. נזכור את רבבות העובדים והאיכרים שהקריבו את חייהם במאבק המהפכני לשחרור ולסוציאליזם. נזכור את החברות והחברים מהשורה ב־UGT, ב־CNT וב־POUM, שלמרות השגיאות החמורות והבגידה מצד מנהיגיהם, המשיכו להילחם עד הסוף — חלקם נפלו בקרב או בבתי הכלא של פרנקו, ואחרים חוסלו בידי סוכניו של סטלין.

אך הזיכרון חייב להיות פוליטי. הוא צריך לשמש נתיב ללמידה של הלקחים המרכזיים של המהפכה הספרדית. יותר מכול, המהפכה המחישה באופן טרגי כי הנחישות החיונית שבאה לידי ביטוי בסיסמה "הפשיזם לא יעבור" אינה מספיקה כשלעצמה. חשובה לא פחות ההתעקשות על בהירות רעיונית ועל עקרונות במאבק, כולל למול לחצים "ליישר קו" עם כוחות ליברליים, "להצניע" דרישות סוציאליסטיות ו"לדחות לשלב מאוחר יותר" את המאבק לסוציאליזם בגלל "גודל השעה" ו"האיום שבפתח".

ברית פוליטית נגד הימין הקיצוני ששמה את הגורמים הפרו־קפיטליסטיים ואת תוכניתם הפוליטית בראש, והופכת את השמאל הסוציאליסטי לזנב ול"ידיים העובדות" בשטח בעוד שהאליטות מקבלות את ההחלטות, עשויה להוביל דווקא להתחזקות כוחות ימין פופוליזם וימין קיצוני שימשיכו להתחפש לחלופה למפלגות הממסד ולרכוב על מצוקות המוניות ועל האנטגוניזם בחברה לנציגי האליטות.

המהפכה הספרדית המחישה, אומנם על דרך השלילה, את הצורך לא ב"חזית עממית חדשה", אלא בשמאל סוציאליסטי ממוקד־מטרה ולא מתנצל. שמאל סוציאליסטי שיודע להוביל עם התוכנית הפוליטית הדרושה גם שיתופי פעולה וגם לרתום על בסיס עקרוני גורמים ליברליים כדי להנחית מכה על הימין הקיצוני, מבלי להשכיח שהמשבר של הקפיטליזם וכישלון הפוליטיקה הליברלית הם הסיבה וההקשר לצמיחתו.