הגפרור שהצית את המהומות היה מותם של שני נערים שנשרפו למוות כשנאלצו להתחבא ממרדף משטרתי בתוך תחנת כוח חשמלית. הצעירים בשכונות מבינים את הפחד שהביא אותם לאותה הסיטואציה. הם רגילים לכך שהמשטרה מתייחסת אליהם כאל חיות. כוחות המשטרה הגדולים שהוזרמו אל השכונות בימים הבאים רק הגבירו את אש המרד. יומיים לאחר מכן, המשטרה ירתה גז מדמיע לתוך מסגד בזמן התפילות של יום שישי. המסר של הזילזול היה ברור מכדי להתעלם ממנו. ממשלת צרפת הכריזה מלחמה על אזרחיה.

שכונות העוני היו מזמן חביות אבק שריפה חברתיות שרק חיכו להתפוצץ. שיעורי האבטלה הגבוהים בקרב הנוער, הקיצוצים העמוקים בשירותים החברתיים, היעדר מימון של תחבורה ציבורית לשכונות ולפרברים העניים של פריז, ושר פנים שמכנה את יושבי השכונות האלה כ-"חלאות אדם" שצריך לטהר אותם, רק שפכו עוד ועוד דלק עד שלבסוף פרצה המחאה החברתית.

אלפי הצעירים המורדים באים מדור שני של מהגרי־עבודה שמסיק עכשיו שאין לו אפשרויות להתקדם. למרות שהם כבר דוברים צרפתית, והתחנכו במערכת החינוך של צרפת, עדיין החברה הקפיטליסטית לא מסוגלת בתנאים של למעלה מעשרה אחוז אבטלה לספק להם מקומות עבודה. כשהיא כן מוצאת להם עבודות מדובר באותן העבודות שהמערכת מייעדת מראש לשכבות שהיא רואה בתור "הזבל של החברה": עבודות שחורות וקשות פיזית. בשנים האחרונות ראו אותם הצעירים חוקים גזעניים נחקקים בבתי הפרלמנט של הרפובליקה, ופשיטות אכזריות ויום יומיות של המשטרה. בקיץ הזה עשרות של מהגרים אפריקאים נשרפו למוות בבתים המתפוררים שבהם הם נאלצים לחיות בצפיפות גדולה, חשופים לסכנות התמוטטות ושריפה. עד כדי כך נמוך מחיר חייהם של העניים בפרברי העוני לממשלה.

יש גם רקע כללי יותר למהומות. הממשלה הסופר־לאומנית לא מאוד פופולארית בצרפת של ימינו. אחרי התוצאות המבזות בבחירות המקומיות, ואחרי התבוסה המוחצת לממשלה במשאל העם על החוקה האירופית, הממשלה רק המשיכה לאבד את הלגיטימיות שלה. ראש הממשלה דה־ווילפוא, רחוק כל כך מהעובדים ברחוב, שהוא מעולם אפילו לא נבחר בתור חבר פרלמנט, למרות שהתמודד לא פעם, ומונה לתפקיד שלו רק בצו נשיאותי של שיראק. הוא עצמו מעורב בכמה עשרות מקרי שחיתות שהוא אפילו כבר לא יכול להכחיש ורק החסינות הנשיאותית שלו שומרת אותו מחוץ לבית כלא.

למרות זאת הממשלה ממשיכה כל הזמן במדיניות האנטי חברתית שלה. מיסים לעשירים הורדו, ופיטורי עובדים נעשו הרבה יותר קלים הודות לחוקי עבודה חדשים. שר הפנים סרקוזי, שמתכוון להתמודד בבחירות לנשיאות ב־2007, מדבר בשפה תקיפה של חוק וסדר כדי לאסוף סביבו את הבסיס השמרני־הלאומני.

מהסיבות האלה קשה שלא להבין את הציניות שפיתח הנוער והצעירים שחיים בעוני קשה בלב אחת ממעצמות המסר והתעשייה הגדולות בעולם. הכעס שהניכור הזה יוצר מופנה הרבה פעמים לא רק כלפי המשטרה וסמלי הדיכוי והקפיטליזם, אלא גם כלפי נערים וצעירים אחרים, או עובדים מהשורה. זה נובע מתגובה אמוציונאלית מיידית להתקפות ולדיכוי הפוליטי והמשטרתי. כך למשל מכוניותיהם של אנשים רגילים נשרפו ברחובות, לצד עסקים קטנים. גם הכבאים שניסו לכבות את האש נרגמו באבנים בכמה מהמקרים.

פעולות מסוג זה בטח שלא תורמות לשינוי המצב ולמלחמה בגורמי העוני והדיכוי, אלא רק מרחיקות חלקים גדולים מהחברה מהמאבק, ומחזקות את התמיכה בדיכוי רצחני של אותם המורדים.

המפלגות החברתיות הרדיקאליות בצרפת לא מובילות את המרד שהתפתח לפסים קונסטרוקטיביים, ומסתפקות בעיקר בישיבה מהצד. התגובות של הרחוב בצרפת אמביוולנטיות. קיימת הפחדה אינטנסיבית בתקשורת הממוסדת מפני "בעיית המהגרים" ו"השתלטות האיסלאם". למרות זאת, סקרים מראים שמרבית האנשים חושבים שרק תוכנית חברתית כלכלית מקיפה לשיקום שכונות העוני ופיתרון לבעיות האבטלה תוכל לגרום לשינויי ארוך טווח במצב.

מתוך ראיון עם נציג איגודי המורים באחד מפרברי העוני של פריז:

"לכבד את הצעירים לא אומר לקבל את כל מה שהם עושים, שריפת מכוניות וחנויות אינן מקובלות, אבל כשתלמידה שלי, בחורה צעירה בת 20 אומרת לי שכשהיא רואה שוטרים היא רצה מהר ככל יכולתה, זה מראה שיש פה בעיה.

"אני רואה את הצעירים האלה כל יום בסבל שלהם, כשהם מגיבים בהרס עצמי ... עכשיו ההרס הזה פונה החוצה, אלה הם אותם הצעירים, ואותו כוח ההרס רק שעכשיו הוא מופנה כלפי החברה. אף אחד לא מבין משום מה שצריך להשקיע יותר בתנאי החיים של הצעירים האלה. "