ההסכם

לפחות פעם בחודש אנחנו עדים לאותו מחזה: שוב פעם מאבק עובדים נגד ההפרטה, שוב פעם הסכם בין ההסתדרות לאוצר על ההפרטה, שוב פעם הכרזות על ניצחון משני הצדדים ושוב פעם אנחנו צריכים לברר בעצמנו מי באמת המנצח...

נתחיל מרשימת ההישגים שמונה הנהגת ההסתדרות: מענק של מאה אלף שקלים, שהוא בעצם מענק של חמישים אלף היום והחצי השני ישולם בעוד חמש שנים, אבל בטוח לא למאות העובדים שייאלצו לפרוש מרצון... (אבל יזכו לפנסיה מוגדלת, כמו עובדי "ביקור חולים" ו"מטרודן" הפורשים — שעדיין מחפשים את הכסף) ומי יודע אם באמת ישולם לשאר.

חוץ מהישג זה, שניתן לפקפק בו, אסור לשכוח שעצם המאבק היה על ההפרטה. אבל להנהגת ההסתדרות לא הייתה שום בעיה למכור את המאבק הזה תמורת שוחד של 100,000 ₪ והעלאת שכר שכאמור בכלל לא ברור אם יצאו לפועל. בתור בונוס היא גם נתנה למעסיקים "שקט תעשייתי" של חמש שנים, או בעברית: בעלי חברות הנמלים שיקומו קיבלו אשראי פתוח לרמיסת זכויות עובדיהם למשך חמש שנים והעובדים לא יוכלו לעשות כלום כל עוד הם מכבדים את ההסכם. בדרכה להכשיר את ההפרטה לא היססה הנהלת ההסתדרות גם להדיח חברי ועדים מיליטנטיים שלא הסכימו למכירת זכויות העובדים.

ההפסד במאבק זה, כפי שמראים לקחי ההפרטות הקודמות שהנהגת ההסתדרות מסרבת ללמוד, מעמיד בספק כל הישג ופיצוי שהעובדים מקבלים. טענות ההנהגה על כך ש"הפרטה לא בהכרח רעה לעובדים" מגוחכות. רשימת מקומות העבודה שיכולים להעיד על כך ארוכה ודי אם נזכיר רק את חברת "צים", בנק הפועלים, ו"מטרודן".
כבר בהסכם ניתן לראות את הסימנים הראשונים למה שצפוי לנו בהמשך הדרך.

קודם כל העובדים החדשים המתקבלים לעבודה ייחשבו כ"דור ב'" כלומר משכורת נמוכה בעשרות אחוזים, וגרוע מכך — וויתור על יכולת ההתאגדות. ההסכם בעצם מוותר על זכויות העובדים כבר בעתיד הקרוב.

כמו כן תעריפי הנמל הנוכחיים ייקבעו כתעריפי מקסימום, ולא קשה לנחש מי ישלם על הורדות המחירים, שילכו בעיקר לכיס של המשתמשים הגדולים בנמלים ולא לכיס של הצרכן הפרטי, כמו שמנסים לומר לנו.

אולי ההסתדרות שוכחת את לקחי ההפרטות, אבל האוצר יודע טוב מאוד מדוע כדאי לו היום להפסיד כסף וזמן על שבירת העבודה המאורגנת בייחוד במקום עבודה כמו הנמלים.

התפקיד ההיסטורי של עובדי הנמלים

עובדי הנמל בכל מקום בעולם ובכל זמן הם סמל ומופת להפגנת סולידריות חוצה גבולות עם קבוצות עובדים חלשות יותר. העובדה שהם מחזיקים את הקפיטליסטים בגרון ואחראים לחלק ניכר מההון שהם מרוויחים, מובילה למודעות מעמדית גבוהה ולהבנה של הכוח שלהם ושל כולנו כעובדים. החל מתחילת המאה ה־20, אז סירבו פועלי הנמל של יפו לפרוק אוניות אוסטריות לאחר שאוסטריה פלשה לסרביה, וגם כיום עובדי נמלים מובילים את המאבק המעמדי בהרבה מקומות בעולם. רק בימים האחרונים נתבשרנו על כך שעובדי נמל גרמנים מנעו פריקה של ספינה שאנשי הצוות בה קיבלו שכר הנמוך משמעותית מהסכמי השכר העולמיים. הם השיגו העלאה של 1000 דולר (!) בשכר עובדי האונייה הזרה, במפגן מרשים של סולידריות.

גם לעובדי הנמל בישראל היסטוריה מפוארת של מאבק וסולידריות עם קבוצות עובדים אחרות בארץ, ושל שיתוף פעולה בזמן שביתות יחד עם עובדי הנמל של מצרים וירדן.

כל זה כמובן לא מתאים למדיניות האוצר היום, אשר שמה לה במקום הראשון את שבירת ארגוני העובדים כדי שיוכלו להחזיר אותנו ליחסי העבודה של המאה ה־19. ארגון עובדי הנמל הוא המאחז החשוב ביותר בקרב על העבודה המאורגנת ועכשיו כשמאחז זה נכבש, המשך הדרך לפירוק העבודה המאורגנת בשאר מקומות העבודה המאורגנים נראה פרוץ.

תוכנית ההתנתקות בין העובדים

מאוד מפתה ללכת בעקבות תעמולת האוצר השקרית ולהתלונן על "תאוות הבצע והחמדנות" של העובדים, אבל את האשמה העיקרית לניהול הכושל של מאבק זה ושל ההתנגדות באופן כללי למדיניות ההפרטה, אפשר להטיל רק על הנהגת ההסתדרות. המדיניות המחייבת את ההפרטה ונאבקת רק על גובה הפיצויים, מעמידה את העבודה המאורגנת בישראל למכירת חיסול. הנהגת ההסתדרות מוותרת על העתיד תמורת "ניצחונות" קצרי־טווח שלא רק שיתבררו כבלוף עם הזמן (כפי שקרה עם עובדי הרשויות שטרם קיבלו את כל המשכורות), אלא גם מסכנים את המשך הקיום של ההסתדרות עצמה ואת האפשרות לנהל מאבקים רחבים ומוצלחים נגד המדיניות הכלכלית. כיצד הייתה נראית השביתה הכללית למען עובדי הרשויות המקומיות, אילו עובדי הבנקים לא היו מצטרפים לשביתה? כיצד ננצח את תוכנית דברת להפרטת מערכת החינוך ללא עזרתם של עובדי הנמלים?

צורת הניהול של המאבקים והאסטרטגיה שמציעה הנהגת ההסתדרות מובילה ישירות למצב זה. ההסכמה העקרונית על הפרטה משולבת בוויתור על פעולות הסברה עצמאיות של העובדים ברחוב, בשכונות ובמקומות העבודה, ועל חיבור מאבקים למאבק אחד משותף תחת אותו הדגל: ההתנגדות להפרטה.

במצב זה אין פלא שעובדי הנמלים חשים מבודדים, אין להם מספיק ביטחון בתמיכת שאר ציבור העובדים במאבקם. מבחינתם לא נותרה להם ברירה אלא "להציל את עורם" ולחתום על הסכם שמשמעותו פיצוי מסוים היום ועתיד שחור של עבודה מופרטת.

האלטרנטיבה

אבל הברירה, אפילו שהנהגת ההסתדרות תעשה הכל כדי להסתיר אותה, קיימת: מאבק מוצלח במדיניות האוצר צריך קודם כל לצאת מתוך ההבנה שרק עמידה בלתי מתפשרת מול ההפרטה תוביל לתוצאות. מעבר לכך, למאבק מבודד מול האוצר יש סיכוי נמוך להצליח, בייחוד במקרים כמו הנמלים — שם האוצר ובעלי ההון היו מוכנים להקריב המון כסף וזמן בשביתות ופיצויים כדי לשבור לבסוף את ההתנגדות להפרטה. בלי חיבור מאבק עובדי הנמלים, הבנקים, והמורים ביניהם ולשאר העובדים במשק הנאבקים על הזכות להתאגד, כמו עובדי מטרודן, אין אפשרות ממשית לתפנית במלחמה על שוק העבודה הישראלי שהולך ונהפך לשוק עבדים.

יש צורך בהקמת "פורום נגד הפרטה" שיאחד את הוועדים הגדולים, מקומות עבודה לא מאורגנים ופעילי שכונות למאבק משותף נגד ההפרטה וסכנותיה. פורום זה צריך להיות עצמאי ולהתנהל באופן דמוקרטי ע״י עובדים מהשטח ולא ע״י פונקציונרים של ההסתדרות, ולהציע אלטרנטיבה למדיניות של הנהגת ההסתדרות, הנובעת מאינטרסים אישיים וקרייריסטים. פורום זה יוכל להוות גם את הבסיס למפלגת עובדים עצמאית ודמוקרטית שתהווה את הכלי למאבק במדיניות האוצר ובעלי ההון.