מזה 9 חודשים, נוער נמצא בחזית של תנועת המחאה ההמונית, וחסרת התקדים, נגד תוכנית "ההפיכה המשפטית" שהממשלה מקדמת ונגד מכלול סדר היום שלה שמסכן ופוגע בא.נשים מהשורה.

המחאה חשפה את מגבלות הכוח של ממשלת ה"ימין על מלא". צעדי הממשלה נבלמו באמצעות הפגנות שבועיות המוניות וימי שיבוש שכללו גם מחאות בבתי ספר, ושביתה כללית עוצמתית בחודש מרץ שכללה גם השבתה של מוסדות לימוד ובתי ספר ביוזמת תיכוניסטיות ותיכוניסטים. הנוער לקח תפקיד בולט בכל אחד מאירועי המחאה הגדולים וכן גם במאבק נגד אלימות הנשק בחברה הערבית־פלסטינית, שכלל גם הוא הפגנות בהשתתפות נוער לצד שביתות בבתי הספר ביישובים הערביים.

בכל הפגנה שבועית בירושלים, מול בית הנשיא צועד הגוש של "עכשיו הנוער" — התארגנות שקמה בעקבות "מחאת התלמידים" נגד ההפיכה המשפטית. בנוסף, נוער לקח חלק בולט בהתארגנות של הגוש הלהט״בי ואיגי. נערות משתתפות במייצגי מחאה נגד התקפות של הממשלה נגד נשים שמאורגנת על ידי "בונות אלטרנטיבה" ו"מחאת הנשים".

כבר בתחילת תנועת המחאה, בחודש ינואר, אורגנה "מחאת התלמידים" — יום פעולה ארצי שכלל שביתות בשורה ארוכה של בתי ספר בכל רחבי הארץ והפגנה ארצית בתל־אביב (שגם תנועת מאבק סוציאליסטי השתתפה בה), עם אלפי תלמידות ותלמידים שעזבו את הכיתות והגיעו למחות. אבל המסר המרכזי של יום מחאה היה "א־פוליטי": "זה לא קשור לימין או שמאל. זה מחאה למען ערכים דמוקרטיים שמשותפים לכולנו". לכן לקראת ההפגנה התארגן מראש גם גוש של נוער נגד הכיבוש, בין השאר כתגובת־נגד לרעיון של "מחאה בלי פוליטיקה".

מנהל אחד התיכונים, שהיה בין המארגנים של ההפגנה, דרש מהמשטרה, באופן אנטי־דמוקרטי לחלוטין, להוציא את התלמידים מהגוש נגד הכיבוש מההפגנה, והטיל עונשים על התלמידים שהניפו דגלי פלסטין במהלך האירוע. בתגובה להתקפה עליהם.ן גוש הנוער פנה לתלמידות ותלמידים סביבם והצליח לזכות בתמיכה, בסולידריות והזדהות עם המסרים. אותה קבוצה של נוער התחילה לפעול בגוש נגד הכיבוש, שמתארגן מדי שבוע בהפגנות מוצ״ש בתל־אביב, בחיפה, בירושלים ובעוד מוקדי מחאה, וארגנה את ההפגנה נגד השקת הספר הטרנספובי של הוצאת סלע מאיר.

אצל הרבה נערות ונערים חלה תזוזה בתודעה הפוליטית לכיוון שמאלי יותר. קיימת נוכחות בולטת של דגלי גאווה וטרנס* במחאה, ביטויים להתנגדות לכפייה דתית, לימין הקיצוני ולהתקפות נגד נשים. זה ממחיש שבשביל המון מפגינות מפגינים ובמיוחד נוער, המאבק למען דמוקרטיה הוא גם מאבק למען פתרון של שורה של בעיות ומצוקות חברתיות.

על הרקע הזה, חלק מבני הנוער שכבר פועלים בתוך המחאה מתאמצים להביא עוד תלמידות ותלמידים מבתי ספר להפגנות, והנוער בגוש שמתנגד לכיבוש רוצה גם לשכנע אותם ברעיונות יותר רדיקליים. השאיפות לשינוי של אותה שכבה של נוער עומדות בסתירה לסדר היום הצר של מי שמינו את עצמם להיות הנהגת המחאה.

תנועת מחאה עם סתירות עמוקות

בשלביה הראשונים המחאה הייתה יוזמה של השמאל — ההפגנה הראשונה אורגנה על ידי קואליצית ארגונים, כולל חד״ש ועומדים ביחד. אך מהר מאוד גנרלים לשעבר, בעלי הון ואנשי ממסד אחרים השתלטו על הנהגת המחאה. בשבילם, הממשלה של נתניהו עם הימין הקיצוני היא גורם של אי־יציבות במישור הפוליטי, הגאו־אסטרטגי והכלכלי. האינטרס שלהם הוא לייצב את המערכת ולחזור לסטטוס־קוו הישן. אולם קיימת סתירה עמוקה בין השאיפות של ההמונים והנוער שיוצאים למאבק, ובין האינטרסים של "הנהגת" המחאה.

לא כל ההתארגנויות של הנוער קוראות תיגר על הסטטוס קוו שאותה ההנהגה של המחאה מנסה לשמר. ההתארגנות של "עכשיו הנוער" לא תורמת להרחבת סדר היום של המחאה, והרבה פעמים שותפה למסרים של ההנהגה שמתאפיינים בלאומנות, ובקידום הרעיון שהמאבק למען דמוקרטיה הוא לא פוליטי. באותו הזמן, במיוחד בקרב נוער יש נוכחות מוגברת של מסרים נגד הכיבוש — כולל חולצות וסטיקרים "אין דמוקרטיה עם כיבוש". המוטיבציה של נוער לצאת להיאבק נגד הממשלה באה בין השאר מתוך התנגדות חריפה לימין הקיצוני — הסיסמה "איפה הייתם בחווארה?!" כתגובה לאלימות משטרתית היא עוד דוגמה לכך. סביר להניח שגם בקרב מי שצועדות וצועדים עם הגוש של "עכשיו הנוער" יש הזדהות עם המסרים הללו ורצון לראות אותם בהפגנה.

לכן חשוב לזכור שהעמדה הרשמית של התארגנויות המחאה השונות היא לא חזות הכול. הנהגת המחאה בשלבים הראשונים לא ממש התייחסה להתקפות של הממשלה נגד נשים ולהט״בק+ והיא עשתה את זה בזכות הלחץ מלמטה של מפגינות ומפגינים מהשורה שגם ה"הגוש הגאה", איגי ו"בונות אלטרנטיבה" עזרו לבנות.

בניית אלטרנטיבה

חלק מהנוער שעובר פוליטיזציה ורדיקליזציה על רקע האירועים ומראש מחפש את השמאל בתנועת המחאה מגיע להפגין עם הגוש נגד הכיבוש. אין ספק שיש בגוש גורמים שמאליים, אך לצידם גם ארגונים ממסדיים כמו 'שלום עכשיו', עם סדר יום שנגוע בלאומנות ציונית וגישה ליברלית פרו־קפיטליסטית לבעיות חברתיות בוערות.

המאבק נגד הכיבוש ומפעל ההתנחלויות הוא בלתי נפרד מהמאבק למען שינוי סוציאליסטי עמוק בחברה, וצריך ללכת רחוק יותר ממסרים דמוקרטיים־ליברליים מופשטים. כך גם אי אפשר לעצור את הימין באמצעות חזית עם גורמי ממסד פרו־קפיטליסטים, כפי שהמחישה "ממשלת השינוי" של לפיד בנט ומרצ שתקפה את האנשים מהשורה והכינה את הקרקע לשובו של נתניהו לשלטון.

התזוזה בתודעה בקרב צעירים ונוער ממחישה את הפוטנציאל והצורך בהתארגנות שתרחיב את המסר ותקרא תיגר על הקו הפוליטי של הנהגת המחאה הרשמית — שעה שהיא מאורגנת הרבה יותר ביחס למי שרוצות ורוצים שינוי אמיתי.

נכון להיום אין קוטב שמאלי משמעותי במחאה להתארגן סביבו והגוש נגד הכיבוש אינו מצליח לתת לזה מענה של ממש, מבחינת הגודל המספרי והמנעד של הכוחות הפוליטיים — וגם כי הוא לא קורא תיגר באופן שיטתי על קו של ההנהגה בשאלות של אסטרטגיית מאבק נגד הממשלה.

הקמה של גוש נגד שלטון הון וכיבוש יכול להיות צעד ראשון בכיוון של התארגנות של שכבות רחבות יותר במחאה סביב סדר יום רחב יותר: נגד עושק מחיה, נגד אפליה הזנחה ועוני שמזינים את משבר אלימות הנשק בקהילה, נגד שנאת להט״בק+ ונשים, נגד כיבוש והתנחלויות ועוד — תוך הדגשה שכל המאבקים האלו קשורים למאבק נגד המערכת הקפיטליסטית שמחריפה שורה ארוכה של משברים חברתיים. גם ממשלת נתניהו־בן גביר היא תוצר של משבר שורשי שהקפיטליזם הישראלי שרוי בו בשנים האחרונות. לכן גם חיוני אך לא מספיק לדבר על זה שאין דמוקרטיה עם כיבוש — צריך לדבר גם על איזו דמוקרטיה כן צריך. דמוקרטיה בלי שלטון ההון, סקסיזם, הומופוביה, גזענות — דמוקרטיה סוציאליסטית שעובדת בשביל ה־99% אחוז בחברה ולא בשביל המאיון העליון.