בתחילת חודש פברואר עברה בקריאה ראשונה "הצעת חוק איסור העסקת עובדי הוראה ושלילת תקציב ממוסדות חינוך עקב הזדהות עם מעשה טרור או עם ארגון טרור". בהצעה שהגישו חברי הכנסת עמית הלוי מ'הליכוד' וצביקה פוגל מ'עוצמה יהודית', נקבע כי בסמכות שר החינוך או מנכ״ל משרד החינוך לפטר מורה או לשלול תקציב מכל מוסד חינוכי, אם לפי דעתם תמכו אלה בטרור.

עבור שר החינוך קיש ההפגנות נגד התוכנית המשפטית בשנה שעברה היו טרור: "כן, זה טרור! יש פה ניסיון להפחיד נבחרי ציבור, לשבש חיים של מדינה" (ראיון ב'גלי צה״ל', 11.07.23). רק על בסיס הצהרה זו בלבד ברור כי כל ביקורת על הממשלה עלולה להתפרש כ"הזדהות עם טרור".

"אם מורה תבקש לקיים דיון על עסקת החטופים, כדי לנהל את הדיון צריך שיהיו בו עמדות שונות, ושהוא יעודד שאלות שונות על העמדות שבקונצנזוס. אחד ההורים יכול לומר שעצם הדיון על מה שקורה בעזה או ביקורת על ניהול המלחמה זו הסתה לטרור", מסבירה תמי הופמן מ'המכון הישראלי לדמוקרטיה'.

הצעת החוק מאפשרת לרדוף ולפטר מורות ומורים, ללא שימוע, גם על עמדות שהביעו מחוץ לכיתה, כולל ברשתות החברתיות או בזמן הפגנה, היא רומסת את חופש הביטוי, אבל גם מרוקנת מתוכן את הסכמי העבודה הקיבוציים. הפגיעה הזאת — שמהווה חיסול הביטחון התעסוקתי — עלולה להתפשט לכלל המגזר הציבורי, ולכן גם ההסתדרות הכללית, ולא רק ארגוני המורים, צריכה לפעול נגדה.

יו״ר הסתדרות המורים יפה בן־דויד, המתנגדת להצעת החוק, חשפה כי עוד לפני אישור החוק בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, משרד החינוך העביר לבדיקת השב״כ, לבקשת ח״כ הלוי, את הפרטים האישיים של כלל 256 אלף המורות והמורים במערכת החינוך בישראל! הלוי מעוניין להכניס להצעת החוק בדיקות שב״כ כאלו מדי שנה.

עד שנת 2009 עקב השב״כ באופן גזעני אחר כל המורות והמורים הערבים בבתי הספר בישראל. גם כשהנוהל הופסק, הרדיפה המשיכה. ממשלות הימין עודדו רדיפה של מורים מתנגדי כיבוש, והתופעה צברה תאוצה עם פרוץ המלחמה.

אחד המקרים המוכרים ביותר הוא זה של מאיר ברוכין, מורה לאזרחות שמלמד בתיכון בפתח תקווה. ברוכין נעצר על ידי המשטרה למספר ימים ונרדף על ידי בית הספר שלו והעירייה שמעסיקה אותו על כך שפרסם בפייסבוק פוסטים נגד המלחמה על עזה.

בית הדין האזורי בתל אביב ביטל את ההחלטה לפטר אותו, אבל בבית הדין לעבודה נקבעה פשרה לפיה הוא לא ייכנס פרונטלית לכיתות אלא יקליט מראש תרגולים לבגרות בזום. הפשרה הזאת נותנת לנו הצצה לתפיסת הממשלה הזאת לגבי התפקיד החינוכי של המורים לאזרחות ושל מורים בכלל: לא לעורר דיון וחשיבה ביקורתית, אלא פשוט להעביר את החומר לתלמידים על ידי שינון. כך הם יהפכו לאזרחים וחיילים צייתנים, שלא הולכים לא ל'גוש נגד הכיבוש', לא לקפלן ולא למחאות של משפחות החטופים.

'מאבק החינוך', התארגנות מחאה של נשות ואנשי חינוך שקמה כחלק מהמחאה ההמונית בשנה שעברה, יזמה מאבק נגד הצעת החוק, אליו הצטרפו ארגוני מחאה נוספים דוגמת 'עו״סות דמוקרטיה' ו'בונות אלטרנטיבה'. בפרסום משותף לכלל הארגונים נכתב: "תכלית החקיקה הזו איננה צמצום טרור, כי אם רדיפת מורים בכלל — ומהחברה הערבית בפרט". הם קראו לארגון ולהסתדרות המורים לפעול נגד החקיקה.

ההתנגדות שהביעה בן־דויד בוועדת החינוך היא התחלה טובה, אך ממש אינה מספיקה. הארגונים חייבים להתייצב להגנת מורות ומורים מפיטורים שרירותיים ומרדיפה פוליטית וגזענית כמו במקרה של ברוכין ואחרים — בעיקר ערבים־פלסטינים.

מעבר למה שארגון המורים יכול לעשות, גם תלמידות, תלמידים וצוותי הוראה יכולים להתארגן מלמטה במחאה נגד החקיקה האנטי־דמוקרטית בחסות המלחמה. אפשר לארגן דיונים ומעגלי שיח על הרדיפה הפוליטית, החקיקה ועל איך להילחם בה. בדיונים כאלה כדאי לתכנן הקמת צוותי פעולה שיוכלו לארגן עצרות בבתי הספר, ואף שביתות נגד החקיקה וכמובן כנגד כל ניסיון רדיפה בתוך בית הספר. צוותים אזוריים יוכלו לארגן משלחות למטות של ארגוני המורים, כפי שעשו סביב המחאה בשנה שעברה. לתלמידים ולמורים מהשורה יש כוח ממשי שיכול וצריך להירתם למאבק הנחוץ נגד ממשלת הדמים, נגד רמיסת זכויות ונגד מלחמת הנקם.