משבר המלחמה שפרץ בשבת בבוקר, עם מתקפת פתע חסרת־תקדים בהיקפה מצד חמאס ("מבצע שיטפון אל־אקצא"), ונמשך עם מתקפה שצפויה להיות מדממת אף יותר מצד ממשלת נתניהו (שהכריזה מצב רשמי של מלחמה), מוסיף לייצר אירועי זוועה בקרב קהילות משני צידי הגדר. זאת גם בממדים ההולכים ומחריפים כעת בקרב תושבים ותושבות ברצועת עזה, תחת המצור הישראלי–מצרי, היכן שנתניהו הבטיח "נקמה" שתהפוך "את עיר הרשע לעיי חורבות". בו־בזמן, עולה מניין הנספים בטבח שהתחולל במאות תושבות ותושבי יישובי הדרום, וכתוצאה מירי רקטות חסר הבחנה, לרבות ביישובים בשפלה, ביישובים בדואיים שמלכתחילה אינם ממוגנים, ועוד. ההסלמה הצבאית התפשטה בינתיים נקודתית לגבול ישראל–לבנון, עם ירי פצמ״רים מצד חזבאללה, שנראה כמסר אזהרה מפני תרחיש, שעל הפרק, של פלישה ישראלית לרצועה. המשבר עלול להתפתח עוד שבועות ולהתלקח אף לכדי מלחמה אזורית.

הלם, אבל ופחד שוררים כעת בקרב תושבי ותושבות הנגב ואזורים אחרים, ולא רק באוכלוסייה היהודית, וברצועת עזה אלה מועצמים תחת ההפצצות, ללא מערכות מקבילות ל'כיפת ברזל', ללא אזעקות וללא מרחבים מוגנים. תנועת מאבק סוציאליסטי ניצבת בסולידריות עם אנשים מהשורה, עם קרובי ההרוגים ועם הפצועים מכל הקהילות, משני צידי הגדר, ועם האזרחים שנחטפו. בשעת כתיבת שורות אלו (ראשון), מניין ההרוגים וההרוגות המדווח חצה את ה־600 בנגב מקהילות לאומיות שונות, בשפלה ובמוקדים נוספים, ואת ה־400 ברצועה — בעוד ממשלת נתניהו פועלת לענישה קולקטיבית ברוטלית, לרבות ניתוק חשמל ומיטוט בניינים, למעשה, אמצעי טרור מדינתי.

החטיפה חסרת־התקדים בהיקפה של עשרות ישראליות וישראלים לשטח הרצועה נועדה מבחינת חמאס לרסן את תגובת האש של המשטר הישראלי ולשמש אמצעי מיקוח לשחרור אסירים פלסטינים. חטיפת האזרחים, ובהם ילדים ונשים מבוגרות, ראויה לגינוי — לא הם האחראים למדיניות הברוטלית של המשטר הישראלי ברצועת עזה וכלפי הפלסטינים. חשוב להזכיר כי אותה המדיניות, הכוללת כליאה המונית, במשפט צבאי או בלא משפט, לרבות של ילדים ושל תושבים ותושבות פלסטינים שביקשו להפגין ולהתנגד לכיבוש צבאי, היא גם שהזינה את המוטיבציה לחטיפות מלכתחילה. כעת, התערבות צבאית בניסיון לשחרר את בני ובנות הערובה תהיה כרוכה במספר רב של הרוגים. יש לדרוש מהממשלה לאפשר עסקת שבויים מהירה וכוללת במסגרת הסדר הפסקת אש.

אנו קוראים לקדם מחאה לעצירת המלחמה והענישה הקולקטיבית וה"הפרד ומשול", לסרב לקחת חלק במתקפת נקם נגד תושבי ותושבות עזה, ולהיאבק לשינוי עמוק במציאות החיים, לרבות סיום הכיבוש והמצור. גם הקריאות לשביתת מחאה ולצעדות זעם בגדה המערבית מסוגלות לסייע לבנות מאבק נחוץ לקריאת תיגר על הסטטוס קוו של הדיקטטורה של הכיבוש והמצור, תוך היערכות להגנה עצמית ולשמירת שלום הצועדים והתושבים הפלסטינים.

ההסלמה הצבאית בסכסוך הלאומי לא נחתה משום מקום. ממשלת ה"ימין על מלא" בהובלת נתניהו–בן גביר–סמוטריץ׳ פעלה במלוא המרץ לא רק להכחשת ההתנגדות ההמונית לתוכנית "ההפיכה המשפטית" שנועדה לחזק את ידה, אלא גם לביצור הכיבוש והמצור ומפעל ההתנחלויות המושלטים על מיליוני פלסטינים. זאת, בצל מאמץ יהיר להציג שליטה ב"ניהול הסכסוך" וטענה צינית לקידום שלום אזורי כביכול דרך תהליך הנורמליזציה בין ישראל וסעודיה בחסות ארה״ב.

משבר המלחמה החריף והנרחב שנפתח כעת הגיע לאחר שני סבבי הסלמה צבאית מאז הקמת ממשלת ה"ימין על מלא" ובהמשך לשנים שבהן תדירות הסבבים עולה כביטוי לחוסר היציבות המעמיק של הכיבוש והמצור. המשבר הנוכחי כולל מאפיינים חריגים המסמנים שלב חדש של התנגשות.

מתקפת הפתע של חמאס

חמאס, שממשלות כיבוש קפיטליסטיות עד היום התיימרו "להרתיע" — רק באחרונה קבע ראש המל״ל, צחי הנגבי כי "חמאס מאוד מאוד מרוסן" — פרץ זמנית את גבולות הסגר הצבאי עם כוחות שמנו מאות רבות של חמושים, חלקם אף דרך הים ועם מצנחי רחיפה. הכוחות השתלטו על מעבר ארז (בית חאנון) ועל מפקדת אוגדת עזה, החרימו כלי רכב צבאיים, והתבצרו בתחנת משטרה בשדרות. בנוסף, לצד אלמנטים של לוחמה פרטיזנית מול כוחות צבא, הם השתלטו על מספר יישובים ישראליים למשך שעות ארוכות ועד למעלה מיממה, ובתוך כך, נקטו גם פעולות טרור של הרג חסר הבחנה של אזרחים, לרבות הטבח במשתתפי מסיבת הטבע, וחטפו כאמור עשרות אזרחים.

בתוך שעות, חמאס השיג את מטרותיו הפוליטיות באירוע, כשמעבר למפגן כוח, הוא הצליח להוסיף גורם מסבך עבור "רכבת הנורמליזציה" ועבור הרשות הפלסטינית. אף שאין זו הפשיטה הראשונה של הזרוע הצבאית של חמאס מעבר לגדר הרצועה, מדובר במפגן הכוח הצבאי הגדול ביותר שביצע חמאס עד כה, עם רמת מיומנות ותעוזה חסרי־תקדים, שנעטפו גם ברטוריקה הממסגרת את הפעולה כצעד של שחרור. בשעות הראשונות, תושבים לא מעטים מהרצועה ניצלו את הפריצה הזמנית של הסגר כדי לחצות את הגדר ולהתהלך, ולו לרגע, מחוץ למחנה הכליאה הגדול בעולם, עם תחושת התעלות. עבור המוני תושבים ותושבות בעזה ועבור פלסטינים רבים בכלל, האפשרות לחזות אפילו לרגע בפריצת גדר המצור ובמפגן כוח מול המעצמה הכולאת אותם, דורסת את חייהם ושוללת מהם עצמאות לאומית וכל אפשרות לגשת לשטח שממנו נעקרה משפחתם, מסוגלת כשלעצמה לעורר אהדה כלפי חמושי חמאס המצטיירים בהקשר כזה כ"כוח מגן".

מנגד, המשטר הישראלי עשוי לנצל צינית את הפגיעה המסיבית באזרחים ישראלים כדי לטפח את המיתוס שהמצור על הרצועה הוא מדיניות "הגנתית" ולגייס ביתר־שאת תמיכה להרג ולחורבן בהיקפים נרחבים ברצועה. שני מיליון תושבי ותושבות הרצועה, חיים בתנאי עוני ומצוקה קיצוניים, עם 63% הסובלים מאי־ביטחון תזונתי, ללא מים נקיים, תשתיות בסיסיות וללא חופש תנועה. המשטר הישראלי מנצל פוליטית חששות קיומיים וביטחוניים בקרב מעמד העובדים והעובדות היהודי כדי לקדם, בין השאר, דיכוי והתקפות על פלסטינים. במקביל, ההתקפות היומיומיות, כמו גם החורבן והשכול שהותירו הפצצות ישראליות לאורך השנים, הן שיצרו מלכתחילה את האפשרות הפוליטית עבור חמאס לגייס הלך רוח של תמיכה נואשת מצד חלקים באוכלוסייה הפלסטינית אפילו לפעולות ריאקציוניות של פגיעות חסרות הבחנה נגד אוכלוסייה אזרחית.

כך גם, מכיוון שמאזן הדמים הישראלי–פלסטיני נוטה לרוב לאי־סימטריה קיצונית, עם עשרות הרוגים פלסטינים על כל הרוג.ה ישראלי.ת, הרגעים הנדירים בהם מצטייר מאזן מספרי "שוויוני" מעט יותר, עשויים כשלעצמם לחזק תמיכה נואשת כלפי חמאס על יכולתו "לגבות מחיר", לשם נקם או מתוך הנחת מסוגלות לבניית הרתעה או לבניית כוח צבאי שיוכל להכריע את הכיבוש והמצור. הנהגת חמאס יודעת שהיא בהחלט אינה מסוגלת להכריע צבאית את המעצמה הצבאית החזקה באזור. לאורך השנים, כאופייני לכוח עם פרוגרמה פוליטית ימנית, פרו־קפיטליסטית — המוביל דיכוי פוליטי, התקפות על עובדים ועניים עזתיים, דיכוי נשים ולהטב״ק וכפייה דתית — מנהיגי חמאס הסתמכו על תלות בחסדי המשטרים באזור ומעצמות אימפריאליסטיות, ואף על הסדרי "דו־קיום" מול ישראל. אולם חמאס שואפת לייצר "ניצחון תודעתי" באמצעות קריאת תיגר צבאית — בניגוד לרשות הפלסטינית ולמשטרים הערביים — בדפוס המזכיר את חזבאללה, שב־2006 הדגים מצידו מגבלות כוח גם של מעצמה אזורית, ואיים בעבר בהשתלטות על יישובים ישראליים כפי שעשה כעת חמאס.

איומי "הכרעה צבאית"

ממשלת נתניהו, שהתיימרה להוכיח יכולת להכתיב לחלוטין את סדר היום בסכסוך הלאומי ו"להרתיע" כל התנגדות, נחשפה כעת עם אובדן שליטה דרמטי (גם אם חלקי) על האירועים, ומנסה להשיב לעצמה את היוזמה באמצעים צבאיים, תוך איומים במתקפה ממושכת ומרחיקת לכת ברצועה — ביסודו של דבר כדי להגן על הסדר הקיים של הכיבוש והמצור שהוליד את המשבר הנוכחי מלכתחילה.

שר הביטחון גלנט מאיים ב"שבירת מפרקתו של חמאס", למעשה, כפי שנתניהו איים עוד בקמפיין הבחירות ב־2009 בהכרעה צבאית כביכול, ועוד לפניו התנקשו ממשלות ישראל במנהיגי חמאס ותקפו את כוחותיו. אולם בין סבבי דמים ל"השבת הרתעה", בעוד היכולת הצבאית היחסית של חמאס, אף שמוגבלת, הוסיפה והתפתחה במידה שהמשטר הישראלי נאלץ לקחת אותה יותר בחשבון, בעודו מסתמך כברירת מחדל על "הבנות" מול ממשל חמאס ברצועה כדי לשמר ולתחזק את הסדר הקיים. ניסיון מצד המשטר הישראלי "להכריע צבאית" את חמאס לא רק שלא יוכל להעלים את תנועת חמאס, אלא גם יגרור מבחינתו השלכות מערערות יציבות בהיקף נרחב, ולכן דף המסרים של ממשלת נתניהו נוקט מונחים עמומים יותר.

התגייסות מפלגות הממסד הישראליות מה"אופוזיציה" הנרצעת לתמיכה פוליטית במדיניות ובפעולות הצבאיות שמובילה כנופיית נתניהו–בן גביר במשבר הנוכחי מדגישה את אחריותן שלהן, לרבות במסגרת הממשלה הקודמת, למצב הנוכחי. הצעות לפיד וגנץ להיכנס שוב לממשלה עם נתניהו בחסות משבר המלחמה — לפיד במקום שרי הימין הקיצוני, ואילו גנץ גם יחד איתם — מוכיחה כשלעצמה שבסופו של יום הפערים בין הצדדים בסוגיות ליבה מצומצמים. נתניהו, שעד למשבר הנוכחי ממשלתו נשענה על תמיכת מיעוט מובהק בציבור הישראלי, קפץ על הזדמנות לקדם דיל של קואליציה רחבה עם 'יש עתיד' ו'המחנה הממלכתי', מבלי לחתוך ממפלגות הימין הקיצוני. הכיוון תואם את האינטרס של המעמד השליט לנסות להגביל השפעה "הרפתקנית" מצד שרי הימין הקיצוני בתגובה לאירועים, ותואם גם את הלחצים שעלו בתקופה האחרונה מוושינגטון במגמה להקל על עסקת נורמליזציה. עם זאת, נתניהו חושש להיפטר מבן גביר וסמוטריץ', בשל תחרות על בסיס תמיכה.

לב ה"מחדל": מדיניות

השאלה "מי ירו את הירייה הראשונה" בדינמיקה שהובילה למשבר הנוכחי עשויה לקבל תשובות שונות בהתחשב במגמת ההסלמה המתמשכת במתחים הלאומיים. אולם בכל מקרה היא מפספסת את הגורמים היסודיים למלחמה וגם שאלת "המחדל המודיעיני" של הצבא הישראלי, 50 שנה מאז מלחמת 73', מסיחה את הדעת מהעיקר: שורש המשבר הוא אכיפת הסדר הקיים שבו הקפיטליזם הישראלי, עם הכוח הצבאי החזק באזור, משליט כיבוש וסיפוח ושולל זכויות בסיסיות, לרבות הזכות להגדרה עצמית, ממיליונים.

התמיכה הפוליטית מצד ממשלות קפיטליסטיות מהגוש האימפריאליסטי ה"מערבי" בפעולות הצבאיות של ממשלת נתניהו כעת מספקת רוח גבית להמשך מרחץ דמים וממחישה הגנה ביסודו של דבר על הסטטוס קוו של הכיבוש — הביטחון האישי של אנשים מהשורה משני צידי הגדר לא רק שאינו מעניין אותן, אלא נפגע בגללן.

עוד מתקופת ממשלת בנט–לפיד, מניין ההרוגים הפלסטינים היה במגמת הסלמה חדה ושבר בגדה שיא של 20 שנה, בתי פלסטינים בגדה הוחרבו בקצב מואץ, הוכבדו התקפות מצד המדינה והמתנחלים במגמה לעקור קהילות פלסטיניות, ונמשכה עלייה בפרובוקציות הלאומניות־דתיות מצד גורמי ימין יהודיים המקדמים מלחמת דת בחסות המדינה סביב מסגד אל־אקצא, ותהליכי משבר כלכלי העצימו את סיר הלחץ תחת הכיבוש. אולם ממשלת נתניהו–בן גביר הובילה קו נוקשה עוד יותר נגד כל ויתור לפלסטינים וביקשה לקבור כל רעיון של עצמאות פלסטינית.

במקביל להתפתחות פעולות מחאה עממיות ועימותים חמושים, הנהגות חמאס והג׳האד האסלאמי הפלסטיני, בחסות חזבאללה ואיראן, פעלו כדי להצטייר כאפקטיביות יותר בעימות מול הכיבוש בהשוואה לפת״ח ולרשות הפלסטינית — השרויה במשבר לגיטימציה חריף בשל תפקידה בפועל כקבלן מישנה של הכיבוש. מול ממשלת ה"ימין על מלא" בישראל, הכריזו הראשונות השנה שיפעלו בחזית אחת בעימות מול ישראל, אף שהנהגת חמאס העדיפה שלא להיכנס להתנגשות חזיתית עם ישראל בסבב של מאי ברצועה ובסבב של יולי בגדה. אולם לפני שבועיים, ב־24 בספטמבר, הכריזו הנהגות חמאס, הג׳האד ו'החזית העממית' בפגישה בביירות על הגברת תיאום ביניהן לשם הסלמת פעולות תגובה מול התוקפנות של משטר הכיבוש.

המשבר ברצועה וההפגנות על הגדר

ההכרזה הגיעה בעיצומה של סדרה חדשה של הפגנות פלסטיניות על גדר הרצועה, שנתקלו בדיכוי צבאי. המשטר הישראלי חשש שההפגנות ייצאו משליטה — כשלמעשה, התפתחות בכיוון של מאבק המוני מציבה מבחינתו סיכון יסודי יותר מסבבי עימות צבאיים, כל שכן בהתחשב בפוטנציאל המוגבר של תנועה המונית לעורר הדים ואהדה ברמה האזורית והעולמית, ואף להשפיע בקרב עובדים וצעירים באוכלוסייה היהודית. אולם ככלל, הוא חשש מפני התערערות יציבות והתפתחות של התנגשויות בזירות נוספות, מה שיפעיל לחץ על ריאד נגד עסקת נורמליזציה.

חשש כזה מהתערערות יציבות גם הוביל פעם אחר פעם בחודשים האחרונים את ראשי הממסד הצבאי־ביטחוני, בתיאום עם נתניהו וגלנט, להתערב לריסון אגף הימין הקיצוני, בפרט עם ניסיונות בן גביר לקדם התקפות על תנאי האסירים הפלסטינים. ב־29 בספטמבר דווח באל־אח׳באר הלבנוני שממשלת ישראל, בתיווך מצרי–קטרי, הסכימה לכאורה ל"חזרה להבנות קודמות", להגדלה סמלית מחודשת של כספי הסיוע הקטריים, כמו גם מכסת העובדים מהרצועה בישראל, מרחב הדיג, ומכסות יצוא ויבוא. כפי הנראה, לאחר מכן הוסטו כוחות צבא ישראליים ממרחב הרצועה לגדה, מה שהקל לבסוף על גורם ההפתעה הצבאי מצד חמאס.

בעוד שהרשות הפלסטינית בהובלת פת״ח אותתה לנכונות לשתף פעולה עם נורמליזציה ישראלית–סעודית, יורש העצר בן סלמאן אותת שככל ששום דבר לא יעמוד בדרכו, תנאי הוויתורים הישראליים לפלסטינים לא יהיו שוברי עסקה. רמיזה זו, יחד עם המשבר המעמיק ברצועה, חרף ההבנות לכאורה, ככל הנראה הטו את הכף מבחינת הנהגת חמאס להתערב צבאית בהיקף חסר־תקדים בחתירה להגביר לחץ על ישראל דרך "שינוי המשוואה" באופן שנועד להדגים יכולת לגביית מחיר גבוה יותר באמצעים צבאיים, לרבות שיבוש תהליך הנורמליזציה, ובתוך כך לייצר רושם פוליטי כוזב של צעד קדימה במאבק להתגברות על המצור ועל הכיבוש.

בניית מאבק וקידום מוצא

חשוב להדגיש כי מול מצור וכיבוש ומול פלישה צבאית אפשרית, זכותם של תושבים ותושבות להיאבק בהתקפות עליהם ולהתארגן להגן על עצמם, לרבות בלוחמה פרטיזנית. פלסטינים רבים ודאי שמחו לראות הרס סמלי של מספר כלים צבאיים ישראליים, בהתחשב בחורבן ובשכול ובמצוקה מזה שנים ברצועת עזה. אולם יש הבדל בין התנגדות כזו — שיכולה להתפתח באופן המועיל ביותר כשהיא חלק מאסטרטגיה של בניית מאבק המוני שנחוץ כעת, וכפופה דמוקרטית לוועדות פעולה נבחרות — מה שאינו תואם את הפרוגרמה הפוליטית והאסטרטגיה של חמאס, לבין ירי ופגיעה חסרת הבחנה באוכלוסייה אזרחית, ובפרט בא.נשים עובדים ועניים מכל קהילה לאומית. ההתקפות הצבאיות של חמאס נגד עובדים ועניים לא רק שאינן מקדמות שחרור ממצור ומדיכוי לאומי, אלא משמשות פוליטית בתורן כתירוץ עבור הממסד הישראלי לגייס תמיכה להתקפות ברבריות עוד יותר כנגד פלסטינים תחת מצור וכיבוש.

השר "לביטחון לאומי" בן גביר הכריז על "מצב חירום" בעורף, המרחיב את סמכויות המשטרה במרחב הציבורי — מה שעלול גם לשמש להגברת רדיפה פוליטית בכלל, ונגד פעילים ערבים־פלסטינים בפרט. ברקע מדווח על פעילי ימין קיצוני המחפשים לנצל את המשבר כדי ללבות עוד יותר את השסע הלאומי ולקדם תקיפות נגד הקהילה הערבית־פלסטינית. נחוץ לארגן מאבק חוצה־קהילות נגד ניסיונות הימין הקיצוני להוביל לתקיפות גזעניות ולהתנגשויות על רקע לאומני ברחובות הערים, ונגד הממשלה המטפחת גורמים אלה בשגרה ומעניקה להם ביטחון פוליטי מוגבר במכלול מדיניותה.

העובדה שממשלת ה"ימין על מלא" ניצבה עד למשבר הנוכחי מול מחאת המונים, רומזת לפוטנציאל להתפתחות בהמשך גם של מחאה בהיקף נרחב עם ביקורת על מחדלים ואחריות למלחמה. עם זאת, ההנהגה הממסדית שמינתה עצמה בשירות בעלי הון וגנרלים התופסים טרמפ על המאבק ההמוני נגד "ההפיכה המשפטית", יישרה קו עם מפלגות ה"אופוזיציה" הרשמית, עם תמיכה פוליטית בממשלה ובהפצצות על תושבי עזה, וקראה להקפאת ההפגנות.

נחוץ לקדם מחאה ומאבק עכשיו כדי לסמן כיוון דרוש לעצירת מרחץ הדמים ולפתרון הבעיות שהובילו למלחמה. בהמשך לניסיון של אירועי מאי 21', נחוצים כעת צעדי מחאה ומאבק — דוגמת "שביתת הכבוד" הפלסטינית דאז, מפגני סולידריות חוצי קהילות במקומות עבודה ולימודים, ומשמרות מחאה, ונחוצות גם אסיפות באיגודים ונקיטת עמדה — נגד ההסלמה הצבאית, נגד הפצצות בעזה, נגד ה"הפרד ומשול", ונגד המשך המצור והכיבוש. נוכח מכלול המדיניות של דיכוי לאומי, חרחורי מלחמה ואי־שוויון שהובילו ממשלות ימין קפיטליסטיות, נחוץ להציב על סדר היום אופק למוצא, לפתרון הבעיות השורשיות, בהקשר של מאבק לשינוי סוציאליסטי באזור, על יסוד הבטחת זכויות שוות לקיום, להגדרה עצמית ולחיים בכבוד וברווחה.