האירוע הרצחני ביותר בעורף מאז הקמת מדינת ישראל גבה ביום אחד מעל 1,200 הרוגים ואלפי פצועים. מעל ל־230 נחטפו ומוחזקים בשבי. בין הקורבנות ילדים ופעוטות, נשים וזקנים, ובינהם גם ערבים־פלסטינים ואזרחים זרים (רובם מהגרי עבודה מתאילנד ונפאל). הטבח המזעזע שיזם חמאס בתושבי הדרום ב־7.10 יצר הלם וחרדה בקרב האוכלוסיה בישראל. לצד הכאב והשכול, ישראלים זועמים על כך שמוסדות המדינה ״הפקירו אותם״.

רבים מפנים את האצבע לממשלה כמי שהפקירה את תושבי הדרום על חשבון טיפוח פרויקט ההתנחלויות. לכך מתווסף הזעם המצטבר על סדר העדיפויות של הממשלה. ביקורת רבה עלתה על הקליינטליזם והמינויים הפוליטיים של מקורבים וכן על ההתמקדות בקידום התוכנית המשפטית מול תנועת מחאה המונית. גם כעת עולות טענות שנתניהו עסוק יותר בגורלו הפוליטי מאשר בניהול המלחמה.

"ההמונים הסתערו עלינו, חומה אלקטרונית של 2.5 מיליארד דולר לא עזרה" המשיכה בעדותה יוכבד ליפשיץ. עמוק יותר מתחת לפני השטח, מקור הזעם בציבור היהודי־ישראלי הוא בעצם אובדן האשליה שהיתרון הטכנולוגי, הכלכלי והצבאי של ישראל, בגיבוי מעצמות עולמיות, יוכל לספק חיים בביטחון עבור הציבור בישראל על ידי כפיית המשך הסטטוס קוו של כיבוש, מצור ודיכוי לאומי על ההמונים הפלסטינים, ותוך כדי חתימת הסכמי נורמליזציה שיסייעו להוריד את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום האזורי.

"לכי לחווארה…פשיסטית, בוגדת!" כך גירשו מפונים מהדרום את השרה המתנחלת הקיצונית אורית סטרוק במהלך ניסיונה לקיים ביקור יח״ץ בבית מלון בו הם שוהים. גם שרים אחרים סולקו על ידי מפונים, מאושפזים ואנשי צוות רפואי במהלך ניסיונות ביקור בבתי חולים ובמלונות בקריאות "הרסתם את המדינה, הדם על הידיים שלכם". קיימות עדויות גם לביקורת גלויה של חיילים בשטח במפגשים עם שרים ועם ראש הממשלה.

משמרות מחאה יומיומיות בדרישה להתפטרות נתניהו, תחת הכותרת של ״מחדל 23״, נערכות במרכז תל אביב, ולצידן מאהל של מטה משפחות החטופים שמטרתו הפעלת לחץ על הממשלה לפעול להחזרת השבויים והשבויות. המחאה היא עדיין בסדר גודל של מאות עד אלפים בודדים במוצ״ש ועשרות בימי חול — אבל מייצגת משבר אמון חסר תקדים בממשלה, כאשר לרוב בימים הראשונים של סבבי מלחמה לא מושמעת ביקורת מצד רוב הציבור היהודי־ישראלי. קיים פוטנציאל למחאה רחבה יותר בהמשך: הליכוד מאבד יותר משליש מכוחו הנוכחי בסקרי מנדטים וכשני שליש מהציבור תומך בהפסקת כהונתו של נתניהו עכשיו או לאחר המלחמה.

קיימת הסכמה ציבורית על כך שדרוש שינוי שורשי. אבל האופי הריאקציוני של המתקפה הרצחנית שיזם החמאס, שכוונה בעיקר כלפי אוכלוסייה אזרחית וכללה מאפיינים מזעזעים של התעללות, אונס, וביזה, מעודד את התמיכה במתקפת־נקם שמוצגת באופן שקרי כשלב בדרך לשינוי המציאות מהיסוד: "הפצצות שטיח" מסיביות מהאוויר שעד כה הרגו מעל 8,000 א.נשים, מתוכם כשני שליש נשים וילדים, והטלת מצור הרמטי כצעד ענישה קולקטיבית כמעט ללא אספקת מים, חשמל ומזון ל־2 מיליון תושבי.ות הרצועה, שמחציתם מתחת לגיל 18.

מטרת מתקפת הנקם על הרצועה היא גם שיקום היוקרה הצבאית ושיקום של האשליה שניתן לכפות בכוח את אותו הסטטוס־קוו במסגרתו נולדה המתקפה הרצחנית ב־7.10. הגנרלים והפוליטיקאים רוצים להוכיח שזה היה רק "מחדל" ולא מדיניות ארוכת שנים, כאשר הם מוליכים את הציבור למלחמה מדממת בה מבטיחים ללא כיסוי שהפעם "יוסר האיום אחת ולתמיד".

המחדל האמיתי: קונספציית ניהול הסכסוך

גורמי ממסד שמבקרים את כישלון הצבא הישראלי מתכתבים עם התובנה שאי אפשר להכניע צבאית את שאיפות הפלסטינים לשחרור לאומי: בימים שלפני המתקפה, כוחות צבא רבים נוספים הוסטו לעבר הגדה לצורך הגנה על פרובוקציות של הימין המתנחלי, לאחר שגם ככה בשנתיים האחרונות סדר הכוחות בגדה הוא יוצא דופן.

אך מה המסקנות שאותם גורמי ממסד מקדמים? לצד מס שפתיים על החייאת ה"תהליך המדיני" עם הרשות הפלסטינית, שנמצאת כבר שנים בשפל של תמיכה ועל סף קריסה, עיקרן הוא שיש להחליף את נתניהו במישהו אחר שיוכל להיות "חזק מול החמאס". הדבר מתעלם מכך שמדיניות נתניהו כשלה בדיוק בגלל הניסיון להכניע בכוח את השאיפות של ההמונים הפלסטינים, גם בעזה וגם בגדה.

גם עכשיו בחסות ערפל הקרב, מתנחלים חמושים מבעירים את השטח בגדה: עוסקים בהרג ובביזת קרקעות ודוחקים בקהילות שלמות לנטוש את אדמותיהן — כל זאת בחסות כוחות צבא ישראלי. הצבא עצמו מפעיל אצבע קלה עוד יותר על ההדק.

מאז ה־7.10, מעל מאה פלסטינים בגדה נהרגו בידי הצבא הישראלי ביניהם מעל 30 ילדים, וקרוב ל־1,900 נפצעו. קרוב ל־2,000 נעצרו (כמעט 40% מכמות האסירים לפני 7.10), ייתכן שכקלף מיקוח לעסקת שבויים, שניים מתו כשהם במעצר, וקיימות עדויות נוספות על התעללות באסירים על ידי חיילים ומתנחלים.

מדיניות "ניהול הסכסוך" שהייתה מקובלת גם על הזרם הפוליטי המרכזי (כולל על גנץ ולפיד), גרסה שבזכות הפיצול בין הגדה לעזה ובין הרשות הפלסטינית לחמאס, ובזכות הסכמי נורמליזציה עם מדינות באזור, ישראל הצליחה לדחוק את הסוגיה הפלסטינית לתחתית סדר היום. "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס… זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". אמר נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019, כפי שצוטט באתר הימין הקיצוני "מידה" חודש לאחר מכן. השאיפה להפריד בין הגדה לעזה כדי למחוק אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית היתה מוטיבציה מרכזית כבר בתוכנית ״ההתנתקות״ שיזם אריאל שרון לפני 20 שנה.

את המדיניות מול הגדה לא משלים "טיפוח משטר החמאס", אלא מצור חונק על אוכלוסיית רצועת עזה. כשהוטל המצור הוא שווק ככלי זמני לחיסול כוחו של החמאס ברצועה, אבל הוא נשאר ככלי ארוך טווח למשמוע ולמשטור של הנהגת החמאס, אותה שרים כמו סמוטריץ׳ תיארו כ״נכס״. כבר בשנת 2012 הזהיר מחקר של האו״ם שעד 2020 לא יהיה ניתן לספק בשטחי הרצועה את הנחוץ לקיום חיי אדם. כדי למנוע התמוטטות טוטאלית, הועברו באופן ציני פירורים לצורך הקיום הכי מינימלי. תרומות כסף מקטאר, מינון מוקצב של סחורות (כולל חישוב כמות הקלוריות שנחוצה כדי לשרוד), ואישורי עבודה בישראל לכ־1% מכוח העבודה בעזה שקרוב למחציתו מובטל.

החנק נאכף באמצעות כוח צבאי שמונע מדייגים לצאת לים ומחקלאים לעבד את אדמותיהם. מחאות נתקלו בכוח אש קטלני שהרג מאות והותיר אלפים רבים קטועי גפיים, וסביב הרצועה נבנה מכשול בעלות 3.5 מילארד ש״ח שעם סיומו ראש הממשלה ומערכת הביטחון הריעו ש"האיום מעזה הוסר". כל אשליית השליטה של המשטר הישראלי על המצב קרסה ב־7.10.

הכתובת הייתה על הקיר

אנחנו נמצאים צעדים ספורים מתהום המלחמה. חיי אדם מונחים על הכף. יש צורך בוער במחאה בשביל לבלום את ההידרדרות, אך גם בהצעת פתרונות קונקרטיים והצבת אלטרנטיבה למדיניות של שלטון נתניהו… דרוש מאבק, משני צידי השסע הלאומי, להסרה מוחלטת של המצור, לסיום הכיבוש בגדה ובמזרח ירושלים ולהפסקת התוקפנות הצבאית. המשבר הקטסטרופלי בעזה והמצב הקשה ביישובי הנגב המערבי ייפתרו רק במסגרת פתרון כולל לדיכוי הלאומי של הפלסטינים ולסכסוך הישראלי־פלסטיני, וזאת כחלק מתוכנית שלום סוציאליסטית.

כך כתבנו לפני חמש שנים, מיד לאחר שהממשלה הובילה התקפה מדממת וקטלנית נוספת על עזה והכבידה עוד יותר את המצור.

אנשי תקשורת וצבא חזרו והזהירו, גם על רקע המשבר הפוליטי בישראל ושינויים גיאופוליטיים באזור, שהסטטוס קוו לא יישמר ושישראל על סף מלחמה. אך מול כל האזהרות נתניהו הזחוח המשיך להתהדר שהוא "שולט בגובה הלהבות" — כפי שהתרברב באחת מחקירותיו במשטרה. אבל לא רק שנתניהו לא שלט בגובה הלהבות — הדינמיקה הכתיבה לו הגברה שלהן. נתניהו סרב לקדם נסיונות להסדרה ארוכת טווח, הן בשל שיקולים קואליציונים אלקטוראליים והן בשל הבנה מפוכחת שוויתורים כלכליים מינוריים, שלא ייתנו מענה אמיתי לעוני העמוק ולא לשאיפות לשחרור לאומי, לא יספקו יציבות לאורך זמן. ככל שתנאי החיים ברצועה המשיכו להדרדר, ככל שהמשטר הישראלי המשיך במדיניות של סיפוח זוחל, כך העמיקה הדינמיקה של סבבי לחימה חוזרים ונשנים.

סבב רדף סבב וקשקושי רהב על פגיעה אנושה בג׳יהאד ובחמאס רדפו קשקושי רהב. התוצאה לא היתה ביטחון לתושבי.ות הדרום כפי שבממשלה הבטיחו — אלא אסון. עכשיו, נתניהו, גלנט, ועוד גנרלים למיניהם, כולם אחראים על המדיניות שהובילה לאסון הנוכחי, משחררים הצהרות כמו ״אנחנו בדרך לשנות את המזרח התיכון״ ומגבירים את האשליה שניתן להכריע צבאית את החמאס — לכל ניסיון כזה יהיו השלכות הרסניות בהיקף נרחב.

יש מוצא: מאבק המוני למען שלום, שוויון וביטחון לכל הקהילות

מלחמת נקם לא תשקם את הביטחון. היהירות והעיוורון נמשכים בהצהרות על מיטוט שלטון החמאס באופן צבאי. פלישה קרקעית תעצים את הסכנה להדרדרות למלחמה אזורית במספר חזיתות, מה שיגביר את האסון עבור ההמונים בכל האזור: בעזה, בלבנון, בישראל, וייתכן שמעבר להן.

צריך לומר: הקונספציה של ניהול כיבוש ומצור היא אשליה. לא יכול להיות ביטחון לתושבי.ות דרום ישראל בלי ביטחון לתושבי.ות עזה. חלק מהמשפחות של מי שנחטפו ונרצחו ב־7.10, אמרו זאת בעצמן. משפחות אלו התנגדו באופן פעיל למדיניות הכיבוש והמצור, וחלק יצאו באופן אמיץ עם קריאות נגד מתקפת נקם, למול נאצות ואיומים.

יעקב גודו, אב שכול מכיסופים כתב:

"בתום השבעה, על קברו הטרי נשבעתי שלא אנוח ולא אשקוט ואלחם בכל מאודי בממשלת הדמים והזדון המשיחית וחדלת המעש ובקרימינל העומד בראשה, שאחראים ליום השואה של השביעי לאוקטובר 23 … תחילת הדרך לא תעסוק בהעפת הממשלה הנוכחית אלא תטפל בכל אלה שנחשבו למנהיגי "המרכז שמאל" והתגלו בחדלונם בעשרת החדשים האחרונים וביתר שאת בשבועיים האחרונים בהצטרפם לקריאות הכתישה והנקם בעזה…

בשבועיים האחרונים כחלק מן ה"נקמה" מתנהל בבקעת הירדן ובשטחי יהודה ושומרון מסע של טרור יהודי משיחי לטיהור אתני בחסות הצבא ומשטרת ישראל. כל זה נעלם מעין הציבוריות הישראלית ואינו מדווח בתקשורת המיין סטרים. הטרור היהודי על כל שלוחותיו יטופל בהמשך טיפול חד וכואב. בקרוב מאוד, בי נשבעתי, מדינת ישראל תשנה את פניה באופן מוחלט"

גם זיו שטהל שניצלה מהטבח בכפר עזה כתבה במאמר בהארץ: "אין לי צורך בנקמה, דבר לא יחזיר את הרבים שאינם…הפגזות חסרות הבחנה בעזה והרג אזרחים בלתי מעורבים בפשעים הנוראיים הם לא פתרון. להיפך, זו הדרך הבטוחה להנציח את האלימות, הטרור, העצב והשכול… כל הכוח הצבאי שבעולם לא יספק הגנה וביטחון".

כל ניסיון צבאי למחוק את החמאס יהווה חיזוק של התנאים היסודיים, שהיוו את הבסיס לצמיחת הריאקציה הימנית של חמאס מלכתחילה: עוני, מצוקה המונית, ודיכוי לאומי.

המאבק במחדל צריך להיות קודם כל מאבק למען הפסקת האש, עסקת שבויים במסגרתה ישוחררו כל האסירים הפלסטינים, כפי שגם דורשות משפחות החטופים, וסיום המלחמה. כל אלו לא יושגו בלי מאבק. מול מחרחרי המלחמה בממשלה, ברור שכדי להשיג שלום ובטחון ברי קיימא עבור כלל הקהילות משני צידי הגדר, על א.נשים מן השורה יהודים־ישראלים וערבים־פלסטינים לבנות מלמטה אלטרנטיבה פוליטית שתוביל סדר יום של מאבק לחיסול המצור, הכיבוש, העוני, האפליה והניצול כחלק משינוי סוציאליסטי.