ממשלת הימין של נתניהו–בן גביר–סמוטריץ' קידמה מיומה הראשון רדיפה פוליטית וסתימת פיות. עם פרוץ המלחמה החריפה המגמה תחת הממשלה המורחבת — שר התקשורת שלמה קרעי גיבש תקנות לכליאת "אזרחים הפוגעים במורל הלאומי". במקביל קידם קרעי, ביחד עם היועצת המשפטית לממשלה, תקנות המאפשרות את סגירת תחנת 'אל־ג׳זירה' בישראל. זאת כחלק מניסיון להגביל ולצנזר גופי תקשורת שאינם מתיישרים עם קו התעמולה השלטוני ביחס למלחמה.

הרוח הגבית שהממשלה נותנת לגורמי ימין קיצוני, במיוחד בתקופת מלחמה, מתורגמת לרדיפה ציבורית ואיומים בפגיעה כלפי קולות ביקורתיים ביחס למלחמה, בהם עיתונאים פלסטינים ובכלל — בין השאר, דוגמת איומים לפגוע בעיתונאי העצמאי ישראל פריי ובמשפחתו. מערכות העיתונים, המו״לים והבעלים של אמצעי התקשורת הגדולים, המהדהדים בעצמם הסתה לאומנית ותמיכה במלחמה, הם לא הכתובת להגנה על עיתונאיות ועיתונאים נוכח הלחצים והאיומים הפוליטיים הגוברים על עבודתם. בנוסף, הענף מתאפיין בשנים האחרונות בחוסר ביטחון תעסוקתי גובר — לרבות מהלך פיטורים ברקע בקבוצת 'ידיעות' — מה שכשלעצמו מוסיף ללחץ על עיתונאים ועיתונאיות לצנזורה עצמית. מול כל אלה צריך ארגוני עובדות ועובדים חזקים בענף.

שוחחנו עם אריאל גוטליב, חבר בוועד המנהל של ארגון העיתונאים.ות, חבר הוועד המאוחד של עיתונאי ועיתונאיות ynet וידיעות אחרונות, וחבר מאבק סוציאליסטי, סביב ההתפתחויות, תפקיד העבודה המאורגנת בענף כעת בזמן משבר המלחמה, וגם, ברקע, על מאבק בפיטורים בקבוצת 'ידיעות' (מציג דעה אישית).

על רקע משבר המלחמה, עיתונאים נמצאים הרבה פעמים בקו החזית, אנחנו יודעים גם על עיתונאים ספציפית מהמערכת שאתה עובד בה שנרצחו.

כן, יש צלם אחד ממערכת ynet, רועי עידן, שנרצח יחד עם אישתו בקיבוץ כפר עזה ביום הראשון למלחמה. הבת הקטנה שלו מוגדרת כנעדרת. עיתונאים אחרים סיכנו את עצמם, בעיקר בימים הראשונים, ואחרים פשוט עובדים מסביב לשעון.

ארבעה עיתונאים נוספים נהרגו ביום הראשון למלחמה במתקפה של החמאס על הדרום. מאז 21 עיתונאים נהרגו בעזה — יותר ממספר העיתונאים שנהרגו בעזה משנת 2001. עוד צלם עיתונות של רויטרס נהרג בהפצצה בלבנון.

מעבר לסכנת החיים המוחשית ולפגיעה הפיזית, יש עכשיו אווירה שלמה של ציד־מכשפות לאומני במקומות עבודה ולימודים, המופנה בפרט כלפי עובדים או סטודנטים ערבים־פלסטינים. האם הרדיפה הזאת מורגשת בענף העיתונות?

גם אם לא פוגעים פיזית בעיתונאים, יש את ההפרעות וההטרדות. הממשלה יצרה במכוון אקלים ציבורי שמאוד מקשה על עיתונאים לעשות את העבודה שלהם, וגורמת לנטייה להשגיח מקרוב שעיתונאים מראים ומסקרים רק מה שמתיישר עם "רוח המפקד". אלה דברים שראינו גם בעבר: גם בסבבי מלחמה קודמים וגם בתקופה של השנה האחרונה של המחאות. אבל כמובן שעכשיו זה בעוצמה הרבה יותר גדולה.

מי שנפגעים מזה הכי הרבה הם צוותים של עיתונות זרה, בעיקר עיתונאים דוברי ערבית של כל מיני רשתות שעדיין פועלות כאן. ארגון העיתונאים והעיתונאיות שלח בנושא הזה מכתב ללשכת העיתונות הממשלתית, שהיא זאת שאחראית על הליווי של עיתונאים זרים, בדרישה לשמור על הזכויות שלהם ולהגן עליהם.

הדברים הגיעו בינתיים לשיא עם הניסיונות של שר התקשורת קרעי לסגור את השלוחה המקומית של רשת אל־ג׳זירה.

אני חושב שבנוסף יש הרבה השפעה שהיא יותר עקיפה: עיתונאים חושבים פעמיים על מה שהם כותבים, מה שהם אומרים בשידור, מין צנזורה עצמית כזאת שנובעת מהפנמה של המצב החדש. אני מתאר לעצמי שעיתונאים פלסטינים בישראל מרגישים את זה יותר, גם כמובן עיתונאים יהודים שביקורתיים יותר כלפי האינטרסים של הממשלה הישראלית.

כדי שעיתונאים יוכלו לסקר את המלחמה בצורה מהימנה יותר, ללא צנזורה עצמית, צריך עבודה מאורגנת חזקה בענף — קודם כול כדי להבטיח את הפרנסה והזכויות של העיתונאים ועובדי תקשורת, ובהקשר הזה גם להגן על מרחב העבודה העיתונאית באופן חופשי יותר מהלחצים של הממשלה.

בהמשך לאיומים מכיוון הממשלה, גם פעילי ימין קיצוני מאיימים על חופש העיתונות. בין השאר, "לה פמיליה" אירגנו במוצ״ש, 14.10, "הפגנה" עם זיקוקים מול הבית של העיתונאי העצמאי ישראל פריי. הוא נאלץ להבריח את אשתו ואת הילדים מהבית ולהתגורר בעצמו בדירת מסתור. ארגון העיתונאים והעיתונאיות טרם הוציא התייחסות לרדיפה של ישראל פריי או של עיתונאים אחרים. האם זו לא סוגייה שהארגון צריך לעסוק בה?

לא הייתה עדיין התייחסות כזאת, מתנהל על זה דיון בוועד המנהל של ארגון העיתונאים ואני בהחלט הייתי בין מי שתמכו בפרסום הודעה כזאת ביחד עם אחרים. את האמירה שבגינה פריי נרדף אי־אפשר בשום פנים ואופן לשייך לתמיכה בחמאס, זאת הייתה אמירה אנושית בסיסית של צער על פגיעה בילדים משני הצדדים.

זה מצב קיצוני מאוד, שגם על אמירה כזאת אפשר להיות מאוים ולחוות רדיפה עד כדי סיכון חיים. אני בהחלט חושב שצריך אמירה ברורה מצד ארגון העיתונאים גם על המקרה הזה, בעיקר כי מדובר בתקדים מסוכן: אם לא ננסה להגן עכשיו על פריי, עוד עיתונאים עלולים לעמוד בפני איום של התקפות פיזיות מצד פעילי ימין על הבית והמשפחה שלהם.

אם לא תצא הודעה רשמית כזאת מטעם הארגון, כמו שקרה בנושאים פוליטיים אחרים שלא היה סביבם קונצנזוס, אז יכול להיות שנוציא הצהרה שיהיו חתומים עליה חלק מהעיתונאים והעיתונאיות שבוועד המנהל, ובנוסף עיתונאיות ועיתונאים אחרים מחוץ לוועד המנהל, כדי שתהיה לפחות אמירה ברורה, גם אם היא לא תחת הכובע הרשמי של הארגון. כך גם לגבי גינוי ההפצצות של הממשלה הישראלית על עיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם בעזה ובלבנון.

האם במקביל לאיומים שונים בתקופת מלחמה, ההנהלה של 'ידיעות' ממשיכה בתוכנית איחוד המערכות, שכולל קיצוצים בצוות, למרות המלחמה?

העובדים עובדים הרבה יותר קשה עכשיו מבשגרה, אם זה עובדים שנמצאים בשטח או עובדים בחדשות או שמחפים על עובדים אחרים שחסרים, אז כולם עובדים הרבה יותר קשה עכשיו ונדרש מהם להקריב יותר. אבל ההנהלה לא הייתה מוכנה בעצם להתחשב בזה, אפילו ברמה הבסיסית של להגיד "או.קיי, אנחנו לא נמשיך לקדם כרגע את התוכנית".

למעשה חלק מהמהלך כבר בוצע, כי הם השיקו תוכנית של פרישה מרצון, לכאורה, כי זה בעצם לא מרצון אלא תחת לחץ ותחת פיצויים לא כל כך טובים שאנשים מקבלים.

הם המשיכו את הלחץ בשיחות שהם עשו לאנשים שנמצאים ברשימה כדי להגיד שכדאי להם לפרוש, למרות שהרבה פעמים זה אפילו לא היה כדאי. זאת אומרת שלא מעט אנשים בעצם הופרשו תחת לחץ, וכבר עזבו או חתמו לפחות על עזיבה בזמן הקרוב.

הם קבעו עם הוועד לפני שהתחילה המלחמה שתי פגישות מו״מ, מתוך כוונה להתחיל אחריהן שימועים לפני פיטורים, ואז יצרנו איתם קשר כשהתחילה המלחמה והצענו שישהו את כל המהלך עד שדברים יתבהרו. הם לא הסכימו אפילו להשהות את המהלך, וכשראינו שהם הוציאו זימון גם לפגישת המו״מ בזום במקום בפגישה פיזית, הודענו לעובדים שהחלטנו שלא נשתתף בפגישה.

אמרת קודם שגם התקפות הממשלה וגם נוכחות פעילי ימין קיצוני זה משהו שפוגע גם במרחב העבודה העיתונאית. למעשה, כשבנוסף לקו של גופי התקשורת הממסדיים ולתופעה של עיתונות מגויסת המסלפת מראש את "תמונת המציאות" המוצגת בתקשורת, עיתונאים מפעילים עוד צנזורה עצמית, במיוחד בזמן מלחמה וביחס להתרחשויות "מהצד השני של הגדר".

נכון. זה נכון לגבי המידע המונגש לציבור הישראלי, וזה נכון גם לגבי מה שיקרה אם יסגרו את השלוחה המקומית של רשת אל־ג׳זירה: זה אומר שהצופים הבינלאומיים של רשת אל־ג׳זירה לא ייחשפו לחלק מההיבטים של השלכות המלחמה בחברה הישראלית. בכל מקרה יש כאן פגיעה ביכולת לקבל תמונה מקיפה יותר ונאמנה יותר לעובדות עד כמה שאפשר. זה מראה שוב שהאמת היא אחד הקורבנות הראשונים בכל מלחמה.

הייתה לא מזמן הצהרה של ארגוני העובדות והעובדים הפלסטיניים שקוראת לעצירת ההפצצות בעזה, שגם אגודת העיתונאים הפלסטינים חתומה עליה. האם היו פניות בנושא, מארגוני עיתונאים בעולם לארגון העיתונאים והעיתונאיות הישראלי?

אני לא יודע על פניות כאלה, אם היו כאלה הן בטח היו למנכ״ל או ליו״רית של הארגון, אנחנו לפחות לא קיבלנו איזושהי הודעה על זה. בכל מקרה, פיתוח דיון ותיאום מצד ארגון העיתונאים עם עוד איגודים, החל מהרמה המקומית ועד לרמה הבינלאומית יכול רק להועיל, בהחלט גם מול אגודת העיתונאים הפלסטינים.

אני עצמי בהחלט מסכים עם קריאות לנקוט עמדה ולפעול לעצירת האש, במשבר הקשה הזה. בארגון העיתונאים והעיתונאיות יש מגמה שגם בקרב מי שעשויים הרבה פעמים להסכים ביחס לנושאים פוליטיים שונים, יש רתיעה מנקיטת עמדה רשמית ברורה יותר בגלל הרצון לייצג את כל העיתונאים, כולל בעלי דעות יותר ימניות. אני חושב שבמצב כזה חשוב למצוא את הדרכים לתת לחברים ולחברות מהשורה לדון בעניינים הפוליטיים האלה ולהביע את דעתם. אמרתי את זה גם בהקשר של הדיון בתוך ארגון העיתונאים בשאלה של המחאה נגד "ההפיכה המשפטית".

זה שיש מחלוקת או דעות שונות זאת לא סיבה להימנע מלהביע דעה או לנהל דיון. להפך, זאת סיבה לנהל דיון, ובסופו של דבר לגבש עמדה שמייצגת גם את האינטרס של העיתונאים, ושל עובדים ועובדות בכלל, ביחס לשאלות הפוליטיות, כמו השאלה של המלחמה, שהיא שאלה קריטית לעובדים ולעובדות שחיים כאן.

אם יש עיתונאים ועיתונאיות שרוצים להצטרף ליוזמה של הודעת גינוי כלפי רדיפה פוליטית של עיתונאים והרג עיתונאים, לאן הם צריכים לפנות?

אפשר לפנות אליי במייל.