החקיקה לחיסון הממשלה מ"עילת הסבירות", כחלק מתוכנית "ההפיכה המשפטית", אושרה סופית במליאת הכנסת אתמול (שני), בהתרסה נגד התנגדות חריפה של רוב עצום בחברה הישראלית. זו צריכה להיות תחילת הסוף של ממשלת הקואליציה של כנופיית נתניהו–בן גביר.

התגובה כעת צריכה לכלול צעדי מאבק תקיפים על בסיס התנגדות לחזרה ל"עסקים כרגיל", בדרישה לביטול החקיקה ולהסתלקות הממשלה. ההתגייסות המרשימה להפגנות זעם מייד אחרי ההצבעה בכנסת, שכללו חסימות צירים מרכזיים בתל אביב ובירושלים, ואף מסה קריטית שהצליחה להדוף פרשי משטרה, מאותתת לכיוון הדרוש. החלטת ההסתדרות הרפואית (הר״י), בהמשך לקריאת התארגנות "החלוקים הלבנים", על שביתת אזהרה חלקית של יממה של רופאים ורופאות במערכת הבריאות היום (שלישי), היערכות פסיכולוגים בשירות הציבורי לשביתה והיערכות ארגוני מרצים ומרצות להכרזת סכסוכי עבודה, מסמנות דרך גם עבור התארגנויות נוספות על בסיס מקצוע בתנועת המחאה ועבור ארגוני העובדים והעובדות במשק. לאחר משמרת מחאה מול בית ההסתדרות בת״א ב־10:00, תתארגן צעדה לאסיפת חירום במוזיאון ת״א לדיון בצעדי המאבק הבאים. (עדכון: שביתת הרופאים והרופאות הופסקה כעבור 7 שעות לאחר צווי מניעה אנטי־דמוקרטיים שהוציאה המדינה באמצעות בית הדין לעבודה. מהלך ההשתקה לא מסיר מהפרק את הצורך לקחת דוגמה בשאר המגזרים ולהיערך לצעדי מחאה ושביתה נוספים, לרבות תוך הפעלת לחץ על הנהגת ההסתדרות הכללית בקריאה לשביתת אזהרה כללית במשק, עם אפשרות פתוחה להתחדשותה במידת הצורך, בדרישה לביטול החקיקה).

יו״ר ההסתדרות הכללית בר־דוד, במקום לאותת להובלת צעדי תגובה ומאבק מול מתקפה אנטי־דמוקרטית, הסתפק בהצהרה כי "מרגע זה ואילך, לכל התקדמות חד־צדדית ברפורמה יהיו השלכות קשות. בימים הקרובים אכנס את המוסדות העליונים של ההסתדרות מתוך כוונה להכריז על סכסוך עבודה כללי במשק ולהפעילו בעת הצורך עד להשבתה מלאה". מדוע לא כונסו המוסדות עד כה ובאופן תדיר? מדוע לא הוכרז כבר מזמן "סכסוך עבודה"? השביתה הכללית שבר־דוד נדחק לאפשר ב־27 במרץ, אחרי גרירת רגליים והתנגדות מפורשת לעצם הרעיון, התארגנה גם ללא הכרזה משפטית כזו. אולם מועיל היה אם הנהגת ההסתדרות הייתה דווקא מובילה היערכות מקיפה לאורך השבועות שקדמו לאותה שביתה ומציגה מתווה פעולה להמשך מאבק. היא לא עשתה זאת. בר־דוד פטר עצמו אז בתום השביתה בהבטחה כי "אם יבוא רה״מ במושב הבא וינסה לחוקק באגרסיביות — הוא ימצא את המחאה ואותנו מולו. חקיקה בלי הסכמה תוביל לשביתה מיידית" (27.3). ההבטחה הופרה ובר־דוד הבהיר שאין לו כל כוונה להוביל שביתה בסוגיית עילת הסבירות וכי "זה סוף פסוק" (16.7) — כלומר, שאין מקום לכל דיון והכרעה דמוקרטיים במוסדות ההסתדרות הכללית גם בסוגיות הקריטיות ביותר.

התרת רסן נוסף מהממשלה

מנגד, כפי שהתריעו, בין השאר, בהסתדרות הרפואית (הר״י) ובארגון המתמחים לרפואה 'מרשם', המשמעות של הפגיעה המדוברת בעילת הסבירות היא גם איום על זכויות בסיסיות של אזרחים ואזרחיות מהשורה. החקיקה שאושרה בכנסת אומרת שייחסם האפיק להגשת עתירות לבג״ץ בדרישה לפסול — בטענה ל"אי־סבירות קיצונית" — החלטות של הממשלה, של ראש הממשלה או של שאר השרים, לרבות מינויים או פיטורים או החלטות שלא לנקוט פעולה.

למעשה, מעולם לא הייתה הממשלה מחוסנת כך מפני ביקורת שיפוטית על סמך עילת "סבירות", גם טרם הורחבה תחולתה של זו מאז 1980 (בג״ץ דפי־זהב) במסגרת תהליך התרחבות סמכויות בג״ץ נוכח אי־יציבות פוליטית (ראו "מ'המהפכה החוקתית' ל'הפיכה המשפטית', והמאבק לשינוי סוציאליסטי", 14.3).

אומנם, ההסתמכות על עילת "אי־סבירות קיצונית" מלכתחילה חריגה למדי, וגם עתירות רבות, למשל להגנה על זכויות עובדים ועובדות, בטענה לאי־סבירות קיצונית, אינן מתקבלות. אולם התרת הרסן, המוגבל ככל שיהיה, של "מבחן הסבירות" מהממשלה, מסירה גם את עצם פוטנציאל הרתיעה מהעילה ומסתכמת בפגיעה מהותית. למשל, במהלך שביתת נהגי מטרודן ב־2005, כששר התחבורה דאז מאיר שטרית התערב כדי לסייע למעבידים לשבור את ניסיון ההתארגנות באמצעות החלטה על מתן רישיון זמני למפעילה אחרת, ההסתדרות הצליחה נקודתית לבלום את המהלך בשדה המשפטי, בבית הדין הארצי לעבודה, שפסל את החלטת השר, לרבות בטענה לאי־סבירות קיצונית (אף שבג״ץ דרס בתוך ימים את ההחלטה והכשיר את שבירת השביתה באמצעות "צו ביניים").

ביטול האפשרות לעילה כזו מול החלטות שרים — כמו למשל החלטת שר או שרת עבודה האם לחתום על צו הרחבה להסכם קיבוצי במשק או האם לאשר למעבידים לפטר עובדת בהיריון — מתרחש במערכת פוליטית שמלכתחילה אף אינה מאפשרת לציבור בוחרים ובוחרות להדיח ישירות נושאי תפקידים נבחרים. עילות אחרות, דוגמת מידתיות, שרירותיות או ניגוד עניינים, אינן מכסות את כלל המקרים שכיסה "מבחן הסבירות" עד כה.

ראוי לציין שהשדה המשפטי אינו השדה היחידי ובהחלט לא המרכזי במאבקים מול הממשלה, רשויות המדינה והמעבידים הפרטיים, וביסודו של דבר, מערכת המשפט, שמפעם לפעם עשויה לפסוק לטובת א.נשים מהשורה, פועלת מיסודה להגנת סדר חברתי קפיטליסטי של ניצול ואי־שוויון חריף. אולם הצרת האפיקים בשדה המשפטי בשירות הממשלה נועדה "לעשות חיים קשים יותר" למאבקים מול הממשלה.

בין השאר, החקיקה החדשה עשויה להקל על הפעלת סמכויות שרים להפעלת לחצים ולהגברת מעקב ולהתנכלות כלפי עובדים ועובדות, יהודים וערבים, בשירותים הציבוריים משיקולים פוליטיים, ולמינויים מושחתים של גורמים המקדמים גישה "מקצועית" המעמיקה אפליה על בסיס לאומי או אתני או מגדרי, ופגיעה בלהטב״ק+, או גורמים המכחישים ממצאים מדעיים לטובת הרס הסביבה.

גם אם החקיקה לא הייתה נתפסת בעיני חלקים בממשלה כצעד בדרך למימוש מלוא תוכנית "ההפיכה המשפטית" בשיטת הסלמי — "בר הסלטים" כדברי בן גביר — אין לממשלה כל מנדט לחסן עצמה מפני ביקורת שיפוטית על "אי־סבירות קיצונית". אלא שבר־דוד שיתף פעולה, למעשה, עם כוונת נתניהו ולוין להציג את המהלך כצעד מוגבל במידה כזו שתרכך התנגדות, והבהיר מראש שאין לו כל כוונה להוביל מאבק או שביתה בנושא. תחת זאת, הוא קידם מתווה פשרה שהציע לאפשר לממשלה לחסן מעילת הסבירות מינויי שרים וסגני שרים, והחלטות ממשלה בנושאי מדיניות.

הנהגת ההסתדרות, אליה מסופחת לצערנו בחדלות מעש סיעת חד״ש משמאל, לא רק זיגזגה במשך חודשים ביחס למאבק ההמוני ב"הפיכה המשפטית", אלא פעלה כבלם במאבק כעת כשפנתה ללובינג בברית עם יו״ר 'נשיאות המגזר העסקי' (ארגון הגג המרכזי של בעלי ההון), דובי אמיתי, למען השגת "פשרה" במקום להובלת מאבק תקיף של ציבור העובדות והעובדים, לרבות צעדי שביתה, נגד איום "ההפיכה המשפטית", נגד יוקר המחיה ונגד מכלול מדיניות הממשלה. כשהלחץ על הנהגת ההסתדרות להוביל שביתה כללית במשק גבר, נתניהו נפגש עם בר־דוד ואמיתי בחמישי (20.7) בידיעה שהשניים היו מעדיפים להימנע מתרחיש הסלמת העימות לכדי שביתה כללית של ממש, ובר־דוד היה ברור במיוחד בעניין. כנציג ביורוקרטיה ימנית, המחוברת בטבור לאינטרסים של ההון והמדינה הקפיטליסטית, הוא מתערב במשבר לא כמנהיג עובדים ועובדות אלא דווקא כ"מתווך לאומי", בעוד הברית עם ההון מקפיאה גם כל מאבק רציני ביוקר המחיה.

העובדה שישנם חברי ועדים ימנים בהסתדרות ממחוז ירושלים שיצאו בהכרזה שאם תוכרז שביתה הם ישמשו מפירי־שביתה (23.7), בדרישה שההסתדרות תישאר "מחוץ למחלוקת פוליטית", מרמזת אולי לחולשת מאמצי ההסברה מצד הנהגת ההסתדרות לגבי האיום שמציבים החקיקה ו"ההפיכה המשפטית" על עובדים ועובדות, והמחסור בדיון ממשי בשורות ההסתדרות, ומעידה על כך שנאמנותם של אותם חברי ועדים מפירי־שביתה היא לממשלת ה"ימין על מלא" הקפיטליסטית ולא לאינטרסים הבסיסיים של עובדים ועובדות מהשורה.

אולם הימנעותם של בר־דוד והנהגת ההסתדרות מהובלת מהלך של שביתת אזהרה במשק — ואף כחלק ממתווה פעולה נרחב שנחוץ כדי לעצור באמת את הממשלה — מתנגשת חזיתית עם פופולריות הרעיון של שביתה כללית בקרב מעמד העובדים והעובדות, ובפרט עם הרצון הדמוקרטי של חברות וחברי ההסתדרות. כך, לפי סקר שערך 'מרכז אקורד' באוניברסיטה העברית (16–18 ביולי), אף שמרביתם מזהים עצמם כעת כ"ימין", 76% מהם מתנגדים לקידום התוכנית המשפטית של הממשלה במתכונתה הנוכחית, 62% מתנגדים לביטול עילת הסבירות, 57% תומכים בנקיטת שביתה אזהרה, 58% בעד קיום אסיפות עובדים ו־27% משתתפים בפעולות מחאה בעצמם. כביטוי לניכור מהקו של בר־דוד וההנהגה הימנית בהסתדרות, 42% פתוחים ברמת העיקרון אף לשקול מעבר לארגון אחר שייחשב בעיניהם "מחויב יותר לדמוקרטיה", ורק 31% לא היו שוקלים זאת.

התמיכה הנרחבת בשורות ההסתדרות צריכה לשמש להגברת הלחץ על הנהגת ההסתדרות להוביל מאבק מול הממשלה, אך היא גם צריכה להבהיר דבר נוסף: המאבק הזה נוגע בחיים של כולנו וההכרעה לגבי תנאי התחלה וסיום של שביתה כללית ולגבי מתווה פעולה צריכה להיות של עובדות ועובדים מהשורה.

התגייסות המונית

הישורת האחרונה לקראת ההצבעה בכנסת לוותה בהסלמה מחודשת בהתגייסות ההמונית לפעולות מחאה. מאות אלפים יצאו לרחובות בכ־150 מוקדים במוצ״ש האחרון (22.7), בהם כ־170 אלף בקפלן ורבבות בירושלים, ומאז נמשכו הפגנות של רבבות מול הכנסת. הרעיון של שביתה כללית במשק עלה מחדש בחדות לסדר היום, אף שהנהגת ההסתדרות בראשות בר־דוד נמנעה עד כה מאיום מפורש. אלפים הפגינו מול בית ההסתדרות בת״א ביום שלישי בשבוע שעבר (18.7) בקריאה לשביתה כללית במשק. למחרת, בהשפעת לחץ "מלמטה", קיימה ההסתדרות הרפואית (הר״י) שביתת אזהרה חלקית בת שעתיים. ובאותו היום הידהדה את רעיון השביתה גם יוזמה, שאומנם לא המריאה משמעותית, של התארגנות 'בונות אלטרנטיבה' לקיום "שביתת נשים", לא רק לבלימת החקיקה, אלא במחאה כללית על פגיעת הממשלה בנשים.

מרכזיות הרעיון של שימוש בנשק השביתה כאמצעי מכריע בתנועה נגד "ההפיכה המשפטית" מרמזת לעוצמה המכרעת הפוטנציאלית של מעמד העובדים והעובדות בחברה. אפילו בעלי ההון והגנרלים — נציגי שלטון ההון והדיקטטורה של הכיבוש בתחפושת "אבירי הדמוקרטיה", המתנגדים לממשלה בה הם רואים סוכנת כאוס עבור המערכת שלהם — נדחקים בחודשים האחרונים לחזר לפתחו של יו״ר ההסתדרות ולספק באופן חריג לגיטימציה לשביתות עבודה. בכך, ובהסתמכותם על אסטרטגיה של מאבק המוני, הם עצמם נאלצים להודות במשתמע בעוצמת העבודה המאורגנת והמעמד העובד בכלל, המאיימת ביסודה גם על אינטרס הרווח שלהם ומסוגלת לאיים אף על המערכת שלהם בכללותה.

באופן אירוני, 'פורום העסקים', של כ־150 התאגידים הגדולים במשק, יצא נגד בר־דוד בשל סירובו עד כה להוביל שביתה כללית בסבב הנוכחי. בניסיון "למלא מקום", הכריז הפורום על השבתת מסחר מצד בעלי ההון היום (שני), שנראה שהתרכזה ברשתות שיווק ומזון. לפי דיווחים, מספר משרדי עו״ד גדולים ותאגידי הייטק איפשרו לעובדים לבחור להשתתף בהפגנות לאורך היום. ברקע, 68% מעסקי הסטארט־אפ החלו לנקוט צעדים להוצאת הון ולנדידה מישראל (23.7). אולם הלחצים האלה מצד המעמד השליט, שלא הרתיעו את הממשלה, כוללים איום ברור לפגוע בעובדים ובעובדות, ובמיוחד לחסל מישרות — איומים כאלה על פרנסה, גם אם מתורצים בפעולות הממשלה, צריכים להיתקל בהתנגדות תקיפה.

רוב פיקטיבי בכנסת

זוהי הפעם הראשונה שהממשלה החלשה מצליחה להעביר פורמלית, ללא כל מנדט ממשי בחברה, צעד משמעותי מ"ההפיכה המשפטית" בניסיון להפגין שליטה — לאחר ש"בליץ החקיקה" וניסיון ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים נבלמו בסבב הקודם בזכות מאבק המוני והשביתה הכללית של מרץ. אולם את החקיקה הזאת אפשר יהיה גם לבטל.

הממשלה הסתמכה על אכיפת משמעת קואליציונית על בסיס רוב פורמלי דחוק בכנסת — שעה שגם אותם פוליטיקאים בכירים ב'ליכוד' שניסו להרחיק עצמם מזיהוי עם "ההפיכה המשפטית" יישרו קו. הרוב הפורמלי בכנסת פיקטיבי לחלוטין. הוא תלוש מההתנגדות הנחרצת, הבלתי מעורערת, של רוב מכריע בחברה הישראלית לניסיון להזיז את המשטר הישראלי בכיוון סמכותני יותר, כמו גם למכלול סדר היום של ממשלת ה"ימין על מלא". בבחירות השיגה הממשלה פחות ממחצית הקולות והיא נשענת מיום הקמתה על תמיכת מיעוט פוחת בציבור. הדבר מקבל הד בתנועה ההמונית ומשתקף בעקביות גם בסקרי מנדטים, כאשר בסקר אחרון של 'כאן' (24.7) מפלגות הקואליציה של נתניהו זוכות ל־53 מנדטים בלבד, ואלמלא אחוז החסימה, מצבן היה גרוע יותר.

המאבק כעת יימשך. אולם בעוד שיהיו מי שיבקשו לייצב את המערכת ולהתמקד בלחץ לבלימת התקפות אפשריות נוספות, כפי שמציע יו״ר ההסתדרות, אין די בכך. המאבק צריך לפנות בבירור לערעור על עצם הלגיטימציה של ממשלת נתניהו–בן גביר ולדרוש כאמור את ביטול החקיקה ואת הסתלקותה. זאת, כחלק ממאבק חוצה־קהילות לשינוי מציאות החיים וליציאה ממשבר עמוק אליו הובילה הפוליטיקה הקפיטליסטית הלאומנית, שהמערכת המשברית אותה היא מייצגת הצמיחה מלכתחילה את הממשלה הנוכחית.

גנץ ולפיד, מנהיגי ה"מרכז־ימין", שותפיו לשעבר של נתניהו, חשפו פעם נוספת עד כמה סדר־היום הפוליטי שהם מייצגים קרוב יותר בסופו של יום לנתניהו מאשר לשאיפות לשינוי שביסוד תנועת המחאה ההמונית, כשהובילו מצג פתטי של זחילה על ארבע בתחנונים ל"פשרה". חיבוק הדוב של בעלי ההון והגנרלים חשף כעת שוב שאלה בעלי ההון והגנרלים הזקוקים בעימות הזה להסתמכות צינית על התנועה ההמונית ועל העבודה המאורגנת, ולא להפך. הם רק הקלו על הממשלה החלשה לסמן דמגוגית את המאבק ההמוני כ"אליטיסטי" וכ"מחאה של טייקונים", והפעילו לחץ "לשים בצד" את הסוגיות הבוערות של יוקר המחיה וגם של הסכסוך הלאומי והכיבוש.

לא לחפש "הפסקת אש" עם כנופיית נתניהו–בן גביר

בהתחשב בשיעור התמיכה הנמוך בממשלה ובמאבק ההמוני נגדה, נשאלת השאלה על איזה בסיס בדיוק שקלו לפיד וגנץ, ויו״ר ההסתדרות הכללית בר־דוד, להציע "פשרה"?! הגנרל בדימוס גנץ אפילו הרחיק עם המתנה לנתניהו עד כדי הבטחה שאם החקיקה תעבור במתכונת מרוככת, "בהסכמה" (של מפלגתו), היא לא תבוטל בכנסת הבאה.

הקמפיין הרשמי שמובילה הנהגת ההסתדרות הכללית בעד "חקיקה בהסכמה" מצליח אומנם לעורר אהדה בקרב 60% משורות ההסתדרות (בסקר שצוין), מתוך הנחה רווחת ש"חקיקה בהסכמה" תהיה "אחראית" ובכל מקרה עדיפה על פני המתקפה הפראית שמובילה הממשלה כעת. אולם האמת תמיד קונקרטית. תכלית החקיקה כעת לשינוי סדרי משטר היא לחזק סמכויות של ממשלה דורסנית, הרומסת חירויות דמוקרטיות, מעמיקה אי־שוויון, מעצימה את משבר יוקר המחיה ושורת משברים חברתיים, ומלבה סכסוך לאומי מדמם בשירות הכיבוש וההתנחלויות. הפירוש של פשרה כעת הוא קבלת אלמנטים מהתוכנית הפוליטית הזאת להסרת בלמים משפטיים קיימים, מוגבלים ככל שיהיו.

באופן כללי, פשרה נקודתית בצמתים מסוימים במאבקים עשויה להיכפות בלית ברירה אם לא ניתן להשיג הכרעה במאזן הכוחות. אלא שממשלת נתניהו–בן גביר נמצאת בעמדה חלשה ביותר, כשגם בקרב אותם כ־40% בציבור שתומכים בה, ישנם ספקות לגבי מהלך החקיקה הנוכחי, וכל הניסיונות לארגן הפגנות לתמיכה בממשלה הסתכמו בהיענות חלשה במובהק אל מול ההפגנות ההמוניות המתמידות מזה למעלה מחצי שנה בכל שבוע ושבוע נגד הממשלה.

הצעות הפשרה, בחסות מוסד נשיאות המדינה, הפועל לייצוב המערכת, אולי נתפסות בקרב חוגים במעמד השליט כ"סבירות", מתוך היגיון המבקש לפייס את כנופיית נתניהו–בן גביר ולשכנע אותה ללכת ל"הפסקת אש" ולהקפיא את שאר רפורמות־הנגד בתוכנית "ההפיכה המשפטית". אולם עצם הדיון בהן מעורר בשלב הזה זעם מוצדק בקרב תנועת המחאה, וגם "מטה המאבק" הרשמי יצא נגדן (אף שנראה שהם מוכנים לתמוך בפשרה שתכלול לכאורה את גניזת יתר החקיקה). עצם הדיון בפשרה כעת הוא עדות לא רק למי ששמו עצמם "מנהיגי המחאה", אלא ביסודו של דבר גם לניגוד אינטרסים בינם לבין ההמונים שיצאו להפגין ולשבות בחודשים האחרונים.

אלא שהממשלה עצמה, לאחר שכבר נדחקה לרכך את הצעת החוק בניסיון לרכך התנגדות דחתה לבסוף כל הצעה לפשרה, שעה שאגף לוין איים לפרק את הקואליציה בתרחיש כזה. שר הביטחון גלנט (הליכוד) שוב פעל להרחיק עצמו פומבית מהמהלך, על רקע גל איומי הפרישה של קציני מילואים בקרב טייסים ובעשרות יחידות צבאיות בהיקף המעורר חששות בצמרת הצבא מאובדן כשירות — התפתחות הממחישה את עומק משבר הלגיטימציה בו שרויה הממשלה, אף שמדובר במהלך ממסדי, המתרכז בגורמי מעמד ביניים ביחידות עילית, שאינו מערער על עצם הדיכוי הצבאי שמשליט הקפיטליזם הישראלי על מיליוני פלסטינים. אולם גלנט הצביע בעד, כדי לשמר בטווח הקצר את הכיסא ואת הקואליציה.

התעלמות הממשלה הקפיטליסטית המעורערת מהאזהרות במעמד השליט, כמו גם מכיוון ממשל ביידן בארה״ב, החושש מהשלכות מערערות יציבות באזור ויצא נגד החקיקה, אומנם מאפשרת לאגף לוין להציג "הישגים", אך גם מצמצמת עבור הממשלה את המרחב להשיג עסקאות "פשרה" מייצבות מול גורמים במעמד השליט. עם זאת, אין ספק שהניסיונות של גורמים במעמד השליט לספק לנתניהו לממשלה סולם לרדת מהעץ יימשכו במידה כזו או אחרת, תוך נכונות לקרוא לסיום המאבק על "דמוקרטיה". חשוב להזהיר מראש ולהמשיך להפעיל לחץ נגד כל ניסיון בכיוון הזה בתקופת פגרת הכנסת או במושב הבא.

חיזוק ההפגנות וצעדי שביתה, גם להפעלת לחץ על בג״ץ

המשבר הפוליטי והתנועה ההמונית נכנסו לשלב חדש. בינתיים הוגשו כצפוי עתירות לבג״ץ נגד החקיקה. תוצאות המהלך המשפטי רחוקות מלהיות ברורות, שכן החקיקה הוטמעה במסגרת 'חוק יסוד: השפיטה', ובג״ץ נמנע עד היום מהתערבות לפסילת חקיקה שהוגדרה כ"חוק יסוד", אף שכבר רמז בעבר להיתכנות לכך. התגייסות מרוכזת כעת להפגנות ואף לפעולות של שביתות מחאה בתגובה לחקיקה תוכל לסייע להפעיל לחץ על בג״ץ.

אם אכן תהיה פסילה תקדימית, לא ברור אם הממשלה, בהתחשב במאזן הכוחות בשלב הזה, תהיה מוכנה לקרוא עליה תיגר מעבר לרטוריקה. אולם בלי קשר לתוצאות בשדה המשפטי, השלב החדש מצריך גם הפקת לקחים לשיפור היערכות להמשך המאבק מול הממשלה. כחלק ממאבק ל"דמוקרטיה", נחוץ לדרוש בכל ארגוני העובדים והעובדות גם דמוקרטיה איגוד־מקצועית אמיתית, כולל קיום אסיפות תדירות, העברת הסמכות להחלטה על תנאים לפתיחת ולסיום שביתה לעובדים ועובדות מהשורה, חובת שקיפות בכל משא־ומתן, וקיום בחירות תדירות של נציגי ונציגות עובדים. המעורבות של עובדים ועובדות מאורגנים בהפגנות מרמזת גם לפוטנציאל לחזק התארגנויות מחאה בשורות ההסתדרות, שיקראו תיגר על הקו של ההנהגה, ויוכלו אף לסמן אופק להחלפתה.

זהו גם איתות לארגון כוח לעובדים (ולוועדים והאיגודים המאורגנים במסגרתו), שהנהגתו נקטה קו הססני ביחס לתנועה ההמונית בחודשים האחרונים. מאמצי הסברה ושכנוע בצורך להביע התנגדות מנומקת לחקיקה, המבוססת על האינטרסים של מעמד העובדים והעובדות, ולאתגר בהקשר זה ובהקשר רחב יותר של המשברים בחברה את הקו של הנהגת ההסתדרות ולהציע דרך קדימה במאבק, נחוצים כעת חרף כל הקשיים ועשויים לזכות לאוזן קשבת בקרב עובדים ועובדות רבים.

למעט 'יהדות התורה', כל המפלגות בממשלה מאבדות תמיכה באופן ניכר. סבבי הסלמה צבאיים שיפרו רק באופן זניח וחולף את מצבו של נתניהו בסקרים, חרף דמגוגיה ביטחונית ותמיכה פוליטית מצד האופוזיציה הרשמית בהובלת גנץ ולפיד מה"מרכז־ימין". צריך לומר בבירור: גנץ ולפיד הם לא אלטרנטיבה. הפוליטיקה שהם קידמו היא כאמור אחת הסיבות לעליית הממשלה הנוכחית. קיים ריק גדול בייצוג פוליטי של האינטרסים הרחבים חוצי־הקהילות של מעמד העובדים והעובדות, של קהילות מדוכאות, ושל צעירים וצעירות. מול הפופוליזם הימני החלול של ממשלת ה"ימין על מלא", ומול האלטרנטיבה הכוזבת של ה"מרכז‏־ימין", נדרשת חלופה של שמאל מעמדי סוציאליסטי, שייאבק לרפורמה חברתית אמיתית במערכת המשפט, לפתרון משבר יוקר המחיה, למען חירויות דמוקרטיות, לסיום הכיבוש והסכסוך הלאומי המדמם, ולהפלת שלטון ההון.