למרות הרוב המצומק בכנסת, למרות שמפלגות הקואליציה לא זכו לתמיכת רוב מהמצביעים בבחירות, למרות שעל פי כל הסקרים הקואליציה איבדה תמיכה משמעותית, למרות שקיים קרע גלוי בין "אגף גלנט" ל"אגף לוין", קרע שתואר באופן גרפי בעימות בכנסת ביום ההצבעה — הסקרים החלשים דווקא דוחקים בקואליציה לצופף שורות סביב המשך קידום גרסה מסוימת של 'ההפיכה המשפטית'. כל אגף בקואליציה איים על האגף השני באקדח ללא תחמושת — אף צד לא ידחוף בטווח הזמן המיידי לבחירות חדשות אם עוצמת המחאה לא תשתדרג. העברת החוק מאותתת שגניזת כלל החקיקה מצריכה כנראה גיוס כוח חזק מספיק שיוכל להוביל להפלת הממשלה.

תנועת המחאה, אחת העוצמתיות ברמה העולמית בשנים האחרונות, עדיין חסרה את הנשק שיכריע את הממשלה. ההסתדרות טרם הכריזה על סכסוך עבודה על אף הצהרות בר דוד, ההסתדרות הרפואית אמנם הכריזה על סכסוך, בזכות לחץ מהתארגנות 'החלוקים הלבנים', אך נראה שהיא שומרת אותו כתגובה להתפתחויות עתידיות ולא כחלק מתוכנית פעולה מיידית. החופשות במערכת החינוך ובמוסדות ההשכלה הגבוהה גם מונעות שימוש באמצעי מאבק שקרוב לוודאי יינקטו ככל שתנועת המחאה תמשיך באותה עוצמה במהלך שנת הלימודים הקרובה.

לאחר העברת התיקון לחוק יסוד השפיטה ("ביטול עילת הסבירות") ויציאת מליאת הכנסת לפגרה, המוקד עובר לשורת הדיונים המתוכננים בבג״ץ על עתירות נגד צעדי הממשלה. עכשיו נחוץ לשלב המשך הפגנות המוניות, וצעדי מחאה נוספים כולל יוזמות לשביתות, במטרה להפעיל לחץ על בג״ץ, יחד עם המשך הדיון בשורות המחאה על הדרך הנחוצה להכרעת הממשלה.

משימה מרכזית היא גיוס שכבות רחבות יותר של עובדות ועובדים, יהודים וערבים, שגם ידחקו עוד יותר את הממשלה לפינה, וכן יאתגרו ויפעילו לחץ, גם באמצעות יוזמות שביתה "מלמטה", על הנהגת ההסתדרות, ארגוני המורים ושאר הכוחות בקרב העבודה המאורגנת שטרם התגייסו למאבק.

לשם כך נחוץ להרחיב את היריעה ולהציב אלטרנטיבה לתוכניות החקיקה המשפטית ולמדיניות הממשלתית שהן חלק ממנה, במיוחד כשבקרב תנועת המחאה עצמה מתחיל להתבהר שעצירת החקיקה כרוכה כנראה בהפלת הממשלה. מסקנה המקודמת באופן סתירתי בד בבד עם המשך האשליות ב"חקיקה בהסכמה", לא רק על ידי לפיד וגנץ, אלא גם על ידי ההנהגה הבלתי־נבחרת של המחאה.

הנהגת המחאה שוללת בצדק את המשך ההדברות ואת התסריט הפוליטי של הקמת ממשלת נתניהו — גנץ — לפיד שלכאורה אמור להתממש כתוצאה מהסכמות היפוטתיות בשיחות הבלתי־קיימות כרגע. ממשל ביידן הבהיר באיזה צד הוא נמצא כשגם הוא הצטרף להפעלת הלחץ להקים ממשלה חלופית של מרכז־ימין "רך יותר".

הממשל האמריקאי מצטרף לשאיפות של ראשי המשק והמערכת הביטחונית לממשלה קפיטליסטית שלעומת "סוכני הכאוס" בקואליציה הנוכחית, תחתור להחזיר יציבות למשטר הכיבוש ולשווקים. כלומר, עוד מאותן ממשלות שאיבדו לגיטימציה ציבורית רחבה בשל מדיניותן, ובהינתן המחסור באלטרנטיבה משמאל, גם יצרו את הוואקום הפוליטי אליו נכנסו גורמי ימין קיצוני מסוכנים כמו בן גביר.

כבר עכשיו אין איזו אינדיקציה שהאופציה לממשלה כזו זוכה לפופולריות יוצאת דופן, על אף שהיא כביכול מבטיחה את סילוק הימין הקיצוני של בן גביר, והחלשת כוח המיקוח של הימין הקיצוני בליכוד ובקרב מפלגות הממסד החרדי.

אבל איזו חלופה מציעה תנועת המחאה? על פי התוכן של שני נאומים מרכזיים במוצ״ש האחרון — ההנהגה מציעה בדיוק אותו כיוון. כחלופה ל"דיקטטורה של נתניהו ובן גביר", שיבח יעקב פרנקל (נגיד בנק ישראל לשעבר) את הדיקטטורה של המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים וחברות דירוג האשראי, ואילו שקמה ברסלר סינגרה על הדיקטטורה של משטר הכיבוש בשטחים הפלסטינים.

פרנקל בשבחי הדיקטטורה של התאגידים

"אני פונה אליך כמי שמונה על ידך לנגידות והוביל יחד איתך את כלכלת ישראל במשך שנים רבות, יחד פעלנו להורדת האינפלציה, ולשיפור מעמדה של ישראל בעולם." פנה יעקב פרנקל באופן נרגש לראש הממשלה נתניהו בנאומו.

במה בדיוק פרנקל מתגאה? במדיניות הנאו ליברלית שניהל יחד עם ממשלות ברק, נתניהו, פרס ורבין שיצרו את תופעת ההעסקה הקבלנית, את ההפרטות הגדולות, ואת החנק התקציבי של השירותים החברתיים? במאות אלפי השקלים שאולץ להחזיר לקופת המדינה לאחר שנמצא שלקח לעצמו משכורת מופרזת, ובשאר פרשיות שחיתות וגניבה שנקשרו בשמו? אולי בתחזית הכלכלית המופרכת שלו בשנת 2006 שהגופים הפיננסיים הצליחו לחסל את תופעת המיתון המחזורי בקפיטליזם? או אולי בתפקיד הבכיר שלו בתאגידים כמו AIG ומורגן צ׳ייס שאחראים על קריסת הכלכלה העולמית בשנת 2007 לתוך מיתון ומשבר שלמעשה עדיין לא הסתיים, עליו שילמו את המחיר מיליארדי א.נשים ברחבי העולם?

פרנקל, עם עבר עשיר בגופים פיננסיים בינלאומיים שבמשך עשורים כפו ניאו ליברליזם הרסני על מדינות העולם באמצעות ענישה כלכלית, בא לאיים ש"השווקים" יענישו באופן דומה גם כאן — אם ממשלת ישראל לא תתיישר לדרישות הגופים הבינלאומיים הבלתי נבחרים, אז ייפגע דירוג האשראי שלה והיא תשלם יותר ריבית על הלוואות, כשבאותו זמן יצומצמו ההשקעות.

לגופים האלה אין בעיה עם דיקטטורות כפי שמוכיחות אינספור דוגמאות. הם בעיקר חוששים מהפגיעה ביציבות הכלכלית והמדינית בשל ההרכב הקואליציוני הנוכחי. אותם איומים יושמעו גם כשתקום ממשלה בישראל שתנקוט צעדים למען החזרת העושר החברתי מידי ההון לשאר החברה כמו העלאת משכורות ופיקוח נרחב על מחירים, או מיסוי על ההון והלאמת המגזר הפיננסי כדי לממן באופן מלא בריאות, חינוך, תחבורה, רווחה ופרנסה לכול.

בשלב זה האזהרות מפני משקל האיומים הן מופרזות, ולמעשה מסייעות לממשלת נתניהו להתנער מאחריותה ליוקר המחיה ושאר מצוקות כלכליות וחברתיות, ולאמץ רטוריקה פופוליסטית המאשימה את התאגידים, הטייקונים והדיקטטורה שלהם.

בכל מקרה, זה דבר אחד להזהיר מפני ההשלכות הכלכליות של תוכניות הממשלה, וזה דבר אחר להריע להן. במקום לעודד — צריך להתנגד. סקירת האיומים צריכה להוביל לקריאה להסתדרות ושאר הכוחות בעבודה המאורגנת לשבות, לא רק נגד הממשלה ותוכניות החקיקה שלה (המאיימות על זכויות עובדים), אלא גם נגד צעדי פיטורים ושאר מתקפות על תנאי החיים של ציבור העובדות והעובדים — בתירוץ של ענישת הממשלה.

בשביל מה להתחנף לגורמי הון שעד כה לא ממש הצליחו להפעיל לחץ של ממש על הממשלה? וזאת בניגוד לעבודה המאורגנת ששביתה שלה, בטח כחלק מתוכנית מאבק ארוכת טווח ורציפה שמתקבלת כחלק מדיון דמוקרטי ופתוח בכל שורות הארגונים, מאיימת פי כמה וכמה על הממשלה.

שקמה ברסלר מגינה על הדיקטטורה של הכיבוש

"הפיכה משטרתית מהסוג שקורה כאן בישראל קרתה קודם בהונגריה, פולין, ונצואלה, אקוודור, איראן. אף אחת מהן אין לה בעיה של כן או לא כיבוש, הכיבוש הוא לא הבסיס למה שקורה כאן" כך טענה שקמה ברסלר בנאומה.

מעבר לשגיאות ההיסטוריות הכורכות בגסות יחד שורה של משטרים ותהליכים שהשוני בינהם רב על הדמיון, האנלוגיה המופשטת של ברסלר מפספסת 3 פעמים: מפספסת את המוטיבציה המוצהרת בבסיס 'ההפיכה המשפטית', את המוטיבציה האמיתית בבסיס ההתגייסות ההמונית למחאה, ואת תפקיד המשבר של משטר הכיבוש כחלק מהמשבר הפוליטי־חברתי הייחודי בישראל.

לגבי המוטיבציה של הימין הקיצוני לא צריך ללכת רחוק. רוטמן עצמו כתב: "עילת הסבירות היא גם לאסור על הממשלה לגרש מחבלים לרצועת עזה באינתיפאדה השנייה; להכריח את המדינה להגדיר מסתננות מאפריקה כפליטות; לכפות על שר החינוך הענקת פרס ישראל לתומך BDS; לבטל את החלטת שר הפנים להגביל את כניסתה של פעילת ה־BDS לארה אל־קאסם לישראל; לבטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור את הקרנת הסרט 'ג׳נין ג׳נין' שהפיץ דיבה על חיילי צה״ל; לבטל את החלטת שר הביטחון לאסור כניסת משפחות מחבלים מיו״ש לטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי; לחייב את שר המדע למנות לתפקיד בכיר פרופ' שתמכה בעצומות סרבנות".

בקיצור — הפטור לממשלה מעמידה במבחן הסבירות נועד כדי לסתום את הפה לביקורת על הכיבוש ועל מדיניות הגירה גזענית. כל זה כמובן חשוב יותר בעיניו מכל אותם מקרים בהם תושבות ותושבים הצליחו לשמור על זכויותיהם כנגד דורסנות שלטונית שכחלק ממאבקם הם גם עתרו לסעד משפטי מבית הדין.

ההגיון של סתימת פיות כוחנית מאחורי צעדי הדיכוי הרצחניים כנגד פלסטינים בתוך השטחים, זולג לתחומי הקו הירוק ועלול להיות מופעל לא רק נגד מתנגדי כיבוש, אלא כנגד כל גורם ביקורתי כלפי מדיניות הממשלה, כולל גורמים בעבודה המאורגנת.

עצם החקיקה כנגד זכויות דמוקרטיות בתחומי הקו הירוק היא לא מה שהוציא המונים לרחובות. צעדי חקיקה כאלה הועברו בשנים האחרונות בתמיכה רחבה כולל מצד האופוזיציה הנוכחית. לפיד וליברמן היו מאדריכלי העלאת אחוז החסימה שבין יעדיה היה צמצום הייצוג הפוליטי של ערבים פלסטינים בכנסת. מפלגת העבודה תמכה ב"חוק ההדחה" שמאפשר לכנסת לסלק מתוכה נציגים נבחרים, ונציגיה תמכו בפסילת מפלגת בל״ד מלהתמודד בבחירות לכנסת.

מה השתנה בממשלה הזו? הכוח הבולט והגרוטסקי של תומכי ומעודדי שנאת להט״ב, הדרת נשים, וטרור מתנחלים, הבהיר שצמצום הזכויות הדמוקרטיות הוא לא רק סכנה תיאורטית, אלא סכנה מוחשית ומיידית. זו הסיבה שברסלר, רדמן ושות' נדחקו להתנגדות לפשרה — עמדת רוב הגרעין הפעיל במחאה שאין מקום לפשרה עם הימין הקיצוני המסוכן שבממשלה, ואין מקום לאף ויתור בחקיקה שיגביר את הסכנה מהימין הקיצוני, כולל הסכנה שהוא מהווה בשטחים הפלסטינים הכבושים.

הכוח המוגבר לימין הקיצוני, הוא תוצר של משבר חברתי חריף ואובדן לגיטימציה של הממסד הפוליטי. זו נקודת הדמיון לא רק בין ישראל לפולין או הונגריה, אלא גם לעוד מדינות בהן משברים פתחו מרחב פעולה לימין הקיצוני, לצד התקדמות לא מהירה מספיק של תהליך בנייה מחדש של השמאל הסוציאליסטי לאחר הנסיגה ההיסטורית שלו בעשורים האחרונים. בישראל, לא ניתן לנתק את התחזקות הימין הקיצוני מהערוגות הרעילות של ההתנחלויות והמאחזים בהם הוא צמח, ולא מהמצוקות הכלכליות והחברתיות שמסייעות לו לצמוח בקרב שכבות מיואשות.

די לניתוק! לבנות אלטרנטיבה רחבה

30 שבועות של זעם, נחישות, התמדה והקרבה. 30 שבועות של עמידה נחושה מול אלימות משטרתית, ומול בריונות מצד הימין הקיצוני ומצד הפנאטים שבתומכי נתניהו. 30 שבועות שהצליחו לטרפד את בליץ החקיקה ולהכניס את הממשלה למשבר פנימי מהשבועות הראשונים להקמתה. אבל כדי לגנוז את החקיקה זה פשוט לא מספיק. מחאה עוצמתית כזו לא צריכה להתייאש מול האתגר, נחוץ להציב אופק של שינוי ממשי שיסייע לגייס שכבות נוספות להכרעת הממשלה.

שני הנאומים האלה, של פרנקל וברסלר, מדגימים ניתוק ממצוקות החיים האמיתיות של מרבית הציבור העובד משני צידי השסע הלאומי. חלופה דמוקרטית אמיתית, כוללת כמובן את סילוק איום 'ההפיכה המשפטית' ואת הפלת הממשלה, אבל לא במנותק מהמאבק הרחב יותר למען צדק חברתי, דמוקרטיה וחופש לכל התושבות והתושבים משני צידי השסע הלאומי. את אלה לא ניתן להשיג אלא באמצעות מאבק לניתוק משלטון ההון ולכינון חברה אחרת — סוציאליסטית ודמוקרטית.