"במידה ולא תמצא פשרה על פי מתווה הנשיא אנחנו לא נשב מנגד", רמז יו״ר ההסתדרות בר־דוד לנכונות, כביכול, להובלת מהלך להפעלת הכוח של העבודה המאורגנת לאחר פגישתו עם הנשיא הרצוג (12.3). בפגישה נכח גם יו״ר נשיאות המגזר העסקי דובי אמיתי. למחרת, 24 "בכירי המשק", כולל כל ראשי הבנקים, גם עלו לרגל לנשיא.

איום יו״ר ההסתדרות להוביל את גיוס כוחה של העבודה המאורגנת חשוב (ומגיע באיחור רב). אולם החיבור עם המעבידים לקידום תוכנית הרצוג מדאיג. האינטרס שלהם הפוך מהאינטרס של כלל העובדות והעובדים, ומזה של רוב מתוך מאות האלפים בהפגנות ברחוב. "בכירי המשק" רוצים שקט תעשייתי כדי שיוכלו לייצב את המערכת הקפיטליסטית ולשמר בשקט מציאות של יוקר מחיה ושכר עוני, אותה מציאות שגם ממשלת נתניהו־סמוטריץ' מעוניינת לשמר.

במסגרת גישת השקט התעשייתי כבר חתם בר־דוד, בשם מאות אלפי עובדות ועובדים ומעל לראש שלהם, על הסכם שכר בלתי מספק במגזר הציבורי. סביר מאוד שתוספת השכר שהוסכמה — 15% ב־7 שנים — לא תעמוד בקצב האינפלציה. וזאת לאחר שנים של עבודה ללא הסכם, שחיקת שכר, ומתנות שבר־דוד חילק לממשלה ולמעבידים בזמן משבר הקורונה.

הישגים מינוריים כמו פיצוי חלקי על השחיקה בשכר, או קיצור שבוע העבודה (במגזר הציבורי בלבד) לא הגיעו כתוצאה מהפשרנות של בר־דוד, אלא בשל הכוח הפוטנציאלי של העבודה המאורגנת והאיום מבחינת הממשלה בפתיחת חזית נוספת. לממשלה היה חשוב לסגור דיל לפני פיצוץ מול מאות אלפי עובדות ועובדים בזמן שהיא בתסבוכת בעקבות המחאה נגדה. הצטלבות שני המאבקים יחד יכלה להיות "סערה מושלמת" מבחינת הממשלה.

במקום לנצל את חולשת הממשלה הבהיר בר־דוד לאורך המשא ומתן שאין לו כל כוונה להצטרף ליוזמות שביתת המחאה או למאבק נגד "ההפיכה המשפטית". הסכם השכר הבשיל במהירות אפילו ללא הכרזה על סכסוך עבודה מצד ההסתדרות. הגישה משתלבת עם החלטה אומללה נוספת: ימים ספורים לאחר הקמת הממשלה הורה בר־דוד לאפסן גם את המאבק הציבורי נגד יוקר המחיה שהובילה ההסתדרות.

העבודה המאורגנת צריכה לעצור את תוכנית לוין

עכשיו בר־דוד שוב מעלה על הפרק את אפשרות המאבק — צריך לדרוש ולהיאבק על כך שהפעם תוביל הנהגת ההסתדרות לרתימת כוחם של העובדים והעובדות המאורגנים בהסתדרות כדי להדוף את התוכנית המשפטית ולמען כלל ציבור העובדות והעובדים.

"ההפיכה המשפטית" תאפשר לממשלה, ללא ביקורת שיפוטית, להוציא לפועל את התוכנית הקפיטליסטית התאצ׳ריסטית של 'פורום קהלת', השואפת לתקוף ולנטרל את העבודה המאורגנת. על שולחן הכנסת כבר יושבים מספר חוקים שמטרתם להחליש את זכות השביתה — לצמצם את ההגנות הניתנות לשביתה ולשלול את זכות השביתה בסקטורים מסוימים. בקנה ישנה גם התוכנית לחוק בוררות חובה. גם ללא חקיקה נוספת, הכפפת מערכת המשפט לממשלה מקדמת שליטה בכוח של בג״ץ ובית הדין לעבודה כדי לעצור שביתות ולכפות הסכמים. מול תוכניות אלו צריך להיאבק למען הרחבת זכות השביתה וההתארגנות.

נחוץ לדרוש גם מראשי ההסתדרות וכלל ארגוני העובדים שיגלו אחריות לתת גב למאבקים של קבוצות הסובלות מדיכוי ואפליה, ומאוימות מצד "ההפיכה המשפטית" ומכלול סדר־היום של ממשלת נתניהו והימין הקיצוני. חיוני לכוח של העבודה המאורגנת שנשים, להט״ב, פלסטינים, מבקשי מקלט ועובדים מהגרים יראו בארגוני העובדות והעובדים כוח מרכזי בהגנה עליהם.

לקבוצות אלו, כמו גם לחלקים רחבים מציבור העובדות והעובדים והשכבות המרוששות ביותר, יש יחס מנוכר יותר כלפי מערכת המשפט כחלק מהממסד, ופעמים רבות גם סלידה מוגברת מבעלי ההון והגנרלים שלקחו בעלות על המחאה. אלה מדגישים בדבריהם את הסכנה בבריחת הון וירידת ערך השקל בעקבות התוכנית המשפטית. ברור שלתופעות כאלו יהיו השלכות שליליות על כולנו, אבל הם דואגים בעיקר לרווחי השיטה שלהם. הם לא יתייצבו בעד דרישות כמו העלאת שכר נרחבת, או העלאת מיסים מהותית על מיליארדרים, או העברה לשליטה ציבורית של משאבי מפתח במשק, לטובת השקעה מסיבית בשירותים חברתיים קורסים. הם יהיו הראשונים להסכים לכל פשרה כדי להחזיר את היציבות למערכת שלהם, ולמכור את הזכויות והעתיד שלנו.

מנגד, רבבות הקריבו ימי חופש ונעדרו מהעבודה במסגרת שביתות מחאה וימי ההתנגדות. התארגנות של פעילות ופעילי מחאה שמטרתה לדחוף את ההסתדרות למאבק ולהכרזה על שביתה כבר יזמה מספר הפגנות. יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ענבל חרמוני נאמה בהפגנת ענק בתל אביב ומשתתפת בהתארגנות של עובדות סוציאליות נגד התוכנית המשפטית. התארגנויות דומות צמחו במגזר הבריאות, ובהייטק. במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה יש שיעור השתתפות גבוה של צוותי ההוראה לצד תלמידות, תלמידים, סטודנטיות וסטודנטים. ארגון סגל ההוראה באוניברסיטת תל אביב פירסם הצהרה רשמית נגד התוכנית ועורך אסיפה כללית לדיון בצעדי מחאה. אסיפה דומה מארגן סגל ההוראה באוניברסיטת באר שבע.

מול הסרבנות של בר־דוד — אלטרנטיבה מעמדית

הביורוקרטיה בהסתדרות דואגת לספק סיבות כדי להמשיך לסרב לתת כתף במאבק החיוני. "ארגוני עובדים לא יכולים לשבות על נושאים שלא קשורים לשכר" ו"יש עובדים שתומכים בממשלה ואסור שנתפלג". הטיעונים האלה מבוססים על קשיים במציאות, אך תפקידה של הנהגה הוא להציע דרך לשנות את המציאות, לא להיגרר אחריה.

בזמן שבר־דוד עוזר לחלץ את נתניהו, בארגון כוח לעובדים התחילו להתארגן למאבק וכבר הכריזו באסיפת הנציגים של הארגון שהם יאבקו נגד פגיעה בזכות השביתה ובזכויות העבודה המאורגנת. בכוח לעובדים גם מתקיים דיון פנימי לגבי התגובה לתהליכי החקיקה הקיימים עצמה ויש גם ניסיון להושיט יד לכוחות נוספים בעבודה המאורגנת כדי לבנות חזית מאוחדת מול הממשלה. טוב יהיה אם כוח לעובדים יוכל להציג דוגמה הפוכה לעמדת בר־דוד בהסתדרות — ולהצטרף לקריאה להיאבק ב"הפיכה המשפטית" תוך הצגת עמדה עצמאית המבוססת על נקודת המבט של ציבור העובדים והעובדות.

בר־דוד אוהב להסביר את מדיניות האפס־מאבק שהוא מוביל בכך ש"בקצה יש משק", כלומר שהעובדות והעובדים צריכים לצמצם דרישות ו"לגלות אחריות" לכך שרווחי ההון לא ייפגעו. אבל בקצה של תוכניות הממשלה יש פגיעה בזכות השביתה והעבודה המאורגנת. בקצה של "ההפיכה המשפטית" יש עובדות ועובדים להט״ב, נשים וערבים שיפגעו.

העמדה כלפי בר־דוד צריכה להיות חד־משמעית: גבה את העובדות והעובדים שכבר נוקטים יוזמות שביתה מול התנכלות מעבידים, גבה את חברי וראשי הוועדים שכבר רוצים לנקוט בצעדים מול "ההפיכה המשפטית". הובל את ההסתדרות להתנגד לצעדי החקיקה המסוכנים, ערוך אסיפות להסברה ודיון, קדם התארגנות להפגנות ואפשר התגייסות מלאה של העבודה המאורגנת למאבק עד כדי שביתה כללית במשק.

אם ההסתדרות תארגן אסיפות עובדים בכל מקומות העבודה, בהן עובדים ועובדות משני צידי המתרס ידברו על ההשלכות של ההפיכה המשפטית, זו כבר הסלמה במאבק. אי־אפשר לחכות שהנהגת ההסתדרות תסכים ליזום מהלך כזה. כאמור, יוזמות כאלו כבר יוצאות לפועל באוניברסיטאות, וחשוב שההתארגנויות הקיימות על בסיס מקצועי גם יאמצו צעדים דומים.

באסיפות כאלו ניתן יהיה לענות להתנגדויות ולהתלבטויות, להציע צעדי מחאה שעוקפים ומתמודדים עם האיסור האנטי־דמוקרטי על שביתות בנושאים פוליטיים (איסור שאף קיבל גיבוי מבג״ץ), ולהתכתב באמצעות גיבוש תוכנית חלופית עם העוינות המוצדקת למערכת המשפט ולבעלי ההון והאליטה המנכסת את המאבק הזה.

לשם כך נחוץ להרחיב את סדר היום של המחאה. צריך להדגיש את הסכנה לחופש ההתאגדות והשביתה ולדרוש להרחיב זכויות אלו. צריך לחבר את המאבק של הממשלה נגד העבודה המאורגנת למדיניות הכלכלית שלה המחריפה את יוקר המחיה, ולקרוא להעלאות שכר רוחביות במשק ולהעלאת שכר המינימום. במקום להסתפק בשימור האפליה והדיכוי המערכתיים שהיו קיימים עוד טרם יוזמות החקיקה והקמת הממשלה — לדרוש הרחבה של זכויות חברתיות ושוויון לכל הקהילות, כולל זכות הגדרה עצמית שווה לפלסטינים — סוף לכיבוש.

הצטרפות העבודה המאורגנת למחאה תעזור לבנות שביתת מחאה עוצמתית שיכולה לשתק את המשק ולהכריע את המאבק נגד החקיקה. זה יסייע גם לחשוף את השקרים של הממשלה כאילו המיליונר נתניהו והפאנטים הימניים בקואליציה מייצגים את האינטרסים של "העם" נגד "האליטות". מול הפופוליזם הימני החלש הזה, ומול סוללת בעלי ההון והגנרלים שלקחו בעלות על המחאה נגד הממשלה, נחוצה אלטרנטיבה של מאבק מעמדי ושינוי סוציאליסטי.