לפי דו״ח חדש של ה־OECD, "הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי", כ־21% מתושבי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני — כמעט פי 2 מהממוצע במדינות החברות בארגון (11%).

ממשלת נתניהו יכולה לרשום לעצמה "הישג" כשלראשונה הצליחה ישראל להגיע למקום הראשון ולעקוף מדינות כמו מקסיקו, טורקיה, צ׳ילה וארה״ב ה"מצטיינות" בשיעורי עוני גבוהים.

הדו״ח חושף כי באמצע שנות ה־1990 עמד שיעור העוני בישראל על 14%, ובמהלך שני העשורים האחרונים הוא זינק פי 1.5 עד לרמתו הנוכחית.

בפערי השכר מדורגת ישראל במקום השלישי ובמדד אי־השוויון הכללי (ג׳יני) במקום הרביעי. גם בפערי השכר בין גברים לנשים מדורגת ישראל במקום הרביעי עם פערי שכר של 22%.

הדו״ח אף מציין כי בישראל "נטל המסים וההוצאה האזרחית הציבורית נמוכים, וחלוקת ההכנסות מחדש מוגבלת... ההוצאה לחינוך לתלמיד נותרה נמוכה יחסית להכנסה לנפש".

במילים אחרות: מיסוי נמוך של ההון, של רווחי התאגידים הגדולים ושל הכנסות גבוהות מצד אחד והשקעה תקציבית נמוכה ברווחה, בבריאות, בחינוך וכו' מצד שני. פלא שהפערים מתרחבים?!

המחקר מציין כי פערי השכר ואי־השוויון התרחבו באופן חד בשנים האחרונות כמעט בכל המדינות הקפיטליסטיות שחברות ב־OECD.

ההכנסה של העשירון העליון במדינות ה־OECD עמדה בשנת 1985 על פי 7 מזו של העשירון התחתון, ובשנת 2010 כבר עמדה על פי 9.5. אי השוויון הכללי צמח בממוצע בכ־10%.

המגמה הזו אינה מקרית. היא פרי מדיניות שממשלות וארגונים קפיטליסטיים רב־לאומיים כמו ה־OECDקידמו במשך עשורים, וממשיכים לקדם גם כיום.

הדאגה של גופים אלה מאי־השוויון נובעת מחשש שהמשך ריסוק כוח הקנייה של מעמד העובדים ושכבות הביניים יביא להחרפת המשבר הכלכלי, ואף לאי־יציבות פוליטית שתאיים על הסדר הקפיטליסטי הקיים.

לא מפתיע לכן, שהדו״ח משבח את מתווה הגז ושורה של הפרטות, ממליץ לפתוח לתחרות את ענף המזון ומשק החשמל וקורא לביטול הפטור ממע״מ על פירות וירקות ולהעלאת גיל הפרישה לנשים.

ה"תרופות" הניאו־ליברליות שמציע ה־OECD נועדו אמנם להפוך את ישראל לסביבה עסקית נוחה יותר מבחינת תאגידים בינלאומיים ומקומיים, אבל הם לא ירפאו את גידול אי־השוויון הממאיר. ההיפך הוא הנכון.

פתרון לאי־השוויון ולעוני מחייב השקעה מסיבית בשירותים החברתיים במקום ייבוש והפרטה שלהם, חיסול ההעסקה הקבלנית במשק, העלאות שכר רוחביות, בניית מאות אלפי יחידות של דיור ציבורי והכפלת קצבאות הזקנה. כל זאת תוך העברת נטל המס לבעלי ההון והחזרת הגז, ים המלח ויתר משאבי הטבע לבעלות ציבורית.