מעל 2.5 מיליון אזרחים בישראל, בהם קרוב למיליון ילדים, חיים בעוני (נתוני דו״ח העוני האלטרנטיבי, "לתת"). אלא שישראל היא לא חברה ענייה. 150 מנהלים מהתאגידים הגדולים במשק הרוויחו בשנה שעברה לא פחות ממיליארד שקל — כך עולה מדירוג שכר הבכירים בחברות הציבוריות לשנת 2014.

רף הכניסה לדירוג עמד על עלות שכר שנתית של 3.6 מיליון שקל או כ־300 אלף שקל בחודש, כלומר יותר מפי 50 מהשכר החציוני במשק, שמסתכם בכ־5,800 שקל ברוטו.

בראש הרשימה, עם עלות שכר שנתית של 43.4 מיליון שקל, ניצב ניר גלעד, מנכ״ל "החברה לישראל", המנצחת בימים אלה על תוכנית "התייעלות" הכוללת פיטורים של מאות עובדים במפעלי קבוצת כי״ל בנגב שנמצאת בבעלותה.

החמישייה הפותחת של הרשימה גרפה יחד 132.2 מיליון שקלים ב־2014. זהו נתון מקומם, בייחוד כשרואים שארבעה מתוך חמשת שיאני השכר מגיעים מחברת "טבע" ומ"החברה לישראל" — שני תאגידים שזוכים להקלות מפליגות במסים ולמענקים מהמדינה. כלומר, המדינה מוותרת על חלק גדול מההכנסות האפשריות, שיכולות לממן שירותי חינוך ובריאות, בשביל לממן בעקיפין שכר עתק לאותם מנכ״לים ו"בכירים".

הנתון המדהים הזה של מיליארד שקל שמתחלקים בין 150 אנשים רק מדגיש מזווית נוספת שהמשאבים להעלאת שכר משמעותית ושיפור רמת החיים של כלל העובדים במשק קיימים, אלא שהם נשארים בידי קומץ. במקרה הזה הם משמשים כדי לרפד את כיסיהם של מנהלים עשירים.

אנחנו לא צריכים להסתפק ביוזמות חקיקה שמטרתן להגביל במקצת את משכורות המנכ״לים. מה שדרוש הוא מאבק לביטול כלל הטבות המס לתאגידים הגדולים, לביטול ההפחתות הדרסטיות שניתנו במס החברות ולמען העברת הבנקים ותאגידי הענק לבעלות ציבורית, תחת פיקוח וניהול דמוקרטיים של ציבור העובדים.