המשבר שפרץ בבית החולים הפרטי הדסה הפריך שוב את המיתוס הניאו־ליברלי, האהוב כל כך על הממשלה, שאומר כי "רק בעלים פרטיים רוצים ויודעים איך לשפר את השירותים", כדברי אורי יוגב, ראש רשות החברות הממשלתיות.

מזה שנים שהממשלות השונות מנסות לנצל את הזעם על חוסר התפקוד של השירותיים הציבוריים בשביל לקדם הפרטה. אולם לא העובדה שאותם שירותים אינם בידיים פרטיות אחראית לליקויים בהם אלא מדיניות של חוסר תקצוב וניהול ביורוקרטי. כך מביאה הממשלה את השירותים הציבוריים במודע לסף קריסה, ומתנה כל שדרוג שלהם בהפרטה ובפגיעה בתנאי השכר והעבודה.

הממשלה גם מנסה לבנות מומנטום להפרטה על־ידי הפעלת מסלולי שירות פרטיים לצד המסלול הציבורי הלא מתוקצב, דוגמת שירותי הבריאות הפרטיים בבתי החולים הציבוריים (השר״פ). כך היא מנסה לטפח את האשליה כי ההפרטה תגרום למערכת הציבורית להתנהל על־פי הסטנדרטים הגבוהים לכאורה של המסלולים הפרטיים והיקרים. אך הניסיון המקומי והבינלאומי מלמד כי במערכת המופרטת השירות אותו מקבלים הפונים תלוי במחיר אותו הם מסוגלים לשלם, וזאת בניגוד למערכת הציבורית שאמורה לספק את השירות הטוב ביותר לכלל הפונים, ללא קשר ליכולת הכלכלית שלהם.

לאור הניסיון של השנים האחרונות, רבים יסכימו כי הכנסת מניע הרווח לגופים ומוסדות שאמורים לספק שירותי רווחה, חינוך ובריאות תמיד יפגעו באנשים מהשורה. אך זה נכון באותה מידה גם לגבי מגזרי הכלכלה שעל פי ההיגיון הקפיטליסטי אמורים מראש להתנהל למטרות רווח. סיפור הקריסה הכלכלית של צים המככב בימים אלה במדורי הכלכלה מדגים זאת.

אנחנו משלמים את המחיר

צים היא אימפריית ספנות שנבנתה מכספי משלמי המסים ונמכרה למשפחת עופר במחיר נמוך במיוחד — מהלך שזכה לכינוי "שיטת השקשוקה". האחים עופר לא רכשו את צים בשביל לייעל ולפתח את שירותי הספנות אלא בשביל לחלוב ממנה מקסימום רווח. זה נעשה על־ידי פיטורי צמצום, הורדות שכר, העסקת עובדי קבלן ועובדים מהגרים חסרי זכויות, וחלוקת דיבידנדים למשקיעים ולהנהלה הבכירה.

על אף המאמצים של משפחת עופר להפוך את צים למסחטת רווחים, בחמש השנים האחרונות היא רשמה הפסד של מעל למיליארד דולר וכעת היא משלימה "תספורת" שנייה בשביל להימנע מפשיטת רגל. משפחת עופר טוענת להגנתה כי הגורם המכריע בהידרדרות של צים היה המשבר הכלכלי העולמי, שפגע בסחר הבינלאומי ולכן גם בתעבורה הימית. זה לא סותר בכלום את העובדה כי ההפסדים של צים גולגלו על העובדים והציבור הרחב.

האופי המשברי של השיטה הקפיטליסטית גורם לכל החברות בשוק ה"חופשי" להתמודד עם רמות שונות של חוסר יציבות, כשאף אחת מהן אינה חסינה בפני הידרדרות כלכלית. אך כפי שניתן לראות בהדסה, בצים ובמקרים רבים אחרים מהשנים האחרונות, המחיר של ההידרדרות תמיד מגולגל לפתחם של העובדים דרך פיטורים, קיצוצי שכר, פגיעה בפנסיה וכו׳.

מעבר לכך, הן המקרה של הדסה והן המקרה של צים, עם כל השוני ביניהם, מראים כי הציבור הרחב נאלץ לשלם על ההפסדים של התאגידים הפרטיים גם באמצעות מימון תוכניות סיוע ישירות או עקיפות (קיזוז "תספורות"). בניגוד לממשלות הקפיטליסטיות, שמוכנות לקצץ בתקציבי החינוך והרווחה בשביל להציל את העסקים הפרטיים של טייקונים, סוציאליסטים מתנגדים למתן סיוע ציבורי לחברות פרטיות הנשלטות על־ידי בעלי ההון וקוראים להעביר אותן לידיים ציבוריות, כחלק מהמאבק נגד שלטון ההון ולמען כלכלה סוציאליסטית דמוקרטית.

הלאמת ההפסדים והפרטת הרווחים

ישנם מקרים בהם גם ממשלות קפיטליסטיות נאלצות להלאים חברות המספקות שירות חיוני, או כאלו שקריסתן עלולה להביא להשלכות רוחב על הכלכלה. כך למשל, בשנת 1983 ממשלת שמיר נאלצה להלאים את מרבית הבנקים בישראל כתוצאה ממשבר הרצת המניות שאיים על יציבות מערכת הבנקאות והמשק כולו. מדובר בדוגמה להתערבות ממשלתית בשוק הקפיטליסטי שנועדה לשמר את המערכת ולפתור בה כשלים נקודתיים לטובת מעמד בעלי ההון.

הממשלה הלאימה את החובות, כלומר את ההפסדים, של הבנקים, ייצבה את המאזן הכספי שלהם על חשבון משלם המסים ולאחר כשני עשורים הפריטה אותם חזרה למגזר הפרטי. לאורך כל התקופה בה המדינה היתה הבעלים של הבנקים הם המשיכו להתנהל למטרות רווח במסגרת השוק הקפיטליסטי. את כל התהליך ניתן לסכם במשפט קצר אחד: הלאמת ההפסדים והפרטת הרווחים.

לדעתנו, הלאמה או העברה של תאגיד, שירות, או תשתית לידיים ציבוריות, גם במקרה שהיא נעשית על־ידי ממשלות קפיטליסטיות, עדיפה על־פני המשך הפקרתם לשוק ה"חופשי", אך יחד עם זאת הלאמה בפני עצמה היא לא בהכרח מהלך סוציאליסטי או צעד בדרך לכלכלה סוציאליסטית.

ניהול דמוקרטי לטובת החברה

כשסוציאליסטים קוראים להלאמה או להעברה של גוף לבעלות ציבורית הם מתכוונים לתהליך שונה בתכלית. אנחנו רואים בהלאמה מהלך של דמוקרטיזציה שבמסגרתו הבעלות והניהול של הכלכלה או חלקים ממנה עוברים מידי המיעוט לידי הרוב בחברה. הדרך הטובה ביותר להבטיח כי גופים בבעלות ציבורית אכן ישרתו את האינטרס של הציבור הרחב היא החלפת הניהול הביורוקרטי, המכתיב את נוהלי העבודה מלמעלה, בניהול ופיקוח דמוקרטי המעודד יוזמה ותכנון מלמטה — על־ידי נציגי עובדים, נציגי צרכנים ונציגי הציבור הרחב.

כך למשל במקרה של הדסה, הלאמת בית החולים יכולה להיות מלווה בכינוס ועידה משותפת לנציגי הרופאים, האחיות ועובדי המינהל והמשק, נציגי עובדי מערכת הבריאות והציבור הרחב שתקיים דיון מקיף על המשבר בבית החולים, תחליט בצורה דמוקרטית מהם הצרכים שלו מבחינת תקציב, תקנים, מיטות אשפוז ותשתיות, תבחן אם אכן קיימות מישרות ניהול מיותרות וכו׳. בוועידה כזו ניתן יהיה לבחור בצורה דמוקרטית מועצה שתנהל את בית החולים ביומיום ושתורכב גם היא בדומה לוועידה מנציגי המחלקות השונות ומנציגי הציבור הרחב.

הלאמה מסוג כזה, שתבוצע מן הסתם על־ידי ממשלה סוציאליסטית ולא על־ידי הממשלה של היום, תוכל לשמש דוגמה לשאר בתי החולים הציבוריים בארץ ולמערכת הבריאות כולה. נציגים שייבחרו בצורה דמוקרטית בבתי החולים ובקופות החולים השונות יכולים להתכנס יחד בשביל לגבש תוכנית מקיפה להבראת מערכת הבריאות, שתהיה שונה לחלוטין מהתוכניות הניאו־ליברליות של משרד הבריאות ותשרת באמת את האינטרסים של הציבור הרחב.

צעדים מהסוג הזה מדגימים, גם אם רק ברמה העקרונית, כיצד ניתן ליישם תהליך של תכנון דמוקרטי מקיף ברמת המשק כולו ולהתחיל לנהל את הכלכלה לטובת האינטרסים של החברה. זה כמובן לא יכול לקרות כל עוד השליטה בכלכלה נשארת בידיים של משפחות ההון והתאגידים הזרים, ולכן יש להיאבק למען העברה לבעלות ציבורית תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים של התשתיות, התאגידים הגדולים, הבנקים ומשאבי הטבע כצעד בדרך לכינון חברה סוציאליסטית ודמוקרטית באמת.