ב־20 במרץ הפגינו אלפי עובדים ועובדות מול משרדי חברת כימיקלים לישראל (כי״ל) ב"בנייני המילניום" שבמרכז תל אביב נגד כוונת הנהלה לחסל כאלף מישרות (!) במפעלי החברה באזור הנגב. העובדים נקטו שורה של עיצומים בשבועות האחרונים, ומפעל הדשנים והפוספטים רותם אמפרט מושבת כבר קרוב לחודש שלם.

פעילות ופעילי תנועת מאבק סוציאליסטי הגיעו לתמוך ולהפגין סולידריות. מנהלי כי״ל, ששוכנים במרכז תל אביב, הרחק מהנגב, מרוויחים שכר מנקר עיניים שעה שהם משחקים באופן ציני בעתידן של משפחות רבות בדרום. אך אלפי העובדים והעובדות, שנהרו לעבר בנייני המילניום, היוו דוגמה חיה לכוחה של העבודה המאורגנת מול שלטון ההון. עובדים רבים החזיקו שלטים או מגאפונים וצעדו בגוש מאורגן וצעקו סיסמאות מחאה. האחדות המרשימה הזאת היא המפתח להצלחת המאבק.

במהלך ההפגנה שוחחנו עם אחת מחברות הוועד במפעל תרכובות ברום, אביבה בר־גל, שסיפרה על המאבק בפיטורים ועל הרווחים העצומים של משפחת עופר, וקראה לעוד אנשים לתמוך ולהצטרף למאבק. צפו בוידיאו:

חברת כי״ל הוקמה כחברה ממשלתית ב־1968 ולאחר תהליך הפרטה, שארך מספר שנים, נפלה לידיים הפרטיות של משפחת עופר. כי״ל מעסיקה כ־5,000 עובדים במפעליה בנגב, והיא נחשבת למעסיק הגדול ביותר בנגב. פיטורים באזור זה, שגם כך מוכה אבטלה ועוני, יובילו לפגיעה ישירה באלפי משקי בית הנלחמים על לחמם מדי יום ביומו.

הנהלת כי״ל טוענת כי על רקע הירידה במחירי הפוספטים בעולם נכנסה החברה לקשיים כלכליים, אך זה לא הפריע לה לחלק דיבידנדים של כ־583 מיליון דולר בחודשיים האחרונים (פברואר–מרץ). אין ולא יכול להיות שום תירוץ לפיטורים או לפרישה מוקדמת כפויה, אפילו של עובד אחד.

הנהלת כי״ל משתמשת בעובדים כבני ערובה בניסיון למנוע אפילו העלאה מזערית, בעקבות "ועדת ששינסקי 2", של גובה התמלוגים המשולמים למדינה על ניצול משאבי הטבע של הנגב. הוועדה עצמה הוקמה על־ידי ממשלת ההון לא בשביל לשים באמת סוף להטבות המס העצומות שניתנות לטייקונים אלא בעיקר כדי לפייס את הזעם הציבורי. איומי הפיטורים, ששוגרו מצידה של משפחת עופר, נועדו לסמן "תג מחיר" כבד גם על ההעלאה המינימלית שעומדת על הפרק.

משפחת עופר כבר הרוויחה מיליארדים רבים ממשאבי הטבע והתשתיות הציבוריות שקיבלו מהמדינה. אין שום סיבה לאפשר לה לשלוח מאות משפחות לחיי עוני. צעדי המאבק של העובדים יכולים בהחלט לסכל את התוכניות של משפחת עופר. שיתופי פעולה וצעדי סולידריות מצד ועדים אחרים בנגב, הפגנות תמיכה וצעדי גיבוי נחרצים מצד הסתדרות העובדים יוכלו לסייע לעובדים לנצח במאבק החשוב הזה. כמו כן, במקום שמשפחת עופר תמשיך לגלגל רווחים על גב העובדים ועל חשבון משאבי הטבע מוטב להיאבק גם להלאמת כימיקלים לישראל תחת פיקוח וניהול דמוקרטיים של נציגי ארגוני העובדים, ארגוני הסביבה והציבור הרחב.