כבר כיום שיעור העוני בישראל גבוה: רבע מהאוכלוסייה בישראל הולכת לקצץ בהוצאות על מזון כתוצאה מגזירות התקציב, כך עולה מהסקר שנערך על ידי עמותת ידיד.

אבל המנכ״ל החדש של משרד הרווחה, יוסי סילמן, שהיה עד לא מזמן ראש מטה השטח של מפלגת "יש עתיד", מסרב להתרגש: "במדינת ישראל לא מתים מרעב. יש רעבים, יש אולי ילדים רעבים, אבל לא מתים מרעב. נכון שיש משפחות שאוכלות בשר רק פעם בשבוע, אבל אנשים עם בטן נפוחה, כמו במדינות אחרות בעולם, אין פה".
("דה מרקר", 28.07)

למען הסר ספק, סילמן המקורב ליאיר לפיד מבהיר כי הוא
"בהחלט תומך בהחלטות שקיבל שר האוצר, כולל בקיצוץ בקצבאות". עוד טרם אישור הגזירות זכתה ישראל בתואר שיאנית העוני מקרב מדינות ה־OECD, והיא אחת מחמש המדינות שבהן הפער בין העשירים לעניים הוא הקיצוני ביותר.

השנה, בעקבות העברת התקציב ויישום הגזירות הכלכליות, המגמה של העמקה והרחבת מעגל העוני תואץ עוד יותר: כ־100,000 אנשים יתדרדרו לעוני, מתוכם 50,000 ילדים — כך לראשונה יהיו בישראל כ־2 מיליון עניים, יותר מרבע מכלל האוכלוסייה.

המשמעות היא שיותר ילדים נאלצים לצאת לעבוד, לקבץ נדבות ולעבור יום שלם ללא מזון. משפחות נאלצות לוותר על טיפולים רפואיים ותרופות בשל מצוקה כלכלית, ויותר אנשים נאלצים לוותר על שירותים חיוניים ומוצרים בסיסיים...

אך ישראל אינה מדינה ענייה. המדיניות הניאו־ליברלית, שכללה גזירות, קיצוצים, הפרטה והתקפה על העבודה המאורגנת, רוששה את ציבור העובדים, אך יצרה גם כמה טייקונים ומשפחות הון. העושר בחברה הוא עצום, אבל רובו מרוכז בידי המאיון העליון.

כדי להתחיל להפוך את מגמת ההתרוששות של רוב החברה על פיה ואף למגר את העוני יש צורך בהעברת נטל המס מהעובדים והעניים לבעלי ההון, ובהעברת הבנקים, התאגידים הגדולים ומשאבי הטבע לידיים ציבוריות תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים.