אלפי מפגינות ומפגינים נושאים שלטים עם תמונותיהם של פעילי אופוזיציה עצורים צעדו בתוניס, בירת תוניסיה, בדרישה לשחרור האסירים הפוליטיים ולעצירת המהלכים האוטוריטריים של הנשיא קייס סעיד. ההפגנות, המורכבות מגורמים פוליטיים שונים, התפרצו במחאה על המשפט הפוליטי הנרחב ביותר בתוניסיה מאז 2011. בתחילת דצמבר נגזרו על עשרות מנהיגי אופוזיציה, פעילי זכויות אדם, עורכי דין, אנשי עסקים, עיתונאים, בלוגרים ופוליטיקאים עונשי מאסר של בין 10 ל־45 שנה באשמת "קשירת קשר נגד השלטון".

המחאה בתוניסיה מתפתחת במקביל להתפרצות המחאה במרוקו השכנה, ולאחר שורה של הפגנות בצפון אפריקה ובתוניסיה עצמה נגד מלחמת ההשמדה בעזה שניקזו לתוכן בנוסף לזעזוע מפשעי רצח העם ברצועה גם זעם חברתי ומעמדי. פעולות המחאה הוכפלו ברבעון השלישי של 2025 בתוניסיה בהשוואה לאותה תקופה בשנים 2023 ו־2024. למעלה מ־55% מהן היו מאבקי עובדים בדרישה לביטחון תעסוקתי, תשלום שכר ושיפור תנאי העבודה.

"העם רוצה להפיל את המשטר", "ללא מורא ופחד, הרחובות שייכים לעם" וסיסמאות נוספות שצעקו אלפי מפגינים הדהדו את ההתקוממות של 2011, שהביאה להפלתו של הדיקטטור בן עלי והציתו את הגל המהפכני בצפון אפריקה והמזה״ת. זוהי תזכורת לכוחם של ההמונים להדוף התקפות על זכויות ולהעיף רודנים.

הפיכה שלטונית

סעיד מכהן כנשיא מאוקטובר 2019 ופועל מאז באופן שיטתי לביסוס משטר אוטוריטרי. בשנת 2021 על רקע מחאה נגד השחיתות המשתוללת והטיפול הלקוי של הממשלה במגפת הקורונה השיק סעיד את התוכנית "למיגור השחיתות והניהול הכושל", במסגרתה הקפיא את פעילות הפרלמנט. מספר חודשים לאחר מכן, פיזר את המועצה למינוי שופטים בטענה כי היא נשלטת על ידי מפלגת אֶ-נַהְדָה האיסלמיסטית, והוביל שינוי חוקה להרחבת סמכויותיו, כולל הדחה ומינוי של שופטים וראשי ממשלה.

באופן שגוי צעדים אלו זכו לתמיכה ואהדה מצד חלקים באופוזיציה הפרו־קפיטליסטית ואף בשמאל, כפתרון לכאורה לחוסר היציבות הכלכלית והפוליטית שאפיין את תוניסיה בשנים שלאחר הדחת בן עלי. חלק ממי שזרו חול בעיני הא.נשים מהשורה וסללו את הדרך להפיכה של סעיד, מצאו עצמם מול עונשי מאסר ממושכים. באופן הרסני גם הנהגת פדרציית האיגודים הגדולה בתוניסיה UGTT, המונה למעלה ממיליון חברות וחברים, תמכה במהלכיו של סעיד.

באופן צפוי צעדי הדיכוי האוטוריטריים של סעיד לא הובילו ל"מיגור השחיתות" אלא לדיכוי, כולל של פעילי איגודים ועובדים. דוגמא אחת מיני רבות היא המעצרים בחודש אוקטובר האחרון של מאות מפגינים, באשמת קבלת כספים במימון זר, במסגרת מחאה נגד מפעלים מזהמים שהביאו לתחלואה ומוות של עשרות בעיר גאבס בדרום תוניסיה.

הסניף של UGTT בגאבס הוביל שביתה כללית כחלק מהפגנת המונים באוקטובר השנה. ההערכה היא כי בעקבות כך, החליט הנשיא "להעניש" את ארגון העובדים לא רק עם עוד מעצרים ודיכוי אלא גם באמצעות קביעת העדכון של השכר במגזר הציבורי והפרטי (בפועל שחיקת שכר) בחקיקה, במקום במשא ומתן קיבוצי מול ארגוני העובדים, כנהוג בשנים האחרונות. ״לא מדובר בצעד טכנוקרטי בלבד״, מסביר סברי זגידי, עיתונאי בעיתון א־שעב (الشعب), העיתון הרשמי של ה־UGTT. ״זה ביטול של עצם העיקרון של משא ומתן קיבוצי — המובטח בחוקה התוניסאית, בדיני העבודה ובהסכמים בינלאומיים שהמדינה חתומה עליהם".

"לא נרתעים מהאיומים או מבתי הכלא"

פדרציית האיגודים UGTT הכריזה, לראשונה מזה כ־3.5 שנים, על שביתה כללית בתגובה לצעדים של סעיד. ברקע, מאז 2021 מחירי המזון הוכפלו ושיעור האבטלה הגיע בקרב צעירים עד 40%. בהצהרת UGTT מתחילת דצמבר נכתב "בהתבסס על פגיעה בדיאלוג, השעיית המשא ומתן הקיבוצי וההפרה המתמשכת של זכויות איגודים מקצועיים, הוועד הארצי מכריז פה אחד על שביתה כללית ב־21 בינואר 2026". "אנחנו לא נרתעים מהאיומים שלכם או מבתי הכלא שלכם… אנחנו ממשיכים במאבק שלנו", הוסיף נור א־דין א־טבובי, מזכ״ל האיגוד. הצהרה חשובה זו מצביעה באופן נכון על הצורך בחיבור המאבק לשיפור תנאי החיים וחיזוק העבודה המאורגנת למאבק נגד רמיסת זכויות ודיכוי.

הנהגת ה־UGTT שיחקה תפקיד כפול וסתירתי בתהליך המהפכני של 2011 ובמאבקים שהתפתחו בשנים שלאחריה: מצד אחד היא סייעה בהטלת כובד משקלו של מעמד העובדים באמצעות הפגנות המונים ושביתות נרחבות לטובת המאבק, אך ברגעים המכריעים הפקירה את הזירה והכריזה שקט תעשייתי מול שורה של ממשלות דכאניות, וכאמור גם בפני הנשיא המכהן.

הניסיון של 15 השנים האחרונות מלמד על הצורך לקדם בשורות העבודה המאורגנת קו מעמדי עם תוכנית פוליטית עצמאית שתקדם פתרונות למצוקות הבוערות כחלופה לסדר היום של כל הפלגים והממשלות של מעמד בעלי ההון המקדמים תוכנית פוליטית עוינת למעמד העובדים וא.נשים מהשורה.

גם בתוניסיה דרוש מאבק לכינון זכויות דמוקרטיות אמיתיות: חופש ביטוי, ללא אפליה על בסיס דת או השקפות פוליטיות, חופש התארגנות, ובניית חלופה פוליטית שתוביל תוכנית סוציאליסטית להעברת המשאבים, התשתיות והתאגידים ששולטים במשק לבעלות ציבורית, תחת שליטה ופיקוח דמוקרטיים כדי לשרת את צרכי כולן וכולם.