ועידת מאבק סוציאליסטי התכנסה ב־25–27 בספטמבר בת״א, בצל החרבת העיר עזה ועקירת אוכלוסייתה בידי כוחות הכיבוש, שעה שמלחמת ההשמדה על זוועותיה מוסיפה להשתולל, וכשברקע אי־ודאות סביב ההצהרות המעורפלות מצד ממשל טראמפ לקידום מתווה להסכם הפסקת אש, בסבב הלחצים החדש, לכאורה לקראת ההכרזה לה מייחלים המונים בכל העולם על סיום משבר המלחמה ועל חילופי חטופים ואסירים.

שוב מנופף טראמפ בפומפוזיות טיפוסית באיום ברור לחדש תמיכה בהסלמה ברברית נוספת בתוקפנות נגד התושבות והתושבים הפלסטינים המופצצים, הנטבחים, העקורים והמורעבים. ברקע, דיווחים בתקשורת על הגעת מטוסי תדלוק אמריקאיים לקטר הגבירו ספקולציות באשר להיתכנות של היערכות לקראת מהלך תקיפה אמריקאי נגד מטרות איראניות — תזכורת נוספת כשלעצמה למתחים הנפיצים באזור.

בתוך כך, רמת המתחים בין נתניהו לממשל האמריקאי סביב ההכרזות בבית הלבן הייתה מושא לספקולציות. אך בכל מקרה, עבור הפלסטינים, בעוד שאם הפסקת אש אכן תצא לפועל היא בלי ספק תספק הקלה מלפחות חלק מהתוקפנות הצבאית הרצחנית, הרי ש"תוכנית טראמפ" היא הבטחה להמשך מלחמת הכיבוש והדיכוי הלאומי באמצעים אחרים (לצד עוד מאותו הדבר).

טראמפ הציב להנהגת חמאס אולטימטום של ימים ספורים להיעתר לתנאים שהכתיב. אלה כוללים דרישה צבועה מצד המעצמה החזקה בעולם ומצד המעצמה האזורית הכובשת להתפרקות מוחלטת מנשק, שקרוב לוודאי שהנהגת חמאס לפחות בפועל תתנגד לה. בנוסף, טראמפ מבקש להכתיב המשך נוכחות חלקית של כוחות כיבוש ישראליים ב"פרימטר" כלשהו, והשלטת ממשל כיבוש זר לשלוש שנים לפחות — שיתנהל תחת שליטתו הישירה ובמעורבות טייקונים אמריקאים ופושעי מלחמה דוגמת ר״מ בריטניה לשעבר, מתקופת הפלישה לעיראק, טוני בלייר.

מטרת טראמפ הייתה ונותרה לאכוף מחדש את ההגמוניה של האימפריאליזם האמריקאי באזור, ולקדם לשם כך נורמליזציה של הכיבוש והשעבוד של מיליוני פלסטינים. יוזמתו בעת הזאת נועדה גם לנסות לשנות את סדר־היום בחתירה לרופף לחצים נגד המשך מלחמת ההשמדה והכיבוש מקרב דעת־הקהל בארה״ב ובאירופה, המקבלים ביטוי, בין השאר, בלחצים דיפלומטיים מצד ממשלות.

המשטרים הערביים באזור משבחים את התערבות טראמפ, שכן הם רואים בה פוטנציאל לריסון תוקפנות המשטר הישראלי — שההפצצה בקטר המחישה היטב שאינה מוגבלת ל"7 הזירות" — ובפרט לריסון התוכנית לטיהור אתני באמצעות מהלכי גירוש המוני וסיפוח רשמי, בה הם רואים מקור לאי־יציבות פוליטי וחברתית "מבית".

נתניהו הצהיר שיישום מתווה טראמפ ישיג את "כל מטרות המלחמה", אף שבספק אם הוא מאמין שהנהגת חמאס תרים דגל לבן בפני התכתיבים. מראש הוא מאיים כי: "אם חמאס יידחה את התוכנית שלך, אדוני הנשיא, או אם הם יקבלו אותה ואז יעשו הכול כדי להתנגד אליה, אז ישראל תסיים את העבודה לבד". למעשה, בדומה להפסקת האש הקודמת בתחילת 2025, ממשלתו עשויה להחליט בכל שלב לרמות ולחזור לקידום מואץ של תוכנית הטיהור האתני של עזה בשלל תואנות.

נתניהו שיבח את טראמפ על הצהרתו בעצרת האו״ם נגד הכרה במדינה פלסטינית, והייתה בכך קריצה שאין לו כל בעיה עם מס־השפתיים הציני במתווה טראמפ הממחזר הבטחה לצורה כלשהי של מדינה עתידית לכשיבשילו כביכול התנאים. נתניהו לא נדרש אפילו לשלם מס־שפתיים בעצמו להכרה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית במדינה עצמאית.

שותפיו סמוטריץ׳ ובן־גביר מקווים בגלוי לסירוב מצד חמאס כדי שיוכלו להמשיך באופן רציף במימוש תוכניות ההחרבה, ההשמדה והטיהור האתני. העובדה ששר האוצר סמוטריץ' מזדעק על החלפת "תודעת ניצחון" ב"תודעת תבוסה" ודורש מנתניהו להחזיר "את ישראל למסלול בריא וטבעי של מלחמה", מעלה חשש אמיתי בקרב חוגי ימין קיצוני מפני הצרת צעדיהם. אך אפילו בתרחיש שבו יקודם יישום הדרגתי כלשהו של הסכם הפסקת אש, המשך חיזוק הכיבוש וההתנחלויות יהיה פרמטר מרכזי דה־פקטו במסגרתו, ולממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו יישאר עוד מרחב לנצל הזדמנויות מבחינתה לביצור הישגים גיאו־אסטרטגיים עד לבחירות שאמורות להתקיים במועד כלשהו ב־2026.

שביתת הסולידריות של רבים ממעמד העובדים והעובדות האיטלקי נגד טיהור אתני, נגד רצח־עם ונגד אספקת נשק למכונת המלחמה, עוזרת לאותת לדרך שדרושה להתקדמות אמיתית: לעצירה ללא תנאי של מלחמת ההשמדה. תנועת הסולידריות הבינ״ל מוסיפה לחזק גם השראה ונחישות להמשך ארגון הפגנות נחוצות בקרב הקהילות הפלסטיניות השונות. ובתוך הקו הירוק, יש להמשיך לבנות מאבק חוצה־קהילות לסיום מתקפת ההשמדה, למען הסכם שחרור חטופים ואסירים, ולהפלת ממשלת המוות — לרבות עוד הפגנות וצעדי שביתה וסירוב מאורגנים.

מפלגות הממסד הישראליות היריבות לנתניהו התחרו בשנתיים האחרונות פעמים רבות בהצדקת מהלכים צבאיים של ממשלת המוות ופשעים נגד האנושות, ובחלק מהמקרים גורמים דוגמת הגנרל לשעבר יאיר גולן עקפו בגלוי את נתניהו מימין. מול הונאת טראמפ — שאפילו אם תתממש סוללת את הדרך לביצור הכיבוש ובהכרח לקטסטרופות נוספות — חיוני להיאבק להצבת חלופה פוליטית מול מפלגות הכיבוש ושלטון ההון בדמות מפלגת מאבק של ציבור העובדות והעובדים, חוצת קהילות לאומיות. מפלגה כזו בתחומי הקו הירוק תוכל לקדם מאבק לשינוי שורשי, בחתירה לשיתוף פעולה עם מפלגה פלסטינית מקבילה בשטחי 67' ועם מקבילות ברחבי העולם, למען סיום הכיבוש ושינוי סוציאליסטי להבטחת חיי רווחה, דמוקרטיה ושוויון למיליונים משתי האומות בין הירדן לים.

הוועידה הייתה אמורה להתכנס מוקדם יותר השנה, אך נדחתה תחת הלחץ האגרסיבי של ההתפתחויות, הן בהשפעת פעילות עצימה של תנועת מאבק סוציאליסטי בשטח, ובמיוחד התערבות בהפגנות, והן בהשפעת אירועים שחוללו תפניות חדות בסדר־היום. כינוס מקדים נערך ב־4 ביולי, 10 ימים לאחר הפסקת האש במלחמת ישראל–איראן, וכינוס המשך מתוכנן למחצית הראשונה של 2026.

במסגרת תהליך הדיון המקדים של הוועידה הופקו מסמכי פרספקטיבות, שנדונו בכל הרמות בארגון, ועובדו עוד בסיוע תרומות לדיון והצעות שהעלו חברות וחברים.

הוועידה דנה גם במאזן ומתווה לבניית הארגון בתקופה הקרובה, וכמו כן בסוגיות חשובות הקשורות בבניית המאבק ברמה הבינ״ל וקיבלה בהקשר זה הכרעה לפרוש מהמפלגה הבינ״ל ISA, בה היינו שותפים ב־6 השנים החולפות, ולהמשיך בדרכים נפרדות במאבק. זאת לרבות עקב הבדלי גישות מוכללים שהלכו והתבהרו בצל משבר הדמים ההיסטורי, כפי שנסביר בהתייחסות נפרדת בהמשך.

מסמך המתמקד בהקשר העולמי (ראו: "משבר קפיטליסטי מערכתי בעידן טראמפ 2, זוועות המונים ומאבק", 7.5) ומסמך המתמקד בהקשר האזורי (ראו: "מלחמת הכיבוש וההשמדה בהקשר אזורי וקריאת תיגר המונית", 7.5) התגבשו מוקדם יותר השנה, ואומצו בוועד הארצי. הניתוח שהם מציגים, מבחינת האבחנות המרכזיות, נותר עדכני במידה רבה, ולא התעוררו פערים סביבם. אך עקב דחיית מועד הוועידה ודחיסות סדר־יומה, הם נדונו לבסוף בכינוס ספטמבר כתרומות כתובות לדיונים ולא הוגשו לאימוץ בהצבעה, וזאת לקראת מסמך עדכון בכינוס הבא.

מסמך הפרספקטיבות המקומיות, המהווה פרק המשך לשני המסמכים הקודמים אך עומד גם בפני עצמו, מובא כאן בנוסח שעודכן קלות לקראת כינוס ספטמבר, בו נדון ואומץ. ראוי לציין שהמסמך התגבש בעיקרו במהלך חודש מאי — טיוטה ראשונה הוגשה לפני כ־4 חודשים, ובקצב האירועים במשבר הנוכחי מדובר בפרק זמן ניכר. עם זאת, גם בשלב הנוכחי הסקירה תורמת לדיון סביב ניתוח מעמדי סוציאליסטי של התפתחות המשבר ההיסטורי הרב־ממדי.

פרספקטיבות מקומיות

הקאמבק של טראמפ, מלחמת ההשמדה, והמערכה האזורית

שנתיים לתוך משבר הדמים המזוויע, שבמרכזו מלחמת ההשמדה ופשעי רצח־העם בעזה, לצד המערכה הרב־זירתית של הקפיטליזם הישראלי בחסות וושינגטון, עם תוקפנות צבאית ביותר מ־7 חזיתות — והסוף עדיין לא נראה באופק.

ההיבריס של ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני הישראלי קיבל זריקת מרץ מהקאמבק של טראמפ בארה״ב, כפי שהדבר התבטא בראש ובראשונה בהסלמה המסיבית של מלחמת ההשמדה והכיבוש — בגדה המערבית החל מינואר וברצועת עזה החל ממרץ, ודרך ההחלטות בתחילת מאי ובתחילת אוגוסט על הרחבת המתקפה תוך הכרזות על "תפיסת שטחים" לשם השלטה מחדש של כיבוש ישיר לטווח ארוך, כולל השתלטות על העיר עזה, במוצהר ללא קשר להחזרת החטופים ותוך קידום תוכניות טיהור אתני בגיבוי טראמפ. קבינט המוות החליט כי עקירת כל אוכלוסיית העיר עזה, קרוב למיליון תושבים.ות, תושלם עד ה־7 באוקטובר 2025.

בהקשר האזורי, זריקת המרץ להיבריס של ממשלת המוות התבטאה בפתיחת מלחמה כוללת נגד איראן ביוני, בגיבוי מלא ועם מעורבות צבאית ישירה של האימפריאליזם האמריקאי במתקפת הדמים שזרעה חורבן ומוות ברחבי איראן, תוך שימוש בפצצות הקונבנציונליות העוצמתיות ביותר כיום. זאת, לצד העמקת ההתערבות הצבאית והכיבוש הישראלי בסוריה, והתוקפנות הצבאית המתמשכת בלבנון ובתימן. אך באותו הזמן, שלב ההסלמה החדש בפשעים נגד האנושות בעזה, לרבות הרעבה שהגיעה לשיא קטלני חסר תקדים ברצועה יחד עם הירי הרצחני היום־יומי בתורים לחלוקת ה"סיוע", לא רק עורר גל חדש של הפגנות זעם המוניות ברחבי העולם — וצעדי שביתה נקודתיים מצד קבוצות עובדים שהגיעו לשיא עם יום שביתה רחב־היקף באיטליה בהובלת עובדי נמל ותחב״צ (22.9) — ולא רק הותיר את אותה הממשלה מול רוב בדעת־הקהל בישראל הדורש להפסיק את המערכה הצבאית, אלא אפילו מול ביקורת גוברת, גם אם בעוצמה משתנה ולא עקבית, מצד בעלות־בריתה באירופה ואף מוושינגטון.

המתקפה הכוללת על איראן, שהייתה בגדר שינוי משמעותי במאזן הכוחות האזורי לרעת "ציר ההתנגדות", נוצלה על ידי המעמד השליט בישראל כדי להצטייר כ"מוצב קדמי" יעיל עבור האינטרסים של המעצמות האימפריאליסטיות המערביות. הקנצלר הגרמני מרץ אף שיבח זאת בגלוי, כשהצהיר ש"ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו"^[1] — למעשה, בשירות האימפריאליזם המערבי. אך המתחים בין ממשלת המוות למעצמות המערב חזרו להתגבר במהרה לאחר סיום המתקפה באיראן, עד כדי כך שאותו מרץ עצמו נאלץ להצהיר כי "ממשלת גרמניה לא תאשר עד הודעה חדשה כל יצוא ציוד צבאי לישראל, שבו ניתן לעשות שימוש ברצועת עזה".^[2]

בתוך כך, בעודה עוקרת, מרעיבה וטובחת פלסטינים ופלסטיניות ברצועת עזה, ובעודה עוקרת וזורעת חורבן ומצוקה כלכלית המונית בגדה המערבית, ממשלת המוות הישראלית ניצבת גם מול זעם גובר ואף מחאות נגד מדיניות הצנע שהיא מיישמת נגד המעמד העובד בישראל למימון מכונת המלחמה. בנוסף לכך, ההכרזה היהירה של קבינט המוות על "כיבוש עזה" אל מול אזהרות כי המהלך יביא למותם של החטופים הישראלים ברצועה, הביאה להתחדשות הקריאות מקרב חלק ממשפחות החטופים להנהגת ההסתדרות להשבית את המשק, לניסיון לארגן ימי שביתה "מלמטה" למול הסירוב הנחרץ של בר־דוד להיענות לקריאה, ולארגון עצרות המונים — הפעם עם דרישה מפורשת יותר לסיום המלחמה.

מאז הקרסת הפסקת האש ב־18 במרץ קידמה ממשלת המוות מצג־שווא של הצעה להפסקת אש ארעית נוספת של מספר שבועות, בעיקר לשם הפחתת הלחץ סביב סוגיית החטופים. אותו מצג שווא חזר על עצמו ביתר שאת בימים הראשונים שלאחר מלחמת ישראל־איראן. אך הסכמתה העקרונית של הנהגת חמאס מה־18 באוגוסט להפסקת אש של 60 יום ועסקת חילופים בה ישוחררו בין השאר 10 חטופים ישראלים חיים ו־18 מתים, נענתה בהתעלמות מופגנת מצד ממשלת המוות. בכל שלב התעקשה ממשלת המוות שאף עסקה להפסקת אש לא תכבול אותה לסיום מלחמת ההשמדה.

מאז ה־18 במרץ טבחו כוחות הכיבוש של ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני הישראלי בכ־15,000 בני־אדם, כ־3,700 מתוכם בחודש יולי בלבד שהיה הקטלני ביותר בעזה מאז ינואר 2024, וגרמו לעשרות אלפי פצועים.^[3] מניין הנספים הרשמי המבעית אך השמרני בשלב זה חצה כבר את הרף של 63 אלף, ברובם נשים, ילדים ותינוקות, ומספר הפצועים הישירים הרשמי נאמד במעל 160 אלף,^[4] לא כולל פגיעות הרעבה, הצמאה, חיסול תשתיות, וחרדה. אלפי משפחות נמחו מעל פני האדמה. כפי שהדגשנו לאורך הדרך, מלחמת ההשמדה ברצועת עזה מחוללת פשעים נגד האנושות לדראון עולם, שיצר ההיגיון של הכיבוש, הדיכוי והנישול של מיליוני פלסטינים בידי הקפיטליזם הישראלי בחסות האימפריאליזם המערבי.

שובו של הטראמפיזם נתן דחיפה להתעצמות ממדי הריאקציה. ממשלת המוות הקפיטליסטית נעתרה תחילה להפסקת האש הארעית בעזה, כוויתור טקטי לוויסות לחצים, רק כדי להגביר ביתר־שאת את מסע התוקפנות הג׳נוסיידי וזוועות ההמונים שהיא מחוללת נגד הפלסטינים, תחת גיבוי מוגבר, אומנם בעצימות הפכפכה, בהובלת הנשיא שהבטיח "לסיים מלחמות", בד־בבד עם קידום אסרטיבי של תוקפנות אזורית, שהגיעה לשיאה עם ניצול חלון הזדמנויות גיאו־פוליטי למתקפה אסטרטגית באיראן. אותה מתקפה כללה פגיעה נרחבת וחסרת תקדים באתרים צבאיים, בתשתיות אזרחיות, בסמלי משטר וכן בבכיריו, במחיר דמים עצום לתושבים מהשורה באיראן ותוך נכונות "לספוג" מצד ממשלת המוות פגיעה תקדמית בערים ויישובים תחת השלטון הישראלי במסגרת מתקפת־הנגד.

יומיים לאחר כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש ברצועת עזה (21.1) החלה הסלמה מסיבית במתקפת כוחות הכיבוש ברחבי הגדה המערבית. ב־2 במרץ פתחה ממשלת המוות הישראלית שוב, תחת הכינוי הנפשע "סגר הומניטרי", במכת הרעבה והצמאה של האוכלוסייה^[5], לקראת חידוש מלחמת ההשמדה ברצועה ב־18 במרץ. ההתנערות מהסכם הפסקת אש המחישה פעם נוספת כי ההבחנה בין אגף הימין הקיצוני לשאר חלקי ממשלת המוות הקפיטליסטית נזילה ביותר, וכי כוונת אותה הממשלה מעולם לא הייתה להמשיך ל"שלב ב׳" באותו הסכם. שר ה"ביטחון" ישראל כ״ץ, שאיים עם סיום המלחמה נגד איראן כי "מבצע עם כלביא היה רק הפרומו למדיניות ישראלית חדשה — אחרי 7 באוקטובר החסינות נגמרה",^[6] הכריז עוד לפני כן כי כוחות הכיבוש יישארו ללא הגבלת זמן ב"אזורי חיץ", "בסוריה, בלבנון, וברצועת עזה ובכל מקום, זה הלקח שלנו מה־7.10"^[7]. נתניהו הבהיר כי החלטת הקבינט המדיני־‏ביטחוני של הממשלה בתחילת מאי על הרחבת מתקפת ההשמדה בעזה מסמנת מעבר "משיטת הפשיטות לכיבוש השטחים והישארות בהם"^[8].

מדובר בקו פרוגרמתי סדור, מדיניות של הרחבה טריטוריאלית של כיבוש צבאי ישיר לטווח ארוך, הן בחתירה להידוק השליטה ברצועת עזה — כשתוכנית העקירה ההמונית של טראמפ אמורה למלא תפקיד משלים — והן בחתירה להפגנת כוח צבאי בהקשר האזורי. אלא שזהו גם ביטוי לקוצר ראייה אסטרטגי של המעמד השליט, שכן מדובר במיחזור דוקטרינה נוסח "רצועת הביטחון", בערבוב החזרה חלקית של השלטת שלטון צבאי ישיר על אוכלוסיית רצועת עזה, ופתיחת הדרך לאפשרות להתנחלות מחדש. כלומר, מיחזור "פתרונות" של המשטר הישראלי שכבר נחשפו היסטורית כפארסה, לאחר שהכיבוש הישראלי נאלץ בעבר לקפל כוחות צבא מדרום לבנון ואף מהרצועה עקב קשיים בתחזוקה צבאית ופוליטית.

התמורות בסדר העולמי ובסדר האזורי הקלו פוליטית על המשטר הישראלי להרחיב כיבושים טריטוריאליים בעת הזאת, אך בטווח הבינוני, כפי שממחישים המתחים הבינלאומיים, הן דווקא עשויות להעצים קשיים, לרבות אי־יציבות, וכן מחאה והתנגדות מצד ההמונים באזור ואף מבית.

כשנתניהו, תחת לחץ מוושינגטון, נעתר לאפשר טפטוף מחדש של מצרכי יסוד לאוכלוסיית הרצועה, כשברקע דיווחים על עשרות ילדים פלסטינים שמתו מרעב^[9], הוא הבהיר בפשטות כי התיעוד מהשטח של זוועות ההמונים מעורר לחץ ציבורי שמדאיג ממשלות קפיטליסטיות ברחבי העולם: "הידידים הכי טובים שלנו בעולם... באים ואומרים לי: 'אנחנו נותנים לכם את כל הסיוע להשלמת הניצחון… אבל דבר אחד אנחנו לא יכולים לעמוד בו, אנחנו לא יכולים לקבל תמונות של הרעבה המונית… לא נוכל לתמוך בכם'". והוא שיבח את סמוטריץ׳ שהתגייס פומבית להגן על ההחלטה בהצהרה בה הסביר האחרון את ההיגיון: ״אנחנו משמידים את כל מה שנשאר מהרצועה ובעזרת השם זה יוביל להשמדת חמאס ולהחזרת החטופים. האוכלוסייה תגיע לדרום הרצועה ומשם למדינות שלישיות״^[10].

תוכנית טראמפ לרצועת עזה דירבנה באופן ממשי את ממשלת המוות הישראלית. עם זאת, ממשל טראמפ ממשיך, בהשפעת האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים של האימפריאליזם האמריקאי, בהיגיון המשלב גיבוי יסודי לתוקפנות של המשטר הישראלי לצד חתירה להכתיב בלמים ומגבלות, ובהיבט זה מדובר ביישום גס של ההיגיון שהנחה את ממשל ביידן–האריס, שמילא תפקיד מכריע באפשור הזוועות בעזה. כך, טראמפ פנה די במהרה, לקראת ביקורו באזור במאי, לביקורת גלויה על ממשלת נתניהו — ובכלל זה הודלף שכינה בשיחות סגורות את ההחלטה על הרחבת המתקפה בעזה כ"מאמץ מבוזבז"^[11]. עבור וושינגטון מדובר במהלך המסבך אפשרויות להגיע ל"עסקאות" באזור בהקשר של עזה ובכלל. עבור ממשלת נתניהו, ממשל טראמפ מתגלה כדומה יותר לממשל ביידן מכפי שקיוו.

שעה שחיל־האוויר הישראלי הפציץ בצנעא בתקיפת ראווה נוספת לאחר פגיעת טיל חות׳י בנתב״ג, טראמפ הכריז בפתאומיות — ולפי דיווחים, ללא יידוע המשטר הישראלי — על הפסקת ההפצצות מצד ארה״ב ובריטניה, בטענה להתחייבות לא רשמית מצד החות׳ים לחדול מתקיפת כלי־שיט "מערביים"^[12]. עסקה לא רשמית שכמעט במופגן אינה כוללת את חילופי האש בין מדינת ישראל וצנעא. מהלך זה מתווסף לחוסר שביעות הרצון בממשלת נתניהו מהדיווח על הסכמה לכאורה של ממשל טראמפ לסגת מהתניית דיונים על תוכנית גרעין אזרחית סעודית בנרמול יחסים עם מדינת ישראל^[13], למעשה בהמשך לגישושים שהתקיימו בתקופת ממשל ביידן על האפשרות להתקדם לעסקה אסטרטגית עם ריאד בלא מעורבות המשטר הישראלי.

טרם המתקפה על איראן, בממשלת נתניהו גילו חשש מהתמשכות המו״מ בין וושינגטון לטהראן, נוכח מסרים סתירתיים של ממשל ארה״ב, דרך טראמפ ושליחו טייקון הנדל״ן סטיב וויטקוף, לגבי תנאי ההסכם, בפרט בנוגע להעשרת אורניום. באפריל דווח שממשל טראמפ שיגר רכבת אווירית וימית מסיבית של פצצות כבדות שעוכבו בימי ממשל ביידן וגם של פצצות מפצחות בונקרים^[14]. לאורך מספר חודשים, עקב חשש מהשלכות מסבכות, סירב ממשל טראמפ להצעות ממשלת ישראל להשתתפות ישירה בהפצצה והנחתה אפשרית של כוחות קומנדו, וחתר לנסות לכפות על טהראן הסכם. אך, כפי שהזהרנו מראש, כולל בטיוטה מוקדמת של מסמך זה, קריסת המו״מ העקיף בין וושינגטון לטהראן פתחה מרחב למתקפה ישראלית, במעורבות ישירה של צבא ארה״ב.

ההפצצות האמריקאיות באיראן המחישו הן את שאיפותיו של טראמפ לאכוף מחדש דינמיקה "חד־קוטבית" ביחסים הבינלאומיים, ולשדר מי "בעל הבית" במזרח התיכון ובמערכת העולמית, והן כיצד, בשל הירידה האובייקטיבית בכוחו של האימפריאליזם האמריקאי, הדבר נתקל במגבלות כוח.

למרות המאמץ של טראמפ ונתניהו להציג תמונת ניצחון בעקבות המלחמה באיראן, הדיווחים^[15] מצביעים על כך שרק מתקן פורדו נהרס בפועל בהפצצות האמריקאיות. משטר האייתוללות אינו ממהר להיענות לדרישותיו של טראמפ לחידוש המשא ומתן, גם לא תחת איומים של ממשלות צרפת, גרמניה ובריטניה לחדש באמצעות מנגנון ה"סנאפבק" סנקציות שהוסרו במסגרת הסכם הגרעין משנת 2015 בין איראן למעצמות. המוטיבציה של המשטר האיראני לקדם תוכנית גרעין צבאית אף התחזקה כתוצאה מהתוקפנות של האימפריאליזם המערבי, ואילו המוטיבציה של ממשלת המוות הישראלית וכלל האגפים במעמד השליט רווי ההיבריס להחליש את יריביו האזוריים נמצאת בשיאה — דבר שניכר גם בהתנקשויות הראווה של חיל האוויר הישראלי בסוף אוגוסט בחייהם של ראש ממשלת החות׳ים בתימן, א־רהאווי, ועוד שורה של שרים בממשלתו. הגורמים היסודיים למשבר נותרו בעינם.

ממשל טראמפ, אינו מסוגל לכפות "חילופי משטר" באיראן לפי הדגם העיראקי, שכן כיבוש צבאי ישיר ונרחב מסוג זה באזור אינו בגדר אפשרות עבור האימפריאליזם האמריקאי במצבו הנוכחי. עם זאת, המשטר הישראלי, על אגפיו השונים, פיתח תיאבון, ומביע באופן גלוי שאיפה לקידום וקטור של ערעור ואף החלפת המשטר באיראן. סבבים נוספים ואף הרסניים יותר בעימות ישראל–איראן בהחלט על הפרק, כפי שהדגיש גם הרמטכ״ל זמיר: "המערכה מול איראן לא תמה".^[16] המעמדות השליטים בכלל, ובכללם חלק מהמעמד השליט הישראלי, היו מעדיפים להימנע מהסתבכות שעלולה להתפתח להתלקחות אזורית חסרת שליטה, אך הם כבולים להיגיון המסלים של העימות.

הדינמיקה בקרב המעמדות השליטים מושפעת משיקולים גיאו־פוליטיים וחשש מהשלכות מסבכות, כמו גם מההתפתחות — ומההתפתחות הפוטנציאלית — של זעם המוני ושל הפגנות המונים. ממשלות וחוגי הון במחנה האימפריאליזם המערבי מוסיפים לקיים מהלכי איזון מחושבים מול המשטר הפוליטי של הקפיטליזם הישראלי, תוך גיבוי חומרי ופוליטי מכריע בשילוב ניסיונות למשמוע דרך צורות של אתגור רך רטורית, דיפלומטית ומשפטית, בחתירה הן להרחקה פוליטית עצמית מזיהוי עם אחריותם שלהם לזוועות והן להפעלת לחצים מרסנים.

דינמיקה זו מחדדת גם את המתחים והעימותים בקרב המעמד השליט הישראלי סביב שאלות אסטרטגיות וטקטיקות ביחס למערכה הצבאית, לניהול משטר הכיבוש, ולתחזוקת יחסים בינלאומיים. זאת בפרט שעה שממשלת נתניהו כשלה בהשגת מטרותיה המוצהרות של מלחמת ההשמדה. גם בתום קרוב לשנתיים של הרג וחורבן בממדים היסטוריים, כביכול לשם שלילת היכולת הצבאית ויכולת הממשל מידי חמאס, להערכת הצבא הישראלי המיליציה של חמאס מונה עוד כ־40 אלף לוחמים^[17]. אפילו את שיגורי הטילים לא הצליחה לעצור, לא רק מתימן אלא גם מרצועת עזה הנצורה והמוחרבת.

מחד, זוועות ההמונים שמחוללת מסביב לשעון ממשלת המוות בחסות וושינגטון מבטאות ביסודן היגיון מערכתי אותו קידמו מהותית גם יריביהם ה"ליברלים" של נתניהו ושל טראמפ. מהמפלגה הדמוקרטית בארה״ב ועד למפלגות ה"אופוזיציה" הבורגניות הישראליות, בסיוע עיתונות מגויסת, אותם גורמים מילאו תפקיד מכריע בהכשרה שיטתית של הזוועות והדה־הומניזציה של הפלסטינים, כפי שעשו גם ביחס למתקפה הצבאית באיראן ולמכלול צעדי הטרור המדינתי במסגרת אותה מתקפה. חלק הארי של החוגים היריבים לממשלת המוות במעמד השליט הישראלי התגייסו פעם אחר פעם בצמתים בולטים לתמיכה נחרצת במהלכיה הצבאיים. מאידך, גוברים החששות בזרם המרכזי של מעמד השליט הישראלי מפני השלכות מסבכות לטווח ארוך מנקודת מבט מערכתית.

העמקת הפיצולים במעמד השליט הישראלי מתבטאת בעלייה מחודשת בדרגת הקיטוב והחיכוכים בין ממשלת ישראל — ששבה לקדם בהילוך מוגבר מגמה בונפרטיסטית מתמשכת של ריכוז סמכויות שלטוניות וניסיונות השתקה של קולות אופוזיציה — לבין חלקי מפתח במנגנון המדינה הקפיטליסטית. בהקשר של מלחמת ההשמדה חלה החרפה ברטוריקה מצד המחנה היריב לנתניהו במעמד השליט הישראלי, עם גורמים בכירים לשעבר באליטה הפוליטית־צבאית, שידיהם שלהם נוטפות דם, המוכנים להכיר לכאורה בפשעי הרעבה, טיהור אתני ורצח תינוקות ברצועת עזה.

יעלון, לשעבר הרמטכ״ל ושר הביטחון מטעם 'הליכוד' בזמנו, יוצא מאז נובמבר 24' בהצהרות נגד מדיניות שהוא עצמו מגדיר "טיהור אתני" ברצועת עזה^[18], ואף קרא במשתמע לחיילים מהשורה לסרב פקודות, דרך התייחסות לעילה המשפטית של "פקודה בלתי חוקית בעליל" (הגדרה שנוצרה בעקבות טבח כפר קאסם ב־1956, ביסודו של דבר כחלק מהסטת השיח לאחריות הפרט על פני האחריות המערכתית). לאחר אישור "מבצע מרכבות גדעון" בידי ממשלת המוות בתחילת מאי, שסביבו הודלף כי הרמטכ״ל אייל זמיר התעמת בישיבה עם שרי 'עוצמה יהודית' בסוגיית "הסיוע ההומניטרי" (מידת ההרעבה של האוכלוסייה) ביקר אותו יעלון בטענה כי הוא משתף פעולה עם "פקודה בלתי חוקית בעליל" בדמות תוכנית ל"ניקוי של כל אוכלוסיית עזה עד לגבול הרצועה", "מטיל על חייליו להיות פושעי מלחמה" ומותיר לחיילים את ההחלטה "אם לקיים או לסרב"^[19].

יעלון הציג למעשה ויכוח אסטרטגי מנקודת המבט של המעמד השליט, שעה שלדבריו, מדינת ישראל "מפסידה את ארה״ב", בהקשר של סעודיה, ושל תימן ושל איראן, כשלתפיסתו נדרשה עסקה כוללת של חילופי חטופים ואסירים בנובמבר–דצמבר 23'. זאת, במטרה להקל על "פעולה עצימה" בהמשך ברצועה, כפי שהצבא הישראלי מוצא הזדמנויות לתקוף בלבנון גם במהלך הפסקת אש רשמית, כפי שהוא תוקף בסוריה, וכפי שהוא מבצע פשיטות לשיקולו ב"שטחי A" בגדה המערבית. מדובר באותו ההיגיון של קמפיין השלבים השוביניסטי המוקדם יותר של כוחות בורגניים תומכי כיבוש יריבים לנתניהו תחת הכותרת "מחזירים וחוזרים", המקבל ביטוי גם בסיסמה החוזרת הקוראת לעסקה "גם במחיר סיום המלחמה". בתגובה, נתניהו מזכיר שמדובר בתרמית שקופה ביותר: "אלה מתוכינו שקוראים לנו… 'תתקפלו עכשיו, תצאו מעזה ומציר פילדלפי, תרמו את החמאס ותבטיחו שלא תחזרו להילחם, ואחרי שחמאס יחזיר את כל החטופים — תחזרו להילחם'... החמאס הם חבורת רוצחים מתועבים, אבל טיפשים הם לא. הם דורשים ערבויות בין־לאומיות כובלות… אף אחד, ודאי לא ארצות הברית — גם לא סין, גם לא רוסיה, גם לא חברות אחרות במועצת הביטחון — אף אחד לא ישתף־פעולה עם תרמית כזאת"^[20].

בדומה לאופן בו ניצל המעמד השליט האמריקאי את ההלם ההמוני מהפיגועים המחרידים של ה־11 בספטמבר 2001 כדי לפצוח במערכה צבאית של טרור מדינתי תחת שם הקוד "המלחמה העולמית בטרור" לצורך הפגנת עוצמה כמעצמת־על בלעדית, גם המעמד השליט הישראלי ניצל את ההלם ההמוני ב־7 באוקטובר 2023, ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים מלאומים שונים, ילדים וקשישים, כחלק ממתקפת הפתע שהוביל חמאס, וזאת כדי לפצוח במערכה להשלטת הכיבוש ביתר־שאת תוך הנחלת מכה היסטורית לתנועה הלאומית הפלסטינית, ולשינוי איכותני במאזן הכוחות האזורי, לרבות קידום וקטור של ערעור ואף "שינוי משטר" באיראן.

אף שממשלת המוות של נתניהו לא זכתה כשלעצמה לתמיכת רוב מוחלט בבחירות 22' ובדעת־הקהל בישראל באף שלב מאז הקמתה, היא זכתה כאמור לגיבוי נרחב מצד השופרות של המעמד השליט הישראלי לעיקרי תעמולת המלחמה, לרבות הדה־הומניזציה ושאיפות הטיהור האתני וההשמדה. אך כעת, שעה שהיא מוסיפה להקרין שכרון כוח, לרבות פנייה מחדש לגיוס מילואים המוני, היא בבידוד גובר, לרבות עלייה בתופעות של סרבנות מחאה מוצהרת לצווים ושל "סרבנות אפורה" בדמות נפילה מתמשכת בהיקף ההתייצבות.

הניסיון של יריבי נתניהו במעמד השליט הישראלי להציג כ"פתרון" לעומס שעל מכונת המלחמה הרצחנית של הקפיטליזם הישראלי והכיבוש את הרחבת הצווים לחרדים, ממלא כעת תפקיד מזרז בלחצים המפרקים של קואליציית השלטון, שכן המפלגות החרדיות לא יוכלו לשווק פשרה רשמית בנושא. הבחירות הבאות לכנסת שממילא אמורות להתקיים פורמלית עד אוקטובר 26' עשויות בקלות להקדים במספר חודשים. אך ככל שהדבר תלוי באינטרסים של נתניהו ושל ממשלתו בכלל, תקוותם העיקרית היא להמשיך להיאחז בשלטון, שעה שמצבם בסקרים ממשיך להיות ירוד, גם אחרי "מתקפת יוני" נגד איראן שלא שיפרה את מצבם ולא יצרה עבורם תרחיש בו ישתלם להם לצאת לבחירות בזק.

לבינתיים הם ינסו לגזור קופון פוליטי בחודשים הקרובים מכאוס ומאמץ לשלהב מחדש את התמיכה ההמונית במערכה הצבאית דרך ניצול פחדים ביטחוניים המוניים, כולל בתרחיש של הסלמה מחודשת בעימות ישראל–איראן, שכאמור בהחלט נמצא על הפרק עוד השנה.

התקרבות הבחירות, וכן נסיקת המפלגה הטנטטיבית של בנט בסקרים כמפלגה הגדולה ביותר אלקטורלית במחנה האופוזיציה לנתניהו, רק מחדדת את הצורך הבוער במפלגת מאבק שמאלית המבוססת במעמד העובדים באופן חוצה קהילות לאומיות בתוך הקו הירוק, שתקדם חלופה של שינוי סוציאליסטי למול זוועות מלחמת ההשמדה ומציאות החיים תחת הקפיטליזם הישראלי. מעבר לצורך בדרישות לסיום מלחמת ההשמדה, הכיבוש והתוקפנות האזורית, ושיקום התשתיות והקהילות ההרוסות על חשבון הפקעת משאבים מבעלי ההון, עומק משבר הדמים ההיסטורי ממחיש את הצורך בכח פוליטי שיקדם שינוי שורשי, מהפכני.

תנועת הסולידריות הבינלאומית

השלב החדש של מלחמת הכיבוש וההשמדה עורר גל חדש של מחאה ברמה העולמית והאזורית, לרבות יום מחאה בינלאומי תחת הכותרת של "שביתה עולמית" שהתקיים ב־7 באפריל במהלך שביתת מחאה שנערכה בעיקר בגדה המערבית^[21]. יוזמה זו הצטרפה לסדרה של קריאות לשביתה כללית כלל־עולמית מאז ה־7 באוקטובר 2023, ואף שנותרה בממדים סמליים, בהשפעה מכרעת של התפקיד המעכב של הנהגות מרבית איגודי העובדות והעובדים, היא מסמנת את הנחיצות ברתימת פעולות של שביתת עבודה בקנה־מידה מסיבי כחלק ממאבק המוני לעצירת מכונת המלחמה הרצחנית של הקפיטליזם הישראלי ולשיבוש ה"עסקים כרגיל" של המעמדות השליטים ברחבי העולם, ותמיכתם הצבאית, הכלכלית והפוליטית בדיכוי ובטבח של המוני פלסטינים.

כיוון דומה מסתמן באופן חשוב, ביוזמות של עובדי נמל במספר ארצות וערים לחופי הים התיכון לחסימת שינוע נשק ואספקה צבאית למשטר הישראלי, וכן בקריאה מצד עובדי נמל גנואה באיטליה מתחילת ספטמבר להשבית העמסת משלוחים לישראל "ולחסום את כל אירופה" אם ייפגע משט המחאה לעזה — ובאיום קונפדרציית האיגודים CGIL בגנואה להכריז שביתה כללית בעיר. יוזמות אלו סללו את הדרך להתגייסות חשובה של העבודה המאורגנת, לרבות עובדי תחב״צ, ליום שביתה והפגנות ב־22 בספטמבר נגד מלחמת ההשמדה ובדרישה למנוע העברת נשק לידי המשטר הישראלי.

מפגן ענק של רבבות בגנואה ליווה את משט המחאה האחרון שיצא לעזה בספטמבר. משט המחאה Gaza Freedom Flotilla — הממשיך מסורת מחאה כזו של אתגור המצור שהחלה ב־2010 — יצא לעזה לראשונה במאי השנה והותקף באמצעות כטב״מ. ביוני, ספינה שעשתה את דרכה לעזה נחטפה במים הבינלאומיים בידי חיל־הים הישראלי וכל המשתתפים נעצרו, ולמעשה נחטפו לישראל. בתגובה, התארגן משט Global Sumud Flotilla, שיצא בספטמבר וכלל עשרות כלי־שיט, כולל מתוניסיה, יוון, ספרד, איטליה ועוד. למרות האופי הסמלי, המשטים נהפכו לנקודת ייחוס בתנועת המחאה הבינלאומית. הם גררו הסתה ותקיפות מצד הממסד הישראלי, לרבות, כאמור, תקיפות מצד חיל־הים — שעה שהמשטר הישראלי נחוש להראות שליטה מוחלטת בשטח ולסכל כל רעיון של שבירת המצור. כך נוצרה בפועל "חזית" שבה מדינת ישראל מפעילה כוח צבאי, גם אם בהיקף מזערי, ישירות לדיכוי תנועת המחאה הבינלאומית.

בבנגלדש יצאו לרחובות מאות אלפי עד מיליון מפגינים ומפגינות^[22], והפגנות של רבבות דווחו באפריל במספר ארצות, בהן מצרים^[23], מרוקו^[24], טורקיה^[25] ופקיסטן^[26]. בהאג התקיימה הפגנה של קרוב ל־100 אלף ב־18 במאי — הגדולה ביותר בהולנד מזה שני עשורים^[27]. בתוניסיה, בעיצומה של התגברות מחודשת של מחאות על המצב הכלכלי והחברתי^[28], גוברת גם הקריאה לסגירת שגרירות ארה״ב בתגובה לתוקפנות האזורית של האימפריאליזם האמריקאי ושל בן חסותו הישראלי^[29].

לאורך כל הדרך, רדיפה פוליטית ודיכוי מדינתי כבד הן בידי ממשלות המזוהות עם האימפריאליזם המערבי והן בידי משטרים ערביים ריאקציוניים שירתו נאמנה את הכיבוש הישראלי בהגבלת התפתחות התנועה הבינלאומית — כשבמקביל, ממשלת המוות הישראלית ממשיכה לדכא גילויי מחאה בתוך הקו הירוק, עם מחיקה מהמרחב הציבורי של תמונות ילדים פלסטינים בהם טבחה. בירדן, המונרכיה העלתה הילוך באפריל, ונראה שחברה למעשה למשטר המצרי באיסור על ההפגנות השבועיות בסולידריות עם עזה.^[30] זאת, בהמשך להוצאה מחוץ לחוק — בעילה של הכנת אמצעי לחימה — של מפלגת האופוזיציה הראשית, 'חזית הפעולה האסלאמית' (جبهة العمل الإسلامي), ארגון חזית של תנועת 'האחים המוסלמים', שהצליח להגדיל את כוחו בבחירות בספטמבר, גם בהשפעת מיצובו כקול לוחמני נגד מתקפת ההשמדה בעזה.^[31]

באינדונזיה, תנועת המחאה המתעוררת^[32] בהובלת ארגוני הסטודנטים נגד מדיניות צנע וחקיקה סמכותנית מיליטריסטית — הנתפסת כגלישה חזרה לעבר עידן הדיקטטורה הצבאית של סוהארטו שהופלה ב־1998 — מתפתחת תוך המשך מפגני סולידריות עם עזה^[33] ובמחאה הן נגד האימפריאליזם האמריקאי. בתקופת הנשיא ג׳וקו וידודו חלה תזוזה לעבר נרמול יחסים עם מדינת ישראל. ההפגנות המוניות באינדונזיה בסולידריות עם עזה (שרתמו תחילה אף למעלה ממיליון משתתפים^[34]) מציבות מאזן הרתעה נגד אפשרות מימוש של מהלך כזה לעת עתה.

בארה״ב, אלפים לקחו חלק בצעדת מחאה בוושינגטון הבירה נגד מתקפת ההשמדה בעזה ונגד ההסלמה ברדיפה הפוליטית הכבדה של סטודנטים ופעילים שלקחו חלק בגל מאהלי הסולידריות עם עזה בקמפוסים בשנה שעברה^[35]. באוניברסיטת ייל, בקונטיקט, חרף התנכלות הנהלת האוניברסיטה^[36], הוקם באפריל מאהל מחאה והתארגנה הפגנה סוערת בתגובה לביקור סמוך של בן־גביר, ודווח על התארגנות להקמה מחדש של מאהל מחאה גם באוניברסיטת קולומביה בניו יורק^[37]. בתוך כך, עובדות של מיקרוסופט הביעו מחאה על העברת טכנולוגיות AI לידי הצבא הישראלי^[38]. זאת, שעה שברקע התפתחה תנועת מחאה מוכללת נגד ממשל טראמפ עם מיליונים^[39] שיצאו לרחובות ב־5 באפריל תחת הכותרת "סלקו את הידיים!" (Hands Off), בדרישה "לשים קץ למחטף הכוח של המיליארדרים"^[40].

מתחים במחנה האימפריאליזם המערבי

ביקור החנופה השני של נתניהו בבית הלבן בתוך חודשיים, בתחילת אפריל, הבליט גרפית את ברית המדכאים הרצחנית ואת ניגוד האינטרסים היסודי בין ההמונים ברחבי העולם לבין האימפריאליזם האמריקאי ומשטר הכיבוש הישראלי. ביקור זה נערך בתום ביקור נתניהו בהונגריה, בו הודיע אורבן על מהלך פרישה מבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC),^[41] בהמשך לסנקציות שהטיל טראמפ נגד ה־ICC^[42]. באותה העת, מדינת ישראל השיגה מריחה נוספת של חצי שנה^[43] בהליך המשפטי המזדחל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בתביעה הדרום־אפריקאית להשגת גינוי פורמלי לזוועות ההמונים בעזה כג׳נוסייד.

עם זאת, כאמור, בתגובה להרחבת מלחמת ההשמדה גובר מחדש הלחץ הבינלאומי של ממשלות במחנה האימפריאליזם המערבי.^[44] ממשלות צרפת, קנדה ובריטניה פרסמו איום משותף ב"נקיטת צעדים קונקרטיים" — מבלי לציין באילו צעדים מדובר — כנגד ממשלת נתניהו אם זו לא תסיים את "הפעולות הצבאיות בעזה" ותאפשר "מייד הכנסת סיוע הומניטרי".^[45] ממשלת בריטניה — שבאוקטובר–דצמבר 24' הזניקה את מכירת הציוד הצבאי למדינת ישראל חרף הכרזה על אמברגו נשק חלקי^[46] — איימה בהקפאת המו״מ על הסכם סחר חדש עם ישראל, שנועד להרחיב את ההסכם הקיים… תוך הבהרה שההסכם הנוכחי יישמר.^[47] 17 מתוך 27 מדינות באיחוד האירופי החליטו לבחון מחדש את הסכם ההתאגדות בין האיחוד לישראל, שעה שאין במוסדות האיחוד האירופי את הקונצנזוס הדרוש לביטולו. עוד 21 מדינות הצטרפו להצהרת האיחוד נגד מנגנון חלוקת ה"סיוע" בעזה של ממשל טראמפ. רצף המהלכים, הכולל גם סנקציות סמליות מצד ממשלת בריטניה על תנועת המתנחלים 'נחלה', מעיד על מומנטום מסוים של לחצים גוברים כנגד ממשלת המוות הישראלית, אך אלה נותרו סמליים למדי.

האימפריאליזם הצרפתי פועל בגלוי בתיאום עם קהיר ועמאן לקידום חלופה לתוכנית הטיהור האתני של טראמפ, משיקולים דומים. לשם כך השתתף מקרון במצרים במפגש המתוקשר עם א־סיסי ועבדאללה ב־7 באפריל, להבעת תמיכה בתוכנית הנגדית של המשטר המצרי לממשל אזרחי ברצועת עזה בלא מעורבות חמאס, בליווי הצהרה גלויה נגד עקירת פלסטינים וסיפוח^[48], והכרזה על הסכם "שותפות אסטרטגית" והקצאת רבע מיליארד יורו להלוואות ומענקים למצרים, כשברקע איומו של טראמפ לחתוך את התקצוב האמריקאי. כמו כן, הכריז מקרון כי יוביל מהלך של הכרה פורמלית סמלית בשיתוף של שורה של מדינות נוספות במדינת פלסטין, בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. במכתבו לנתניהו בנושא, התעקש מקרון כי הדבר תואם את האינטרסים של הקפיטליזם הישראלי כשהציג את ההכרה הפורמלית כתנאי חיוני לקידום תהליך הנורמליזציה ובתור "הדרך היחידה לחסל את חמאס באמת".^[49] ממשל טראמפ הגיב למהלך של מקרון עם ביטול אשרות הכניסה של בכירי הרשות הפלסטינית לארה״ב, בהם היו״ר עבאס, לקראת כינוס העצרת הכללית של האו״ם בספטמבר, וקרא לרשות "להפסיק את ניסיונותיה להבטיח הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית",^[50] ואילו ממשלת נתניהו איימה בהאצה נוספת של בניית התנחלויות, כולל באזור E1, וכן סיפוח של חלק משטחי הגדה.^[51]

ההשמדה וקידום טיהור אתני של רצועת עזה

לאחר התנערותה הסופית של המעצמה הכובשת מההסכם ב־18 במרץ ופתיחה מחדש של סכר זוועות ההמונים ברצועה במלוא העוצמה, לרבות עקירה המונית, הרג אינטנסיבי, וביתור הרצועה, הצהיר כ״ץ — היישר מציר הביתור החדש ע״ש ההתנחלות לשעבר מורג — כי הכיבוש הישראלי יחזיק בציר פילדלפי/ציר צלאח א־דין וב"כל מרחב החיץ שסביב עזה… בכל מקרה, בכל תנאי, גם אם תהיה עסקה, וגם אחרי שנכריע את חמאס"^[52]. "ציר פילדלפי" מילא תפקיד מרכזי בתמרונים הפוליטיים של נתניהו להדיפת לחצים להפסקת אש ולסיום המתקפה הצבאית ברצועה.

בקרב המעמד השליט הישראלי נותרה סלידה מהרעיון של כינון מחדש של הממשל הצבאי הישיר ברצועה לטווח הארוך, וגם בממשלת המוות הישראלית נראה שהשאיפה המובילה היא למצוא קבלני משנה לשליטה הישירה באוכלוסייה השורדת ברצועה. בכלל זה, מיושמת הפרטה חלקית של תחזוקת הכיבוש ברצועה לידי תאגידים אמריקאיים של שכירי חרב — כשהדוגמא המזוויעה ביותר היא הפרטת חלוקת ה"סיוע" לידי ה־GFH, שהייתה בגדר "הנדסת הרעבה" והפכה את האתרים הבודדים בהם מחולק ה"סיוע" למלכודות מוות עבור התושבים. בהיעדר חלופות מעשיות בשלב זה מבחינת האפשרות להשלטת קבלני משנה פלסטיניים או כוחות מטעם משטרים ערביים באזור, הכיבוש הישראלי נערך לשליטה צבאית ישירה על חלקים נרחבים ברצועה לטווח של שנים.

יישובים שלמים הוחרבו עד היסוד עוד בשלבים מוקדמים יותר, אך ממשל טראמפ ותוכנית ההשתלטות והעקירה ההמונית שהציג לרצועת עזה דירבנו כאמור את שאיפות הטיהור האתני הגלויות בממשלת המוות הישראלית — שהיו מרכיב מרכזי במערכה הצבאית מהרגע הראשון — לדרגת קיצון חדשה. ממרומי ההיבריס, בחסות ממשל טראמפ, הרחיבה כנופיית הכיבוש את מטרות מתקפת הכיבוש וההשמדה, שעה שהיא תופסת כמעשיות יותר שאיפות השתלטות, סיפוח ודילול אוכלוסין באמצעות גירוש. לשם כך הקימה ממשלת המוות אף "מינהלת מעבר מרצון לתושבי עזה"^[53].

הלחצים העקיפים של תנועת הסולידריות הבינלאומית, כמו גם הלחצים של התנועה הישראלית להשבת החטופים, מוצאים ביטוי כאמור גם בתזוזות הרטוריות באליטה הפוליטית־צבאית הישראלית, עם גינוי לחלק מהפשעים המבוצעים נגד האוכלוסייה הפלסטינית. בכלל זה אמירתו של סגן־הרמטכ״ל לשעבר יאיר גולן יו״ר 'הדמוקרטים', אותה עירפל בהמשך, כי "ישראל בדרך להיות מדינה מוקצית בין העמים, דרום אפריקה של פעם… מדינה שפויה […] לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה"^[54].

רובן ככולן של המשפחות ברצועת עזה הן משפחות שכולות. ממדי השכול המפלצתיים שיצרה ממשלת המוות של הקפיטליזם הישראלי מאז 7 באוקטובר 23' מאפיל בפער עצום על ממדי השכול של ישראלים מהשורה לא רק בשנים האחרונות, אלא לאורך הדורות מאז 1948. למרות זאת, ממשלת המוות הישראלית לא הצליחה גם בחלוף למעלה משנה וחצי של פעולות השמדה חסרות תקדים ברצועת עזה לייצר את תמונת "הניצחון המוחלט", שמאז דצמבר 23' דיקלם נתניהו שיתממש "במהרה" או במרחק של "כפסע"^[55]. גם לאחר פתיחת המלחמה הכוללת נגד איראן, כמו גם לאחר מתקפת הבליץ הקטסטרופלית בלבנון בספטמבר 24' וההתרברבות במהלומות צבאיות נגד "ציר ההתנגדות" של טהראן, ממשלת המוות כשלה בהשגת מטרותיה הפורמליות במתקפה הצבאית על רצועת עזה — מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת החטופים כביכול.

מלכתחילה היא אינה מסוגלת למחוק את חמאס כתנועה פוליטית עם בסיס תמיכה המוני. ניסיונותיה להחליש ארגונית את חמאס תוך כדי הפגיעה הקולוסלית באוכלוסייה הפלסטינית בכללותה, עוסקים ביכולות יחסיות שאותה תנועת חמאס פיתחה ושיכללה לאורך השנים למרות ודרך ה"סבבים" שהתיימרו להחלישה. למרות הסכמי הפסקת האש הארעיים מול חמאס, נראה שממשלת הכיבוש נחושה שלא לחזור ל"הסדר עבודה" תקופתי מול חמאס ברצועה. אך כאמור, אין להם חלופות פוליטיות מעשיות בטווח הנראה לעין.

ראוי להדגיש כי למול פמפום השוביניזם הלאומי והמיליטריזם הפנאטי סביב הקריאות ל"ניצחון מוחלט" עבור הכיבוש ושלטון ההון, נקודת מבט מעמדית אינטרנציונליסטית תובעת מאבק הופכי לחלוטין, בשאיפה למפלה מוחלטת עבור ממשלת המוות ועבור הכיבוש ושלטון ההון. זהו האינטרס הרחב לא רק של תושבי ותושבות עזה הנצורים והמופצצים, ושל מיליוני פלסטינים, אלא גם ביסודו של דבר של מיליוני עובדות ועובדים ישראלים מהשורה. זוהי העמדה שתנועת מאבק סוציאליסטי קידמה מהרגע הראשון של משבר הדמים.

כ״ץ הבהיר מפורשות כי המתקפה המחודשת של כוחות הכיבוש ברחבי הרצועה נועדה להגביר לחץ "גם על האוכלוסייה בעזה" (טרור מדינתי) — שכפי שהסברנו לאורך הדרך היא ביסודה מלכתחילה כסות פורמלית למלחמת הכיבוש וההשמדה נגד האוכלוסייה בעזה ונגד העם הפלסטיני בכללותו — ולצורך "תפיסת שטחים נרחבים שיצורפו לאזורי הביטחון של מדינת ישראל", למול קולות מחאה גם מחלק ממשפחות החטופים הישראלים^[56]. ראוי לציין כי ההיגיון השוביניסטי של המעצמה הכובשת המתרץ את מתקפת ההשמדה על האוכלוסייה בעזה בגיבובים הנעים בין "מלחמה בחמאס", דרך הטענה תומכת הטרור של "לחץ על האוכלוסייה", וכלה בהצהרה הג׳נוסיידית כי "אין בלתי מעורבים", אף מחזק פוליטית את תמונת הראי של היגיון לאומני מוליך שולל המצדיק תוקפנות חסרת הבחנה נגד אוכלוסיית מדינת ישראל במסגרת המאבק של האומה המדוכאת לשחרור ממלתעות הכיבוש הרצחני שהגיע לשלב שיא של זוועות תחת ממשלת המוות.

ואולם מעבר לסטנדרט הכפול, המיתוס המרושע של הבטחת הביטחון האישי של יהודים ישראלים מהשורה באמצעות מאמץ שיטתי, ביסודו של דבר, לדרוס ולרמוס ולהטביע בדם את העתיד של כל ילדה וילד פלסטינים — וכעת יותר מאי־פעם — בהכרח מעורר זעם כה עמוק וסלידה כה עמוקה מהחברה הישראלית הרשמית, הקפיטליסטית, של הדיכוי והכיבוש והטרור המדינתי הרצחני, ובהכרח משמש קרקע פורייה בחלק מהמקרים גם לתחושות חוסר־אונים ושאיפות נקם על דיכוי ושכול. אלה יכולים פוטנציאלית להיות מתועלים לכדי גורם מניע גם למסקנות יסודיות סוציאליסטיות ולמאבק המוני מאורגן לשחרור מהפכני מעול הדיקטטורה של הכיבוש. אך הזעם מסוגל להיות מתועל לכיוונים שונים. אירועי ה־7 באוקטובר גדלו בחממת הדיכוי הרצחני של הדיקטטורה של הכיבוש.

הנהגת חמאס תיעלה ייאוש ושאיפות לצעדי שחרור לטובת יישום השיטות הריאקציוניות שלה, לרבות רצח וחטיפת אזרחים, באופן הרסני לחלוטין, שסיפק תירוץ פוליטי יוצא־דופן להתנפלות צבאית רצחנית חסרת תקדים על עזה. מלחמת ההשמדה היא המשך ההיגיון של תהליך הנורמליזציה הישראלי–ערבי, שביקש במופגן, ביהירות משתפכת, לנרמל את הכיבוש ולרמוס את הפלסטינים עד עפר. הנהגת חמאס תיכננה את מתקפת הפתע בעקבות אירועי מאי 21' ובסופו של דבר פעלה בחתירה "להפגין כוח" ולסכל את תהליך הנורמליזציה, ובמיוחד הסכם סעודי–ישראלי שהלך והתגבש לקראת חתימה, כפי שעלה בין השורות מדוברי חמאס בשלבים מוקדמים וכפי שעלה באחרונה גם ממסמכים רשמיים לכאורה שאיתרו כוחות הכיבוש בעזה ופורסמו ב'וול סטריט ג׳ורנל'^[57]. כעת, מלחמת ההשמדה, על זוועות ההמונים המחליאות שהיא מוסיפה לחולל, המלווה בדמגוגיה ביטחונית להכשרת דעת־קהל במיוחד באוכלוסייה היהודית, מעצימה בהקצנה את הגיהינום שברא מתוכו את המשבר העקוב־מדם הנוכחי של משטר הכיבוש, באמצעות הרעבה, חורבן, ונהרות של דם — בהם כאלף תינוקות בני פחות משנה וכ־16 אלף ילדים^[58].

משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) העריך באמצע אפריל כי תנאי השרידות הקטסטרופליים ברצועה תחת מתקפת ההשמדה, בליווי המצור הימי־ביניימי שמשליטה ממשלת המוות הישראלית, הם הגרועים ביותר מאז אוקטובר 23', ותחת צווי העקירה הנרחבים ו"אזורי חיץ", 69% משטח הרצועה נאסר בידי כוחות הכיבוש לשהיית פלסטינים נכון לאפריל^[59]. מאז יולי, 85% משטח הרצועה נאסר לשהיית פלסטינים.^[60] עוד באפריל, גדע משטר הכיבוש 70% מאספקת מי השתייה של הרצועה^[61]. אפילו מצג השווא של קביעת "אזור הומניטרי" הופסק לאחר 18 במרץ^[62], בתהליך הברברי של העקירה והריכוז מחדש של האוכלוסייה, בהתאם להיגיון הקולוניאלי השואף ביסודו של דבר להיפטר מהאוכלוסייה הפלסטינית. מתחילת מרץ ועד שלהי מאי תועדו ברצועה מאות מקרי מוות כתוצאה מתת־תזונה ומחסור בתרופות, כמו גם מאות הפלות^[63]. לפי ארגון הבריאות העולמי מעל ל־230 תושבים מתו כתוצאה מהרעבה בעזה, מתחילת השנה ועד סוף אוגוסט, בהם 65 ילדים,^[64] ואילו ארגון מומחי הרעב של האו״ם (IPC) פרסם באוגוסט דוח שבו קבע כי בעיר עזה — שבה מתגוררים קרוב למיליון בני אדם — שוררת רמת הרעב הגבוהה ביותר, לפי מדד הארגון. על פי הדוח, הרעב צפוי להמשיך להתפשט דרומה, לערים דיר אל־בלח וח׳אן יונס, ויותר משליש מהאוכלוסייה צפויים להימצא במצב של רעב המוני ולסבול מתנאים קטסטרופליים (דרגה 5) עד סוף ספטמבר.^[65]

בהצהרה ראשונה שפרסמנו ב־8 באוקטובר 23' (מטעם המזכירות הארצית), שעה שמניין הנספים הרשמי נאמד עוד במאות משני צידי הגדר, וכשממדי הקטסטרופה המתהווה רק החלו להתבהר, הצבענו נכונה על שורש המשבר בכיבוש הישראלי הברוטלי ועל כך שאין מדובר בעימות "סימטרי" בין מדינות, אלא ביסודו של דבר בין מעצמה כובשת לאוכלוסייה הנתונה תחת הדיקטטורה של הכיבוש והמצור. הדגשנו כי הכליאה ההמונית בבתי הכלא של הכיבוש היא כשלעצמה גורם רקע המחולל מוטיבציה לפעולות חטיפה לצורכי שחרור מלכתחילה. הזהרנו מפני מערכה נרחבת של טרור מדינתי מצד ממשלת נתניהו והימין הקיצוני בגיבוי מקומי של האופוזיציה הבורגנית הרשמית — לרבות כוחות שהנהיגו את תנועת המחאה נגד "ההפיכה המשפטית" ופעלו להקפאת ההפגנות — ובגיבוי בינלאומי מצד האימפריאליזם המערבי. מהרגע הראשון קידמנו סולידריות סוציאליסטית אינטרנציונליסטית ובניית מאבק, בהתייחסות לזירות שונות ולהיבטים שונים, וחיזקנו את ההפגנות המצומצמות הראשונות ברחובות, גם כשהיו חלקים בשמאל שנמנעו מכך.^[66]

בכל שלב הסברנו שהמשטר הישראלי נחוש להמיט טבח המוני וחורבן ברצועת עזה, ותיארנו את התפתחות זוועות ההמונים, לרבות דרך עדויות ישירות מרצועת עזה הנצורה והמופצצת. בנובמבר 23', שעה שמניין הנספים ברצועת עזה זינק ונאמד רשמית, בהערכה שמרנית, בכ־15 אלף, לרבות הרג יותר ילדים וילדות בידי הכיבוש הישראלי באותם שבועות מאשר בעשרות מוקדי עימות בעולם לאורך שנת 22', וכשגל הפגנות המוניות בעולם התמודד עם רדיפה מוגברת, פרסמנו הצהרה (מטעם האסיפה הארצית) שסקרה את התפתחות הקטסטרופה. ציינו באותו השלב כי בעת ש"גורמים באו״ם קראו לבלום הסתחררות של המשבר לכדי ג׳נוסייד", ממשלת ישראל "ממשיכה לזרוע הרג ולחרב את תנאי הקיום הבסיסיים ביותר של תושבי ותושבות עזה", "הפגיעה הקיצונית הנרחבת וחסרת־התקדים באוכלוסייה בעזה היא חלק מתוכנית עבודה הממיטה ביודעין טבח לאומי המוני בממדים היסטוריים. במובן זה, בדומה לברבריות של שלל מלחמות אימפריאליסטיות לאורך ההיסטוריה נגד אומות מדוכאות, המתקפה בעזה נושאת באופן זועק גם אלמנטים ג׳נוסיידיים, ההולכים ומתחזקים". תיארנו את היקף הזוועות שמחולל המשטר הישראלי והזהרנו כי "האלמנטים המתפתחים של ג׳נוסייד מהווים כשלעצמם תמרור אזהרה מפני תופעות של ריאקציה קטסטרופלית עוד יותר בעתיד"^[67].

ככל שהתפתחה הקטסטרופה, הבלטנו את ההתייחסות למערכה הצבאית כמלחמה ג׳נוסיידית או מלחמת השמדה (حرب إبادة), לצד שאר היבטיה. כפי שהסברנו, אחת מתכליותיה היא קפיצה איכותנית חסרת־תקדים בעוצמת האש ובהיקפי ההרג, עם השמדה נרחבת של רצועת עזה וטבח לאומי המוני בממדים היסטוריים — מה שכשלעצמו עונה לתפיסות שונות של המונח ג׳נוסייד. אף שמונח זה מוגדר ביסודו של דבר בצורה רופפת כקטגוריה אנליטית, הרי שבתודעה המונית הוא משמש כקטגוריה פוליטית להוקעת זוועות המונים והשמדה בממדים היסטוריים. המרכיב של השמדת העם הפלסטיני, כחלק מרכזי במערכה הצבאית של הקפיטליזם הישראלי, מוסיף ומתרחב בממדי הזוועות.

אומנם, מבחינת ניתוח השלב ההיסטורי הנוכחי ומגבלות הכוח, המשטר הישראלי, כפי שהסברנו, אינו פועל בריק, ומתקפת ההשמדה מעוררת הפלצות שלו ברצועת עזה בכל זאת כבולה במגבלות כוח חשובות. וכפועל יוצא של מגבלות אלו, בשלב ההיסטורי הנוכחי, היא אינה לפי הדגם של פרויקט למקסום מוחלט של הרג בניסיון לחיסול "סופי" של האומה הפלסטינית — דגם שצורתו התעשייתית ביותר עד כה הייתה שלב "הפתרון הסופי" שביצע המשטר הנאצי בדמות שואת היהודים. בעת הזאת, המשטר הישראלי מתמקד במישור האסטרטגי ב"מלחמה כוללת", לרבות השמדה נרחבת של תשתיות אזרחיות ומקיימות חיים, תוך שאיפה ל"צריבת תודעה", ובגלוי גם שאיפה לחולל בלחץ זוועות ההמונים עקירה מסיבית משטח הרצועה. זאת, כאמצעי מרכזי להכרעה חלקית של "בעיה דמוגרפית" מנקודת מבטו — אף שגם שאיפה זו נתקלת בלחצים נגדיים משמעותיים.

כך, בעוד שהמשטר הישראלי, בגיבוי מכריע של האימפריאליזם האמריקאי, מסוגל להמשיך במרחץ הדמים ההיסטורי עקב מגבלות דרגת ההתפתחות של התנועות הנגדיות שהתעוררו מולו עד לשלב זה, בכל זאת, הלחצים העקיפים בהשפעת מאזן הכוחות המעמדי היסודי, ראשית כול ברמה העולמית והאזורית, הם גורם משמעותי בדינמיקה המעורר חששות בקרב מעמדות שליטים ומאלץ אותו לזגזג. מתקפת ההשמדה הפנאטית, על המחיקה של קהילות שלמות ומשפחות שלמות, בתי חולים, אוניברסיטאות, וכמעט כל מבנה עומד, היא חלק מתהליך היסטורי של נישול ודיכוי רצחני של העם הפלסטיני, שלא החלו ב־7.10, בחתירה קולוניאלית למחותו מהמפה — אף שאותו משטר בשלב זה אינו מסוגל לקחת את ההיגיון הזה לחלוטין לקצה — מה שחרף האפקטיביות של הדה־הומניזציה וההסתה השוביניסטית היה מעורר התנגדות נרחבת גם מקרב מעמד העובדות והעובדים הישראלי. האבחנה לגבי מגבלות הכוח של המעמד השליט הישראלי נחוצה למול תעמולת מלחמה המבקשת לטפח תדמית של מעצמה "כל־יכולה".

ההפגנות ברצועת עזה נגד זוועות הכיבוש וממשל חמאס

בצל המתקפה הצבאית המחודשת על האוכלוסייה השורדת הנצורה תחת התופת ברצועה, פרצו סבבי הפגנות של אלפים במצטבר, החל מ־25 במרץ, שהתפשטו מזירות החורבן המוחלט שהמיטו כוחות הכיבוש בבית לאהיא, בית חאנון וג׳באליא בצפון הרצועה, לדיר אל־בלח במרכזה, ולמוקדים נוספים, בקריאות לעצירת התוקפנות הרצחנית הבלתי נלאית של משטר הכיבוש: "עיצרו את המלחמה" ("أوقفوا الحرب"), "די למלחמות" ("بكفي حروب"), "דם ילדינו אינו הפקר" ("دماء أطفالنا ليست رخيصة"), "מסרבים למות" ("نرفض نحن نموت"). זאת, תוך קריאות מחאה נגד הנהגת חמאס^[68], נוסח "החוצה, החוצה, חמאס החוצה" ("برا، برا، حماس تطلع برا"), "היי, היי, חמאס טרוריסטית" ("هيا، هيا، حماس ارهابية")^[69] ו"העם רוצה להפיל את חמאס" ("الشعب يريد اسقاط حماس")^[70]. בהפגנות הייתה הבחנה ברורה בין הטרור המדינתי של המעצמה הכובשת הרצחנית לבין ביקורת פוליטית על פלג בתנועה הלאומית הפלסטינית, שההפגנות האשימו למעשה במשת״פיות עם הכיבוש. כדברי אחד המפגינים: "חמאס שותפה של הכיבוש, הילדים שלנו יקרים לנו, שלא כמו מנהיגי חמאס שנמצאים בחו״ל"^[71]. ממכלול המידע הזמין, לרבות מהתרשמות של תושבים בעזה, מדובר בתנועה שהתפתחה ספונטנית, בדומה לסבבי מחאות נגד הממשל הפרו־קפיטליסטי הסמכותני של חמאס בשנים קודמות, חרף העובדה שפת״ח ניסתה לרתום אותה^[72].

באופן סדיסטי טיפוסי, מרצחי ממשלת המוות הישראלית, ממשלת מיעוט המתמודדת מול הפגנות המוניות ברחבי העולם ובחברה הישראלית, נקטו רטוריקה מזויפת המשבחת את ההפגנות — תוך הבהרה באותה הנשימה שמתקפת ההשמדה תימשך במלוא העוצמה במגמה להחריב עוד ועוד את חיי האוכלוסייה הנצורה. נתניהו הכריז כי ההפגנות בעזה מראות שמדיניות ממשלתו "עובדת"^[73]. הפודל שלו, שר ה"ביטחון" כ״ץ, דיקלם כי בשם מלחמה בחמאס לכאורה, התושבים עתידים "לאבד את בתיכם ועוד ועוד שטח שיצורף למערך ההגנה הישראלי". אך הוא הטיף לקורבנות הנטבחים בידי ממשלתו: "תלמדו מתושבי בית לאהיא, כפי שהם עשו, תדרשו גם אתם את סילוק חמאס מעזה ואת השחרור המיידי של כל החטופים הישראלים", כשכביכול, "זאת הדרך היחידה להפסיק את המלחמה"^[74]. במציאות, המעצמה הכובשת דורשת ממיליוני פלסטינים להשלים עם הכיבוש, הנישול והשעבוד, ולוותר על זכויותיהם הלאומיות. דבר שלעולם לא יקרה. דווח כי חלק מהמפגינים התחרטו על השתתפות בהפגנות בעקבות הניצול הדמגוגי הטורפני בידי דוברי הכיבוש.^[75]

מנגד, חמאס והזרוע הצבאית גדודי אל־קסאם — שימים ספורים קודם התייצבו להגנת ארדואן נגד תנועת המחאה בטורקיה^[76] — הסיתו נגד המחאה, בטענה שגורמים עוינים התערבו בה כדי "להכווין סיסמאות בשירות הכיבוש הציוני" ("قامت بتوجيه الهتافات لصالح الاحتلال الصهيوني"), כפי שפרסם ערוץ הטלגרם המזוהה עם חמאס, בו גם נמסר כי נאסר על המשך ההפגנות^[77]. אף שנראה שחמאס נמנעה מדיכוי משטרתי ישיר של הפגנות, דווח לפחות על מעצר והרג של פעיל אחד^[78]. סיקור באתר חדשות אמריקאי ימני, פרו־אימפריאליסטי, כלל תיעוד וידיאו של הפגנה בבית לאהיא באמצע אפריל שבמהלכה נראה לכאורה עימות בין מפגינים לבין פעילי חמאס.^[79]

התמיכה בחמאס נחלשה, אך התמיכה בפת״ח וברשות הפלסטינית נותרה נמוכה עוד יותר. לפי מכון הסקרים הפלסטיני הוותיק PCPSR, שהוסיף לערוך סקרי עומק פנים־אל־פנים גם בצל התופת, המוניטין של חמאס בדעת־הקהל ברצועת עזה עצמה צלל בתוך כשנה לאחר ה־7 באוקטובר 23'. בכלל זה, נרשמה ירידה מ־57% שהעריכו בנובמבר 23', בהקשר של המצור הרצחני והדיכוי הלאומי, כי מתקפת הפתע של חמאס הייתה ככלל מהלך נכון ל־39% כעבור כשנה; הפרספקטיבה שחמאס תנצח במלחמה נפלה מ־50% ל־26%; הציפייה שחמאס תמשיך למשול מקומית ברצועה הנצורה "ביום שאחרי" נסוגה מ־51% ל־37%; שביעות הרצון מתפקוד חמאס במשבר המלחמה ירדה מ־52% ל־39%; והתמיכה הפוליטית בתנועת חמאס נחלשה במעט מ־38% בספטמבר 23' ל־35% כעבור שנה — אך אין פלג הזוכה לתמיכה רחבה יותר. פת״ח, שהתמיכה בה התחזקה במעט ל־29% בתקופה זו, אינה נתפסת בהכללה כחלופה מועדפת, והתמיכה בהשבת הרשות הפלסטינית לרצועה טיפסה מ־16% בסה״כ ל־27%. כדברי ח׳ליל א־שקאקי, מנהל PCPSR, לא סביר שחלה בחודשים האחרונים תנודה חדה במאזן הכוחות בדעת־הקהל בין שני הפלגים המרכזיים.^[80]

תמונה זו מדגישה את ההכרח שבקידום הן של ביקורת שמאלית ברורה על המבוי הסתום שמייצגת חמאס עבור תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית — ברמת תוכנית השינוי הפוליטית הימנית, ברמת האסטרטגיה ושיטות הפעולה, וברמת הרטוריקה — והן של חלופה עצמאית משמאל, על בסיס תוכנית שינוי סוציאליסטית.

ההסלמה בתוקפנות משטר הכיבוש ותהליכי נישול בגדה המערבית

הגדה המערבית, וליתר־דיוק, האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, היא אחת מ־7 החזיתות המוכרזות של מלחמת ההשמדה, בה ממיט משטר הכיבוש הצבאי הדיקטטורי חורבן בהיקפים נרחבים והרג אינטנסיבי להעמקת השליטה, הנישול וההשתלטות — מהעקירה המתמשכת של רבבות במחנות הפליטים בג׳נין ובטולכרם, דרך הפשיטות בלב ערי הגדה, ועד לעקירת הקהילות במסאפר יטא. נכון לשלהי מאי, מספר הפלסטינים שנספו כתוצאה ממתקפת כוחות הכיבוש בגדה המערבית נאמד בכ־970, מספר הפצועים שנדרשו לטיפול מוערך ב־7,000, ומעל 17 אלף נעצרו^[81]. היקף העקירה ההמונית הוא בממדים הגדולים ביותר מאז מלחמת הכיבוש של 67'.

בעוד שביחס לרצועת עזה קיים אגף בממשלת המוות השואף לנצל הזדמנויות בחתירה לקולוניזציה מחודשת, הרי שבגדה המערבית מלכתחילה תכלית מרכזית של המערכה הצבאית היא טיהור אתני של שטחים לטובת מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי. פעולות טרור מצד כוחות כהניסטיים של מתנחלים ביום־יום "משלימות את העבודה" של כוחות הכיבוש המדינתיים, שבחלק מהמקרים מלווים ומסייעים לתקיפות הכהניסטיות^[82].

מקרה בולט מהתקופה האחרונה הוא תקיפת הכפר אום אל־ח׳יר בהובלת המתנחל ינון לוי, שהסתיימה ברצח תושב הכפר עודה אל־הד׳אלין. התקיפה, שאומנם אינה חריגה בתוצאותיה המזוויעות, הכתה גלים במיוחד עקב הקלות שבה הרוצח, אף שצולם יורה לאור יום, התחמק מכל עונש, ואף הראה למשטרה את מי מתושבי הכפר לעצור. זוהי הדגמה לדינמיקה בין המתנחלים לכוחות הכיבוש.

החלטת נתניהו לאפשר מחדש הכנסה מזערית כאמור של מצרכים לרצועת עזה נוכח הלחצים הבינלאומיים בשלהי מאי הייתה כרוכה לפי דיווחים ברכישת שיתוף פעולה מצד 'הציונות הדתית' דרך התחייבות לאישורים נוספים לבנייה בהתנחלויות^[83].

שיעור האבטלה זינק מ־18% ערב ה־7 באוקטובר 23' ל־35% בסוף 2024, התוצר התכווץ דרסטית ב־19%, הצריכה נחתכה ב־13%.^[84] בהצהרת האחד במאי האחרונה של ההתאחדות הכללית של איגודי העובדים הפלסטיניים (PGFTU, الاتحاد العام لنقابات عمال فلسطين) צוין כי אובדן השכר המצרפי של עובדים פלסטינים שאיבדו את מקום עבודתם מאז ה־7 באוקטובר נאמד ב־1.35 מיליארד שקל בכל חודש — בעוד לכ־89% ממעמד העובדים הפלסטיני בשטחי 67' אין כל ביטוח סוציאלי או פנסיה^[85]. ממשלת המוות הישראלית גדעה באבחת חרב את מקור הפרנסה של רבבות משקי־בית בגדה המערבית ומקצתם ברצועת עזה, כששללה כמעט את כל היתרי העבודה שהיו בתוקף ערב ה־7 באוקטובר — 120 אלף מהגדה, 18.5 אלף מהרצועה — גירשה פועלים, ופתחה במצוד מתמשך לאיתור "שב״חים" במקומות עבודה. אלפים בודדים מקבלים כיום היתרים, וגם בסדנאות היזע של מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי צומצם מספר הפועלים הפלסטינים. רבבות עובדים נדחקו לעבודה בתנאי מחתרת בתחומי הקו הירוק — סדר־גודל של 40 אלף לפי אומדן ממשלתי ישראלי^[86] — תוך סיכון כבד במעצרים, קנסות והתעמרות בידי כוחות חמושים של מדינת ישראל, וכפי שאירע בסדרת תקריות, אף ירי למוות במהלך המסע הקשה בין הבית והעבודה. במקביל, הרשות הפלסטינית, בתור המעביד הגדול ביותר של עובדים בתחומיה, קיצצה בשכר במגזר הציבורי כחלק ממדיניות צנע לכיסוי הגירעון התקציבי הנפער.

הפשיטות והתקיפות הצבאיות נערכות בעצימות גבוהה ברמה יום־יומית בכל רחבי הגדה, (וביתר־שאת מאז תחילת "מבצע חומת ברזל" ב־21 בינואר). מחנה הפליטים ג׳נין מוכה העוני רוקן לחלוטין — פליטי 48' וצאצאיהם נעקרו שוב, וכוחות הכיבוש הרסו במקום מאות בתים במגמה לעצב מחדש את המרחב לצורכיהם, וכן דווח גם על הריסות במחנות הפליטים טולכרם ונור א־שמס^[87]. בעוד שבעיר ג׳נין התירו כוחות הכיבוש חזרה יחסית לשגרה, מחנה הפליטים נותר מרוקן מתושבים גם בשלהי מאי, ובמקום נותר עוד כוח צבאי המונה עשרות חיילים.

בצל הפשיטות, המעצרים, הירי מהקרקע ומהאוויר, וההרג וההרס מסביב לשעון, משטר הכיבוש של הקפיטליזם הישראלי חונק ומחריב את תשתיות כלכלת הרש״פ, שודד מיליארדים מקופתה, מחריב מקורות פרנסה ומייצר עוני כבד. אך גם בתנאים האלה, תושבים ותושבות מצליחים להרים ראש ולהתארגן למאבק. מאז תחילת מלחמת ההשמדה, מתארגנות פעם אחר פעם הפגנות ושביתות מסחר ושירותים^[88] ברמה מקומית או בכל רחבי הגדה — ולעיתים גם בקרב הפלסטינים במזרח ירושלים^[89] — בתגובה לתקיפות מצד כוחות הכיבוש, ולוויות לובשות אופי של הפגנות. באום אל־ח׳יר, תושבי הכפר ניהלו מאבק לשחרור גופת הנרצח. המאבק עורר מחאות וזעם ברמה הבינלאומית, וכן בתחומי הקו הירוק, ונשות הכפר אף פתחו בשביתת רעב עד להשבת הגופה. הנסיבות, לרבות העובדה שחלק מההפגנות בגדה נגד מלחמת ההשמדה הישראלית התמודדו עם דיכוי משטרתי מצד הרש״פ מהרגע הראשון^[90], מגבילות פעמים רבות את היקף ההפגנות, אך הן ממשיכות להתארגן בקריאת תיגר על הכיבוש.

חלקן מתועלות לעבר הרש״פ, על משת״פיות ועל הלנות שכר, שעה שבתגובה לסחיטה הכלכלית הבלתי פוסקת מצד משטר הכיבוש, ממשלת רמאללה מגלגלת את המחיר הכספי קודם כול על עובדי ועובדות המגזר הציבורי, ולא נוגעת למשל בבנקים הפלסטיניים, שדווקא הגדילו את רווחיהם ב־40% ברבעון הראשון של 2025,^[91]. אותם בנקים, אף שבתנאי הכיבוש הם כרישים קטנים לעומת הבנקים של ההון הישראלי, העמיקו גביית חובות ועמלות מעובדי המגזר הציבורי שזכו בעבר לתנאי הלוואה מקלים. מזכ״ל איגוד עובדי השירות הציבורי (نقابة العاملين في الوظيفة العمومية), בסאם זכּארנה, חבר 'המועצה המהפכנית של פת״ח', תקף רטורית באפריל את צמרת הרשות הפלסטינית על היעדר לגיטימציה ציבורית, ולשיטתו, קידום "הפיכה נגד העם לביצור שלטון יחיד"^[92], ומוקדם יותר האיגוד הכריז שיקדם צעדי מחאה נגד הבנקים, אף שסייג זאת, לפי דיווחים, בטענה שהמחאה נגד הבנקים צריכה להיות שקטה כדי לשמר את יציבותם.^[93] אך העובדה שגם בהנהגות האיגודים המסורתיים, שנותרו תחת הגמוניה של פת״ח, יש ביקורת חריפה על הרשות הפלסטינית, מדגישה את עומק הסלידה ההמונית מתפקיד הרש״פ.

במשולב עם המתקפה של כוחות הכיבוש, פועלים כוחות הרשות הפלסטינית בניסיון לאכוף מחדש מרות בשטח, ואמצעי הלחימה שלהם מופנים ככלל לאוכלוסייה הפלסטינית ולא לכל צורה של הגנה למול התקיפות החמושות של מתנחלים ושל הצבא. בדצמבר, כוחות חמושים של הרשות הטילו מצור וביצעו פשיטה נרחבת במשך שבועות על מחנה הפליטים בג׳נין והציבו מחסומים בתחומי העיר ("מבצע הגנת המולדת" — "عملية حماية الوطن")^[94]. זאת, בחתירה להחליש את המיליציה המקומית חוצת־הפלגים "גדוד ג׳נין". באופן לא מוכרז, נראה שהרש״פ קיוותה למפגן כוח שירתיע מיליציות מכל רעיון שיוכלו לשכפל בזעיר־אנפין את דגם ההדחה הצבאית של אסד, וכמו כן, חתרה להפגין בהקשר האזורי יכולת פוטנציאלית לשוב לממשל ברצועת עזה במקום חמאס, חרף התנגדות ממשלת ישראל.

תושבים הפגינו בג׳נין נגד הפשיטה^[95], ובמספר מוקדים נוספים התפתחו הפגנות נגד הרשות — כשאת עומק העוינות לתפקיד שממלאת הרשות ביטא אחד מתושבי ג׳נין שצוטט ב'א־שרק אל־אווסט': "לרשות אין דחפורי D9, לצבא יש D9, זה כל ההבדל"^[96]. לאחר שתושבים נהרגו בג׳נין התארגנה שביתת מסחר ברחבי המחנה והעיר במחאה נגד הרשות^[97].

גם לאחר תום הפשיטה, בינואר, ימים לפני הסלמת המתקפה הישראלית בצפון הגדה, עדיין דווח על המשך המצור על המחנה, לרבות מניעת מעבר מזון ותרופות, ופגיעה באספקת מים וחשמל^[98]. הרש״פ חששה מהסיקור התקשורתי והכריזה איסור (שבוטל לבסוף במאי) על פעילות ערוץ אל־ג׳זירה^[99], כאילו בהשראת ממשלת המוות הישראלית, שאסרה על פעילות הערוץ במאי 24'.

למעשה, הרש״פ, ביסודו של דבר כקבלן מישנה של הכיבוש, שימשה להכנת הקרקע בצפון הגדה לפשיטות כוחות הכיבוש. בשנים האחרונות אומנם הקפיא הנשיא עבאס מפעם לפעם את התיאום הצבאי עם הכיבוש, אך בסופו של יום נותר נאמן לאמירתו מ־2014, כי "התיאום הביטחוני קדוש ויימשך"^[100]. פעולות התקפיות של הרש״פ בעימותים נגד מיליציות פלסטיניות נמשכו לאורך התקופה האחרונה, "כמעט על בסיס יומי", לרבות מאות מעצרים, "כניסות למרחבים שבהם השוטרים הפלסטינים לא פעלו מזה שנים", וכפי שצוין ב־ynet, "הדבר מקל על העומס המבצעי שיש לצה״ל בגלל משבר כוח האדם"^[101].

ממשלת נתניהו שוללת את מעורבות הרש״פ בהסדר כלשהו של ממשל "ביום שאחרי" ברצועת עזה — כסיסמת נתניהו, "לא חמאסטן ולא פת״חסטן" — וממילא בונה על הותרת כיבוש צבאי ישיר בחלקים ברצועה למשך שנים. בעוד שביידן קרא בתקופת ממשלו ל"רשות פלסטינית עם חיוניות מחודשת" (revitalized) שתמשול בעזה, טראמפ עמום יותר וממשיך במגמת הלחצים המפרקים נגד הרש״פ, לרבות ביטול סמלי של המשלחת הדיפלומטית של ארה״ב לעניינים פלסטיניים ומינוי שגריר למדינת ישראל המכחיש את הכיבוש ואת עצם קיום העם הפלסטיני^[102]. מנגד, האימפריאליזם הצרפתי, כמו גם המשטרים במצרים ובירדן, דבקים בדרישה להחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה^[103]. ועבור חלקים במעמד השליט הישראלי זו נתפסת כאפשרות מועדפת גם כן. שר הביטחון לשעבר גלנט עשה הצגה של איום התפטרות במאי 24' להבעת הסתייגות מהמדיניות החותרת להקרסת הרש״פ, שסמוטריץ׳ ביטא את ההיגיון האסטרטגי העומד ביסודה: "הנזק של הרשות עולה על תועלתה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תביא לקריסתה".^[104] בוויכוח הזה התערב גם השב״כ, שהזהיר בהמשך מפני המדיניות, כשביטא חשש שהדבר יוביל למעשה להתערערות חריפה של שליטת המשטר הישראלי באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית^[105].

החלטת המועצה המרכזית של אש״ף באפריל, בהמלצת עבאס, ליצור תפקיד של סגן נשיא הרש״פ, ולמנות לו את חוסין א־שייח׳, מזכ״ל הוועד הפועל של אש״ף וחבר הוועד המרכזי של פת״ח, התקבלה לפי דיווחים תחת לחצים מסעודיה והאמירויות לקראת ביקור טראמפ באזור, כפי הנראה כדי לשדר היערכות "ליום שאחרי"^[106]. באותה הישיבה באפריל כינה עבאס את הנהגת חמאס "בני כלב" וקרא להם לשחרר את החטופים, להפסיק לספק תירוצים למשטר הישראלי, ולפנות את מקומם לרש״פ^[107]. בו־זמנית, זהו צעד נוסף במנגנון האוטוקרטי של הרש״פ לנסות להבטיח, כפי שהסתמן בשנים האחרונות, את יורשו הפוליטי של הנשיא בן ה־90, במינימום זעזועים. הוא נחשב מועמד "נוח" מבחינת חוגי מעמד שליט בארה״ב ובישראל^[108], אלא שמינוי של עסקן עשיר מלב־ליבה של אליטת הרש״פ, המזוהה עם שחיתות, תיאום צבאי מול הכיבוש, ואף דמי־שתיקה נוסח טראמפ לעובדת שהתלוננה על הטרדה מינית, לא מעורר התלהבות בדעת־הקהל הפלסטינית. טרם אירועי ה־7 באוקטובר, דיפלומט אירופי מחסידיו נאלץ להודות כי הוא "פופולרי בציבור הפלסטיני בערך כפי שהשאה [באיראן] היה בינואר 1979" (החודש בו נמלט השאה בעיצומה של המהפכה האיראנית, טרם מהפכת־הנגד הח׳ומיינית)^[109]. ההקבלה אולי מעט מופרזת בשלב הנוכחי, אך הוא בהחלט אינו פופולרי. סקר שנערך בגדה וברצועה לאחר המינוי העלה שיעור תמיכה פושר, מקרב מיעוט של כ־32%.^[110] דמויות פופולריות, ובראשן מרואן ברגותי הכלוא, נותרות סדין אדום עבור המשטר הישראלי.

ממשלת הכיבוש, במדיניותה הגלויה לערעור הרש״פ, אומנם ממשיכה להסתמך עליה בפועל, אך תנסה לסכל חזרה של הרש״פ לרצועה ולהימנע מכל ויתורים מהותיים כלפי ממשלת רמאללה. המגמה המובילה של ממשלת הכיבוש ביחס לגדה המערבית ולמזרח ירושלים ברורה, כפועל יוצא של ההיגיון של מלחמת ההשמדה בכללותה — ניצול הזדמנויות לחיזוק האחיזה של המשטר הישראלי בשטח על חשבון התושבים והתושבות הפלסטינים. בכלל זה, פורום שרים מצומצם בראשות נתניהו התכנס באחרונה כדי לדון על הכרזת צעדי סיפוח בגדה, אופציונלית גם כ"תגובה" למהלך של צרפת להכרה במדינת פלסטין בעצרת האו״ם בספטמבר.^[111]

הדבר משתלב גם בקמפיין הרב־ממדי המתמשך לחיסול אונר״א, המשלב מתקפה עמוקה על פרנסה ותשתיות שירותים חיוניים, ביסודו של דבר במטרה יהירה וחסרת סיכוי לכפות על ההיסטוריה מחיקה של סוגיית הפליטים הפלסטינים שיצר המשטר של הקפיטליזם הישראלי בראשיתו בהתאם לתוכנית הריאקציונית של ההנהגה הבורגנית של התנועה הציונית, ובפרט ברצועת עזה, שנהפכה למובלעת בה רוכזו פליטים מהנכבה של 1948. המתקפה המשתוללת על השירותים שמספקת אונר״א מורגשת בכל מרחבי הפעילות, כולל בגדה ובמזרח ירושלים. רק במאי פשטה משטרת הכיבוש על שישה בתי־ספר של אונר״א במזרח ירושלים, לרבות במחנה הפליטים שועפאט, הכלוא מעבר לחומת ההפרדה, ומאות ילדים במחנה נותרו ללא מסגרת לימודים.^[112]

התושבים והתושבות הפלסטינים במזרח ירושלים יצאו לשורה של צעדי מאבק בצל מלחמת ההשמדה ובתגובה למתקפה הספציפית נגדם מצד ממשלת המוות ועמותות מתנחלי הימין הקיצוני. כך, שביתת המחאה ב־26 בינואר, בתגובה להצבת מחסומים צבאיים, כללה גם שביתת עבודה של עובדות ועובדים מעיריית ירושלים, צוותים רפואיים ונהגי אוטובוס פלסטינים. הפעלת הכוח הקולקטיבית של העובדות והעובדים אף גרמה לעירייה להודיע על שיבושים בתחבורה הציבורית באותו היום.^[113]

רדיפת השמאל והקהילה הפלסטינית בתוך הקו הירוק

ממשלת המוות מסתמכת לא אחת על רדיפה פוליטית ורמיסה משטרתית של הפגנות נגד מדיניותה מקרב הזרם המרכזי בחברה הישראלית. בכך, תפקידה היסודי של הזרוע המשטרתית של המדינה הקפיטליסטית, שמירת הסדר החברתי הקיים, נחשף ביתר־שאת. אך הרדיפה כלפי המיעוט חוצה הלאומים בתוך הקו הירוק הנאבק באופן עיקש נגד מלחמת ההשמדה דרקונית הרבה יותר. ואילו הדרגה הכבדה ביותר של הרדיפה הפוליטית והדיכוי המשטרתי בתוך הקו הירוק מופנית כלפי הקהילה הערבית־פלסטינית — ברחובות, במקומות העבודה, בקמפוסים, ובבית — במיוחד בכל הנוגע למחאה נגד מלחמת ההשמדה ונגד כל היבט של דיכוי לאומי. בנוסף, החיבור לקרובי משפחה וידידים ברצועת עזה, בלב התופת, מעצים כשלעצמו את ממדי הדיכוי של פלסטינים אזרחי ישראל.

דפוסי הרדיפה הפוליטית והרמיסה המשטרתית מזכירים אלמנטים אף של הממשל הצבאי הישן, וגם הרדיפה הבריונית־פחדנית נגד הנפת דגל הלאום הפלסטיני חזרה לרמת הברוטליות שקדמה לאוסלו. ובעוד ששר הביטחון כ״ץ הכריז על הפסקת נקיטת צווי מעצר מינהליים נגד מתנחלים בגדה^[114], עשרות פלסטינים אזרחי ישראל מוחזקים במעצר מינהלי, ללא אישום גלוי וללא משפט^[115]. העובדה שלא התפתח עד כה בתוך הקו הירוק אירוע נוסח הירי למוות במפגינים פלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000 משקפת קודם כול את רמת המאבק — אז מדובר היה בשלב התקוממות המונית — ולא את מידת הנכונות של המשטר הישראלי בעת הזאת לרסק בברוטליות מחאה פלסטינית גם בתוך הקו הירוק.

בינתיים, המשטר חותר להימנע מהתפתחות מחאה נרחבת בקרב האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בתוך הקו הירוק באמצעות זריעת אימה ומאמץ שיטתי לצמצם את המרחב להפגנות, לרבות השלטת צנזורה באמצעות החרמת שלטים ודחיקת אירועי מחאה למיקומים צדדיים. אין מדובר רק במדיניות "משטרת בן גביר" או הממשלה הספציפית הנוכחית. מגדל השן של בג״ץ שימש בעצמו לחיזוק ממשלת המוות בעניין זה כשקיבל למשל בינואר את דרישת משטרת ישראל לאיסור על צעדת מחאה נגד המלחמה במרכז סכנין, כשאחד הנימוקים שהעלתה המשטרה היה נאומים "שיחלישו את כוחות הביטחון"^[116].

יחד עם המגמה להפללת ביקורת על השלטון — בתקשורת ובאמצעות "חוקי ההשתקה" בבתי־הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה — ממשלת המוות, המדשדשת בסקרים, בשיתוף־פעולה עם חלק מה"אופוזיציה" מה"מרכז־ימין", פועלת להמשך קידום קמפיין הדה־לגיטימציה לייצוג ערבי־פלסטיני בכנסת. זאת בפרט עם האיומים לחזק את סמכות הקואליציה השלטונית דה־פקטו לשלול, תחת דגל כוזב של "תמיכה בטרור", את הזכות להיבחר מח״כים ערבים־פלסטינים, ובסופו של יום גם מח״כים יהודים משמאל לממסד הישראלי^[117].

ממשלת המוות המשיכה במדיניות "ממשלת השינוי" של בנט–לפיד, עם הסלמה חדה במדיניות החרבת יישובים ערביים בנגב כחלק מאסטרטגיה לטיהור אתני הדרגתי, ובצל מלחמת ההשמדה נרשם זינוק נוסף, בעקבות העברת 'הרשות לאכיפה במקרקעין' ביולי 24' לסמכות 'המשרד לביטחון לאומי' של בן־גביר.^[118] לצד מדיניות הפללת הבנייה והחתירה לטיהור אתני, ממשלת המוות פועלת לחנק כלכלי והעצמת העוני המושלט על האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בתוך הקו הירוק. השב״כ לא רק ניסה לווסת את הלחצים המפרקים נגד הרש״פ בגדה, אלא התערב בחודש מרץ האחרון גם בניסיון להשפיע על הממשלה לחדול מעיכוב העברת כספים שהובטחו לרשויות ערביות, מחשש שהחנק הכלכלי ידחוף להתפרצות "אירוע נפיץ" נוסח מאי 21',^[119] בהקשר של התפתחות מחאה, מהומות, והתנגשויות קטלניות בין אזרחים על רקע לאומני ברחובות (אלו התפתחו בצל פרק המשבר המדמם דאז של משטר הכיבוש, והתאפיינו דומיננטית באלימות המדינה וכוחות ימין קיצוני יהודיים כלפי פלסטינים^[120]). בתקציב המדינה ל־2025 קוצצו עוד 2 מיליארד שקל שהיו אמורים להיות מופנים לאוכלוסייה הערבית־פלסטינית.

ההתגייסות בקרב הקהילה הערבית־פלסטינית לפעולות מחאה נגד מלחמת ההשמדה וממשלת המוות התפתחה בגלים אך תחת לחצים כבדים של דיכוי מדינתי. בדומה לנסיבות תחת משטרים אחרים באזור, היבט זה מסוגל למלא תפקיד מעכב, אך לא למנוע כליל התפתחות של תנועות נגדיות. בהיעדר ארגון מאבק המוני על בסיס דמוקרטי, רבים תולים תקוות בנקיטת יוזמה מצד ועדת המעקב העליונה. זו פועלת על בסיס קונצנזוס בין המפלגות המבוססות בקהילה הערבית־פלסטינית בתוך הקו הירוק, ומתמודדת כשלעצמה עם רדיפה כבדה. הוועדה הצליחה לארגן מספר הפגנות, אך נמנעה מלהכריז על מתווה פעולה ברור. וגם כאשר הכריזה לבסוף על השבתת מסחר ושירותים בקהילה ב־1 באוקטובר לאות מחאה נגד המתקפה בעזה, נגד הריסות הבתים, ונגד משבר אלימות הנשק בקהילה המשתולל בחסות מדיניות שלטונית, הדינמיקה סביב פתיחת המתקפה הישראלית הנרחבת בלבנון באותם השבועות הזינה אווירת הלם והחלישה את המומנטום. עם זאת, במקביל ליוזמות המרכזיות של הוועדה, התפתחו גם יוזמות מחאה "מלמטה" בדמות ומספר הפגנות סטודנטים לוחמניות בקמפוסים, ובמיוחד באוניברסיטה העברית בי–ם, וכן משמרות מחאה מקומיות שהלכו וצברו מומנטום מסוים, לאחר ההפגנה הארצית בסח׳נין (25.07), ככל שהחריף משבר ההרעבה בעזה בחודשים יולי־אוגוסט.

תזוזת דעת הקהל הישראלית נגד המשך מלחמת ההשמדה

כבר לאורך 2024 חלה תזוזה מהותית בדעת־הקהל הישראלית לעבר תמיכה בסיום המערכה הצבאית. למעשה, אף שההתנגדות הקטגורית העקבית למלחמת הכיבוש וההשמדה הגיעה בתחומי הקו הירוק רק מקרב הקהילה הפלסטינית ככלל וכוחות שמאליים קטנים — שתנועת מאבק סוציאליסטי נמנתה עימם מהיום הראשון — הרי שלאורך רוב התקופה שמאז ה־7 באוקטובר ממשלת המוות הישראלית לא הצליחה לעורר תמיכה של רוב מוצק בקרב הציבור הכללי בישראל ואף בפרט בקרב האוכלוסייה היהודית.

המגמה של ירידה בתמיכה במלחמה התפתחה אומנם באופן תנודתי וסתירתי ביותר, תחת השפעה אינטנסיבית של תעמולה שוביניסטית ומיליטריסטית ששלהבו מנגנונים אידיאולוגיים עוצמתיים של המעמד השליט הישראלי. אלה ניצלו פוליטית במיומנות את ההלם, הפחד והזעם בקרב מיליוני ישראלים בתגובה למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, ובתגובה לירי טילים חסר הבחנה, לתוכנית הפוליטית ולרטוריקה הימנית של חמאס וכוחות אחרים ב"ציר ההתנגדות". כל מפלגות הממסד הישראליות, כל העיתונות הממסדית, וכל הכוחות הבורגניים עתירי המשאבים המתערבים בתנועה להשבת החטופים, התגייסו להצדקת ההיגיון שביסוד המערכה הצבאית שמובילה ממשלת המוות.

כך, אותו לפיד שעל רקע מחאה המונית בתחילת ספטמבר 24' ביקר את נתניהו כי "הוא רוצה מלחמה לנצח"^[121], חבר ממש באותו הזמן לאיומים שממשלת נתניהו מימשה בתוך ימים להסלמה נרחבת בתוקפנות הצבאית בלבנון^[122]. כך גם נחלצה העיתונות הממסדית המגויסת באופן שיטתי להצדקת הקרסת הפסקת האש בידי ממשלת המוות בחודש מרץ, כפי שסקרו באתר ביקורת העיתונות 'העין השביעית'^[123]. הסיוע הנרחב לתעמולה השלטונית סייע לממשלה תחילה אף להדק מחדש את התמיכה הציבורית הישראלית במתקפה בעזה עד לכדי רוב דחוק, לפחות לפי סקר אחד^[124]. לצד הדה־הומניזציה הנרחבת שליבה המעמד השליט הישראלי על כל פלגיו ביחס למיליוני פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, מנהיגי האופוזיציה הבורגנית לנתניהו — מהגנרל גנץ ועד הגנרל יאיר גולן, מנהיג מפלגת 'הדמוקרטים' של שרידי מפלגת העבודה ומרצ — מילאו תפקיד בולט בחרחורי מלחמה, לרבות אתגור הממשלה מימין בקריאה להגברת תוקפנות צבאית בין אם בלבנון ובין אם באיראן.

אך הפיצולים במעמד השליט הישראלי מחריפים כאמור. ההתגוששות ארוכת השנים בין שני המחנות הפוליטיים העיקריים במעמד השליט הישראלי, שכביכול דמותו של נתניהו הוא קו פרשת המים ביניהם — פרו־נתניהו ואנטי־נתניהו / ביביזם ורל״ביזם — הסלימה בשנים שקדמו לעליית הממשלה הנוכחית ול־7 באוקטובר כפועל יוצא של משבר מערכתי של הקפיטליזם הישראלי, שבו משטר הכיבוש ממלא תפקיד מערער יציבות דומיננטי, בצל השפעות של תהליכי משבר בקפיטליזם העולמי, והתמשכות תהליך התערערות בסיס התמיכה של המפלגות המסורתיות בקרב מעמד העובדות והעובדים ושכבות הביניים בחברה הישראלית.

כביטוי לנסיבות בהן אובייקטיבית המעמד השליט נעדר היתכנות לנתיב אסטרטגי יסודי מייצב מהותית, בהקשר של משטר הכיבוש ובכלל, שני הגושים, ביסודם ראשיה של אותה מפלצת, לא רק שיתפו פעולה שוב ושוב בגלוי תחת הכותרת של "אחדות לאומית" בכל צומת שהעריכו שהדבר הולם את האינטרסים הרחבים, ובפרט הגיאו־אסטרטגיים, של המעמד השליט — ובפרט בזמן מתקפת הפתע והמלחמה נגד איראן ביוני — אלא גם התאפיינו בדינמיקה הפכפכה של בריתות ארעיות ושל עריקות חוזרת ונשנית של כוחות בין הצדדים. חבירותיו החוזרות של הפלג של גנץ לממשלת נתניהו, כמו גם זחילתו חזרה של הפלג של סער לזרועות נתניהו בהיעדר כל אהדה ציבורית, המחישו יותר מכל כיצד המחנה היריב לנתניהו כושל ברתימת חוסר־שביעות רצון המונית לכדי תמיכה פופולרית של ממש ונוטה להסתמך על פנייה לתמיכה על בסיס "הרע במיעוטו".

'הליכוד' וגוש נתניהו מתנדנד סביב 50 מנדטים בקונסטלציה המפלגתית הנוכחית (לעומת 64 בבחירות 22', אז כ־48% מהקולות, וכעת כ־67 מושבים בכנסת בשילוב 'הימין הממלכתי'), לרבות כ־8 ל'עוצמה יהודית', בעוד 'הציונות הדתית' של שר האוצר וההתנחלויות סמוטריץ׳ מתנדנדת על אחוז החסימה (לעומת 14 יחד בבחירות 22'). בשורה של סקרים, 60% מצדדים בקריאה להתפטרות נתניהו, רבע מהם מתומכי ממשלתו. מנגד, גוש אנטי־נתניהו של מפלגות הממסד הציוניות ושל רע״מ עומד על 61 מנדטים. לפי סקרי 'מעריב', הנסיגה בתמיכה בממשלת המוות בפרט מאז מלחמת ישראל־איראן הותירה אותה אף עם 49–48 מנדטים, בקונסטלציה שבה מתמודד בנט^[125].

חולשת האופוזיציה הממסדית ניכרת בנסיבות שבהן הממשלה שנואה וחלשה, וכשהכוחות משמאל עדיין אינם בעמדה להיהפך למוקד משיכה המוני. מדובר ביסודו של דבר בחלק ממגמה עולמית שבה פנייה של כוחות פוליטיים בורגניים, מווריאנטים ליברליים ושמרניים, להגן על הדמוקרטיה הבורגנית ועל "שלטון החוק" ועל "האינטרס הלאומי" מפני מגמות של פופוליזם ימני אינן מסוגלות לעורר התלהבות המונית של ממש.

הממשלה הנוכחית, שבשום נקודת זמן לא נשענה על תמיכת רוב בציבור הכללי באוכלוסיית ישראל, ביטאה מלכתחילה את הירושה הפוליטית שהותירה "ממשלת השינוי" הקפיטליסטית המקרטעת של בנט–לפיד להגנת הסטטוס־קוו, ותלות גוברת של נתניהו בברית הדוקה עם כוחות ימין קיצוני. היא התאפיינה בשכרון כוח מהיום הראשון, עם עלייה למתקפה במאבק הכוחות מול יריבים במעמד השליט ובמנגנון המדינה.

ראשית, בשאיפה לביצור כוח שלטוני בנסיבות של התנגדות נרחבת בחברה — למעשה, מגמה של הסתמכות מוגברת על סמכותנות, חיזוק מאפיינים בונפרטיסטיים במשטר הפוליטי. מדובר בשילוב טיפוסי בין מעטה של פופוליזם ימני התוקף את מנגנון המדינה הקפיטליסטית והיבטים בחוק הבורגני "בשם העם" כביכול, תוך עימות עם הקריאה הליברלית להגן על "שלטון החוק", לבין קידום סדר־יום של השלטת "חוק וסדר", כביכול כנגד "אנרכיה", ולמעשה, חיזוק הסתמכות המשטר הפוליטי על החרב, על הכוחות החמושים של המדינה הקפיטליסטית. כך, הממשלה המסתמכת על כוחות משטרה שיתנפלו על הפגנות נגדה, כוללת גם שרים שהשתתפו בפריצה המתוקשרת ביולי 24' של הפגנת תומכי הכיבוש למתקן הכליאה הידוע לשמצה שדה תימן — למעשה, התערבות לטרפוד חקירה של חשודים באונס פלסטיני שנחטף ונכלא במתקן, ולהגנת "גואנטנמו הישראלי" בכלל, בו תועדו מקרי התעללות ונהרגו עשרות^[126] (!) מבין אלפי הפלסטינים שנחטפו בידי כוחות הכיבוש מרצועת עזה.

שנית, מגמה זו מקדמת שאיפה אידיאולוגית להסיר מכשולים בפני מימוש דוהר יותר של מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי ושלל היבטים של ריאקציה לאומנית־דתית, ביסודו של דבר במאמצים לחלץ בדרך זו את המערכת מסתירות ברמת מדיניות פוליטית, המבטאות אינטרסים סותרים של המעמד השליט בתחזוקת הסדר החברתי הקיים.

כך, הדחיפה המוגברת בשנים האחרונות לעבר סיפוח רשמי של שטחי C בגדה המערבית היא המשך להיגיון של מדיניות סיפוח זוחל וטיהור אתני זוחל, אך טומנת בחובה השלכות מסבכות ומערערות יציבות בהקשר של תחזוקת שליטת המשטר הישראלי במיליוני פלסטינים, שנותרה מאז הנכבה ב־1948 וביתר־שאת מאז 1967 מקור לוויכוחים אסטרטגיים במעמד השליט הישראלי. כעת, בהקשר של מה שנתפס כהזדמנות היסטורית במסגרת מלחמת הכיבוש וההשמדה, חלקים במחנה נתניהו בוחנים מהרגע הראשון ברצינות את הרעיון של "פתרון" למה שנתפס עבורם כ"בעיה דמוגרפית" לאומית באמצעות טיהור אתני מסיבי בדמות עקירה המונית אל מחוץ לתחומי פלסטין ההיסטורית.

החששות מהשלכות מסבכות בממדים אסטרטגיים בהקשר זה ובהקשר של תוכניות ופעולות אחרות של ממשלת המוות הם המקור להחרפת מתיחות בין הממשלה לבין הקצונה הבכירה — שהשתקפה בחיכוכי נתניהו וגלנט והדחתו של האחרון בנובמבר — כמו גם ראש השב״כ בר, שהמהלך להדחתו בחודש מרץ דחק את המשטר הפוליטי לעבר "משבר חוקתי", כלומר, התנגשות שיא במאבק הכוחות הפוליטי בין שתי הזרועות השלטוניות, הממשלה ומערכת המשפט, ולמעשה בין שני מחנות במעמד השליט, עד להחלטת בר לנטרל את הדרמה דרך התפטרות. הניסיון היהיר של נתניהו למנות את הגנרל דוד זיני לראשות השב״כ מטעין מחדש את העימות.

יריבי נתניהו במעמד השליט, המטפחים אשליות תמימות המזהות כ"שומר סף" של דמוקרטיה את ראש המשטרה החשאית הקודם, וכייצוג דמוקרטי סדר "חוקתי" המשליט שלטון הון, עוני וכיבוש, מבקשים לרתום זעם המוני על הממשלה, בפרט על רקע התמשכות משבר המלחמה, ליצירת מאזן הרתעה מול מגמת ביצור הכוח השלטוני של מחנה נתניהו. אך עד כה, מאז מתקפת הבליץ בלבנון בספטמבר, וביתר־שאת מאז שובו של טראמפ לזירה, הממשלה פנתה בהיבריס להעלות הילוך בקמפיין לטיהור יריביה בקרב בכירי מנגנון המדינה — לרבות הליך ההדחה של היועמ״שית בהרב־מיארה מאז חודש מרץ — כמו גם לקידום מחדש של רפורמת־הנגד המשפטית וקידום התקפות ממשטרות על העיתונות ועל האקדמיה.

נתניהו נמצא עדיין בעמדה פוליטית מוחלשת למדי למול סלידה ציבורית, תנועת מחאה המונית, קריאות תיגר מקרב המעמד השליט, ולחצים בינלאומיים. משפט תיקי נתניהו המזדחל והתפוצצות פרשת "קטרגייט", לפיה נחשדת לשכת נתניהו בקבלת כספים מממשלת קטר — המממנת גם את חמאס — לצורך קידום אינטרסים מטעמה, היו גורם בדינמיקה שדרבן את מחנה נתניהו לקדם פעולות לביצור כוח שלטוני.

חלק מיריביו במעמד השליט הישראלי ממשיכים למחזר תקוות לסלקו מהמערכת הפוליטית באמצעים משפטיים, כפי שלה־פן בצרפת ספגה סנקציה השוללת את זכותה להתמודד בבחירות. שמאל סוציאליסטי מתנגד לאשליות שמטפחים כוחות ליברליים, פרו־קפיטליסטיים, ב"פתרונות" פורמליים מסוג זה לנציגי כוחות של פופוליזם ימני וימין קיצוני. בתי המשפט של המדינה הקפיטליסטית לא ינטרלו את בסיס התמיכה החברתי של כוחות אלה, אלא יעוררו את זעמו של זה על גישה פחדנית של אליטות החוששות מהקלפי ומסתמכות על תמרונים מצד צמרת הפקידות המדינתית, ה"דיפ סטייט". אף שאנו מבינים את הסנטימנטים מאחורי סיסמאות נוסח "נבצרות עכשיו", אין אנו מאמצים אותן, אלא מציעים כנגדן סיסמאות נוסח "להפיל את ממשלת המוות".

הנרטיב של האופוזיציה הבורגנית לנתניהו, סביב סדר־יום מדינתי ("ממלכתי"), המשלב גישה שמרנית לייצוב משטר הכיבוש ושלטון ההון עם מעטה של ליברליזם, מוליך שולל כאילו מלחמת ההשמדה היא ביסודה "מלחמת שלום נתניהו", כפי שכינה זאת ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהפגנת רבבות בתל אביב לאחר הקרסת הפסקת האש בחודש מרץ^[127]. אומנם, הזעם של משפחות חטופים על נתניהו והשרים, והזעם ההמוני המתנקז לעבר נתניהו בקרב עובדות ועובדים ישראלים על משבר המלחמה, מוצדקים לחלוטין. לנתניהו ומקורביו יש לא רק אחריות מרכזית לקטסטרופה מלכתחילה, אלא גם אינטרס בהתמשכות המערכה הצבאית, כשהיבט של שיקולי הישרדות פוליטית הוא גורם משפיע בדינמיקה — אך גם סדר־יום אידיאולוגי ברור.

לכן, תוך הבנה והתכתבות עם אותו זעם המוני בציבור הכללי בישראל, אחת המשימות של שמאל סוציאליסטי היא לסייע להתגבר על אשליות ששורש המשבר הוא אישיותי ולא מערכתי. ולסייע לחשוף את התפקיד הריאקציוני המהותי של מפלגות הממסד מהאופוזיציה, שהתגייסו בקנאות להגנת מלחמת ההשמדה גם נגד תנועת המחאה הבינלאומית. הקשר זה מדגיש את חיוניות החיבור לצורך בקידום התנגדות לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים, כמו גם ביסודו של דבר לקפיטליזם ולאימפריאליזם, כדי להציב על סדר היום פתרון לבעיות שביסוד משבר מלחמת ההשמדה — פתרון הדורש שינוי סוציאליסטי.

הדרישה ל"ועדת חקירה ממלכתית", ממנה חוששת ממשלת נתניהו, זוכה לאהדה נרחבת בציבור הישראלי, במידה רבה מתוך היגיון של מיצוי דין רשמי עם חלק מהאחראים למשבר. ככל שבוועדה היפותטית כזו יוקעו רשמית חלק מהשרים והגנרלים, יש לדבר היבט חיובי. אלא שבכל זאת, דרישה פוליטית זו, המשתייכת ביסודו של דבר לתוכנית הפוליטית של כוחות ממסד יריבים לנתניהו, להפעלת מנגנון משפטי של המדינה הקפיטליסטית עצמה לחקירה ולניתוח של משבר המלחמה, מייצגת פוטנציאל לערפל ולא לחשוף יותר באופן ממשי את שורשי הקטסטרופה — החל מהכיבוש והמצור על רצועת עזה. מנקודת המבט של הממסד, המוסד של ועדת חקירה ממלכתית נועד לקידום תיקונים קוסמטיים ולטיפוח רושם כוזב של מערכת המתקנת את עצמה. דרישה חלופית משמאל כמענה לאשליות במסלול כזה יכולה להיות לוועדת חקירה עצמאית, חוצת־קהילות לאומיות, שתבחן את מכלול מעשי הזוועה במלחמת ההשמדה, ובראש ובראשונה ההרג ההמוני חסר־התקדים של רבבות פלסטינים והחורבן ברצועה, והתפקיד של הממשלה הנוכחית, של ממשלות קודמות, ושל מעצמות עולמיות, ביצירת התנאים להתפרצות המשבר. אך בעיקר, חיוני להדגיש כי עבור המסקנות הבסיסיות הזועקות, המוציאות המונים לרחובות ברחבי העולם, אין כל צורך בחקירת פרטים ספציפיים כאלה ואחרים ואישים ספציפיים — יש צורך במאבק לסיום הכיבוש וכל צורה של דיכוי ועליונות על רקע לאומי, לרבות בתנאי המחיה ובזכויות, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי.

בסדר־היום הפוליטי של האופוזיציה הבורגנית משתלבת גם קריאת התיגר הימנית על ממשלת המוות באמצעות קמפיין ה"הפרד ומשול" הריאקציוני הוותיק לקידום "שוויון בנטל" הצבאי, המתמקד בהסתה נגד עניים חרדים ומשמש להצדקת "נטל" תחזוקת המלחמה והכיבוש. הקמפיין מוצג כמענה למגמת השחיקה בקרב חיילי המילואים הישראלים ולאזהרת הרמטכ״ל זמיר באפריל כי מחסור בכוח אדם לוחם יגביל את מימוש חלק משאיפות הממשלה לגבי הרחבת מתקפת ההשמדה ברצועה. המערכת רעבה לעוד בשר תותחים לשם ביצוע זוועות ההמונים נגד האוכלוסייה הפלסטינית בשירות הכיבוש.

על רקע הלך רוח המוני בקרב הציבור הכללי בישראל הנוטה לצדד בלחץ לסיום המערכה הצבאית, התגבר גם הקמפיין הממסדי הקורא כאמור להחזרת החטופים בהסכם תחת הכותרת השוביניסטית "גם במחיר הפסקת הלחימה". בכלל זה, כ־20 מכתבי מחאה שפורסמו באפריל מטעם אלפי אנשי מילואים לשעבר ובהווה, במיוחד יוצאי קצונה ויחידות עילית. המהלך מזכיר את איומי הסרק הקבוצתיים בקיץ 23' להפסקת התייצבות במילואים בתגובה לקידום צעדי חקיקת "הרפורמה המשפטית"^[128]. אף שהמכתבים החדשים לא איימו בהפסקת התנדבות או בסרבנות לצווי התייצבות לצבא. אך ראשי הצבא הגיבו בזעם, למעשה מחשש מהאפשרות להתגברות הקולות "מתוך הצבא" הבונים לחץ לסיום הפעלת הצבא בידי הממשלה בעזה, ש"מכתב הטייסים", בהובלת גורמים דוגמת רמטכ״ל זוועות מלחמת לבנון ה־2 ב־2006 דן חלוץ, תיאר שהיא מתרחשת כעת "בעיקר בגלל אינטרסים אישיים ופוליטיים ולא אינטרסים ביטחוניים"^[129]. עם זאת, מכיוון שרק מיעוט מאותם אלפים הם קציני וחיילי מילואים פעילים, הצבא נמנע עד כה אפילו מהדחתם^[130].

אך המגמה של סרבנות להיענות לצווי התייצבות למילואים בהתרחבות. נתוני ההתייצבות המדווחים נעים סביב 50%–60%.^[131] חלק גדול מהירידה בהתייצבות אומנם מייצג שחיקה וירידה במוטיבציה, ולא בהכרח התנגדות פוליטית ברורה להמשך המלחמה^[132]. אך גם זו מוסיפה אובייקטיבית ללחצים לעצירת המתקפה הרצחנית בעזה, ומחזקת בפועל את המרחב גם לסרבנות פוליטית מוצהרת או אפורה.

התארגנות 'חיילים למען החטופים', הכריזה במאי על סירוב מאורגן של כ־300 חיילים וקצינים שלקחו חלק בצבא במילואים או בסדיר במהלך המלחמה, כשליש מהם קרביים: "ההישרדות הפוליטית של הממשלה לא מצדיקה הקרבת עוד חיילים ואזרחים ישראלים. לא נשתוק מול מוות של חפים־מפשע ולא נשתתף בהחרפת האסון ההומניטרי"^[133]. אף שההתארגנות אינה מתנגדת קטגורית למלחמת ההשמדה מיומה הראשון, ואף שהיקפה סמלי יחסית, היא מסייעת לסמן כיוון עבור חיילים נוספים לחבור לסרבנות מחאה קולקטיבית כחלק מבניית לחצים לסיום המערכה הצבאית. אחד ממקימי ההתארגנות, חובש קרבי, סיפר כי פנה לנתיב של סרבנות מחאה כשפקדו עליו להשתתף בשריפה שיטתית של בתי פלסטינים בעזה^[134]. ממדי זוועות ההמונים והפשעים נגד האנושות שמחוללת מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי דוחקים בסופו של דבר עוד ספקות בקרב חלק מהחיילים מהשורה, ואף מחזקים נטייה להתנגד להמשך המלחמה, גם אם ברוב המכריע של המקרים הדבר אינו מתורגם לפעולת סרבנות פוליטית גלויה.

ברקע נמשכת גם ההתארגנות של עשרות בני ובנות נוער ישראלים המסרבים במוצהר להתגייס לצבא מתוך התנגדות קטגורית למלחמת ההשמדה ולכיבוש. אף שמדובר בתופעת יחידים, בעיקרה בקרב שכבות ביניים, היא מתמודדת תחת מכבש דיכוי חריף יותר בדיוק משום שהיא קוראת תיגר על עצם התוקפנות הרצחנית המאורגנת נגד הפלסטינים.

מתחילת משבר הדמים סימַנו, תוך הליכה נגד גל של ריאקציה שוביניסטית אגרסיבית, את הנחיצות בקידום פעולות סירוב של ישראלים מהשורה להתייצבות לפעולות הצבא במסגרת המתקפה הרצחנית נגד תושבות ותושבי עזה — כחלק מבניית מאבק לעצירת הקטסטרופה ולשינוי עמוק במציאות החיים, לרבות סיום הכיבוש והמצור. כעת המרחב ליוזמות של סרבנות מחאה לעצירת המלחמה מתרחב, והאפקט שלהן עשוי להיות מוגבר בדיוק בהשפעת הלך הרוח ההמוני והתופעה של "סרבנות אפורה" על סוגיה. אנו מוסיפים ומוסיפות לקרוא לסרבנות מחאה נגד מלחמת ההשמדה והכיבוש, בין אם באופן מוצהר ובין אם לאו. בו־זמנית, כפי שיסכימו רבים מהנוער ומהעובדים והעובדות הפונים למרד בצורה כזו או אחרת נגד זוועות הכיבוש ומלחמת ההשמדה, מה שנחוץ מהותית הוא לא פעולות אישיות ל"טיהור מצפון" בשוליים, אלא צעדים החותרים לקידום מאבק קולקטיבי רחב לעצירת מכונת המלחמה ולהפלת ממשלת המוות, כחלק ממאבק בכיבוש ובשלטון ההון. בהקשר זה דרושה גם הצבת חלופה פוליטית של שמאל מעמדי סוציאליסטי על סדר היום.

תנועת המחאה הישראלית להשבת החטופים ונגד ממשלת המוות

סוגיית החטופים הייתה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל הגורם המרכזי שעירער שוב ושוב את תעמולת המלחמה, אשר מתקשה להסוות את העובדה שהמתקפה הצבאית והכלכלית הברברית נגד האוכלוסייה הפלסטינית פוגעת בהכרח גם בחטופים, שהיו יכולים להשתחרר בעסקה כוללת מהרגע הראשון כחלופה למלחמת הכיבוש וההשמדה. זו נועדה כאמור להשליט ביתר־שאת את הדיקטטורה של הכיבוש שהצמיחה את משבר הדמים הנוכחי.

דווקא בהקשר זה חשוב להזכיר כי לא רק ממשלת המיעוט של נתניהו והימין הקיצוני אלא כל כוחות הממסד בחברה הישראלית שתמכו וקידמו את מתקפת ההשמדה ברצועת עזה חתרו בהכרח גם נגד התנועה להשבת החטופים. עתירה נואשת לבג״ץ של קבוצת משפחות חטופים בדרישה לחדש את מכירת החשמל לרצועת עזה בטענה שמדובר גם בפגיעה בחטופים נדחתה על הסף באפריל, בין השאר בהתפלפלות הריאקציונית כי "מדינת ישראל אינה חייבת לספק חשמל לרצועת עזה… לישראל אין ריבונות משפטית על הרצועה"^[135].

כפי שהסברנו גם טרם ה־7 באוקטובר, בעיצומה של תנועת המחאה הישראלית נגד תוכנית "ההפיכה המשפטית", אף שצריך להיאבק בחתירה של ממשלת ה"ימין על מלא" לריכוז כוח שלטוני, בג״ץ מעולם לא היה מעוז של דמוקרטיה וקדמה חברתית כפי שגורסים הליברלים. הוא משמש ביסודו כלב שמירה של סדר חברתי של אי־שוויון קיצוני, עוני, ניצול, דיכוי וכיבוש. הסברנו כי למול הפופוליזם הימני של נתניהו ושותפיו בעימותיהם עם מערכת המשפט של המדינה הקפיטליסטית, המקודמים בכסות מוליכת שולל של דמוקרטיה, יש לדרוש רפורמה דמוקרטית של ממש, שלא תחזק את סמכויות הממשלה, אלא את הביטוי לאינטרסים, למצוקות ולמאבקים של מעמד העובדות והעובדים ושל קהילות מדוכאות, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי.^[136]

התנועה להשבת החטופים התפתחה במשולב עם התנועה נגד נתניהו ול"בחירות עכשיו", שהיא גלגול של התנועה נגד "ההפיכה המשפטית" — והתנועות התמזגו במידה רבה עם נטייה לעבר תנועה מוכללת נגד הממשלה, אף שסוגיית החטופים נותרה נקודת ההתכנסות המרכזית. בדומה לתנועה שקדמה ל־7 באוקטובר, מדובר בתנועה חוצת־מעמדות המשקפת זעם המוני אך גם השפעה דומיננטית כבדה של כוחות ממסד. כך, משתקף בה מצד אחד מרד המוני "מלמטה" עם סלידה עמוקה מהממשלה ומהימין הקיצוני, ואף במעורבות מספר התארגנויות מחאה על בסיס מקצוע בשירותים החברתיים. אך בו־זמנית, כוחות הון וגנרלים ממלאים בתנועה הרחבה תפקיד מוביל מרכזי, המגלם ניגוד אינטרסים יסודי ביחס להמונים, ובפרט בהשפעה מעצבת על סדר היום, ובכלל זה על המטה הרשמי של משפחות חטופים.

לאורך תקופה של כשנה, הגרעין הלוחמני של משפחות החטופים, במיוחד במוקד שער בגין מול בסיס הקריה, בהנהגת צנגאוקר, כאם חד־הורית מרקע של מעמד עובדים באופקים, התפתח בפועל כהנהגה חלופית למול האסטרטגיה ה״א־פוליטית" של מטה המשפחות הרשמי. נכון לכתיבת שורות אלה, הדבר עומד למבחן, שעה שצנגאוקר החליטה שלא לארגן הפגנות נפרדות ומקבילות למטה החטופים בשער בגין, אלא לחבור למחאה השבועית ב"כיכר החטופים".

חרף ביטויי אלמנטים של זעם מעמדי שהגיחו מפעם לפעם מאז ה־7 באוקטובר בקרב מעמד העובדות והעובדים הישראלי על תאגידי ענק המעלים מחירים ומגלגלים רווחים בעת המשבר, תנועת המחאה הישראלית, בהשפעת המשקל הדומיננטי בהנהגתה כאמור של כוחות בורגניים, כמעט שלא ביטאה אנטגוניזם וקריאת תיגר על בסיס מעמדי. הזיהוי עם כוחות ממסד הרותמים לסוגיה הנקודתית של דאגה לחטופים סדר־יום פוליטי פרו־קפיטליסטי של הגנה על הממסד למול הפופוליזם הימני והימין הקיצוני של ממשלת המוות, אומנם לא מנעו אהדה ציבורית נרחבת אך בלמו כשלעצמם מהותית את הפוטנציאל לרתום לפעולה את חוסר שביעות הרצון העמוק של שכבות רחבות יותר במעמד העובדים שלא זיהו בהפגנות ביטוי ממשי עבור המצוקות והאינטרסים שלהן.

יתרה מכך, ההתמקדות הצרה בסוגיית החטופים אומנם המחישה התפתחות סדקים בתעמולת המלחמה, אך גם השפעה של שוביניזם לאומי ודה־הומניזציה, עם נטייה למחיקת התייחסות לכל נפש השורדת בעזה למעט החטופים. אפילו בחודשים בהם התמיכה במערכה הצבאית בקרב האוכלוסייה היהודית נמצאת בשפל, מתפתחת מפעם לפעם תגובת־נגד ימנית בשורות תנועת המחאה הישראלית להתערבות כוחות שמאליים עם מסרים מוכללים נגד הכיבוש ולמען סולידריות עם תושבים ותושבות מהשורה בעזה, כביכול בטענה שהדבר אינו קשור לחטופים — אפילו שבנאומים בהפגנות נשמעים בשורה התחתונה גם מסרים פוליטיים מוכללים אחרים, למשל נגד נתניהו וממשלת המוות.

היעדר התנגדות קטגורית ברורה למלחמת ההשמדה בעזה ולדיכוי הלאומי הרצחני של פלסטינים ככלל הרחיקה כמעט לחלוטין השתתפות בהפגנות מקרב הקהילה הערבית־פלסטינית הנרדפת בישראל. הוסיף לכך הזיהוי של תנועת המחאה הישראלית במידה רבה — למעט אגף שמאלי מצומצם — עם תמיכה בממסד הישראלי, ביטויי מיליטריזם, שוביניזם לאומי, ולאומנות ציונית, בהובלת הכוחות הבורגניים הדומיננטיים פוליטית, לרבות בסיוע ארגונים ליברלים לאומיים מיליטריסטיים דוגמת 'כוח קפלן', 'אחים ואחיות לנשק', 'בונות אלטרנטיבה', או 'התנועה לאיכות השלטון'.

'בונות אלטרנטיבה' מבטאת אומנם התכתבות עם סנטימנט פמיניסטי רווח בתנועת המחאה הישראלית, כתגובת־נגד לממשלת ה"ימין על מלא" ולאיום שזו מייצגת על נשים בפרט. אך מכיוון שהיא מושתתת על גישה של פמיניזם ליברלי־לאומי, בורגני, בשעת המבחן של משבר הדמים, בדומה לשורה של ארגונים פמיניסטיים ליברליים ישראליים, היא נחשפה כסוכנת של פמיניזם לאומני בשירות תעמולת המלחמה של המעמד השליט. כלומר, ביסודו של דבר, ההפך מאלטרנטיבה. בדומה, שעה שבתנועת המחאה נגד "ההפיכה המשפטית" כיכבו גם דגלי גאווה, כקריאת תיגר למול איומים שמייצגת הממשלה כלפי להטב״ק+ בפרט, הרי שבשעת המבחן של משבר הדמים, כוחות מקרב ארגוני זכויות הלהטב״ק+ הישראליים הליברליים־לאומיים, התגייסו לשמש ביתר־שאת כסוכני צבעי ההסוואה, הפינקוושינג, של ממשלת המוות. הולכת השולל הפוליטית המסוכנת עבור מאבקי שחרור מדיכוי מצד ארגונים ליברליים ממסדיים הנחשפת בצל משבר הדמים ממחישה כשלעצמה מחסור אקוטי בהשפעה של כוחות שמאל מאורגנים בעת הזאת.

כחלק מתחרות פטריוטיות ריאקציונית מול ממשלת המוות, בהמשך לנוהג הימני מתקופת "מחאת קפלן", ארגונים רל״ביים פועלים להצפה שיטתית של ההפגנות בדגלי מדינת ישראל. אף שבדומה לתנועות מחאה המוניות רבות ברחבי העולם, מפגינים ישראלים רבים מזהים את דגל מדינת ישראל בהקשר של ההפגנות נגד הממשלה מבחינתם כסמל המרמז לכך שהם ולא הממשלה מבטאים את "רצון העם", הרי שהעמימות בהפגנות, אם לא גרוע מכך מצד האגפים הימניים יותר, ביחס לדיכוי הרצחני של הפלסטינים, בעוד הנפת דגל הלאום הפלסטיני נרדפת בברוטליות בידי המדינה, מדגישה הדרה ועוינות כלפי פלסטינים.

היבטים אלה של השפעה מעמדית מעַוֵותת בתנועת המחאה הישראלית החלישו אינהרנטית את קריאת התיגר שהציבה מול ממשלת המוות הקפיטליסטית גם בצמתים של התגייסות שיא להפגנות. בהקשר זה התפתחו שתי מגמות סותרות כביטוי לחתירה להסלמת המאבק ולשינוי מאזן הכוחות מול הממשלה.

מחד, הסתמכות נואשת על לובינג ורתימת "בעלי ברית" מקרב המעמד השליט הישראלי, ובפרט מהאליטה הצבאית־ביטחונית, ואף בפנייה לממשלת ארה״ב — כשהדוגמה מרחיקת הלכת ביותר הייתה קמפיין מתמשך של פניות אוהדות לטראמפ בניסיון לרתום אותו כמשקל־נגד לנתניהו. כך גם, ההשפעה של הקמפיין הממסדי להגנה על שר הביטחון לשעבר גלנט או ראש השב״כ היוצא בר, מאדריכלי הקטסטרופה, הדגישה מצב נואש.

מאידך, ההבנה כי יש צורך בהפעלת עוצמה רבה יותר כדי לאלץ את ידה של ממשלת ישראל ל"עסקה כוללת" העלה על סדר היום במהרה את הרעיון של נשק השביתה, וביסודו של דבר, שביתת עבודה כללית במשק, גם בהשפעת הניסיון החי של שביתת המחאה הכללית הפוליטית של מרץ 23' נגד תוכנית "ההפיכה המשפטית" של אותה הממשלה.

מרכזיות רעיון נשק השביתה

מרכזיות רעיון נשק השביתה, כהד לתנועה נגד "ההפיכה המשפטית", וביסודו של דבר, כחלק ממגמה בינלאומית, של זיהוי חלקי של העוצמה הפוטנציאלית של מעמד העובדות והעובדים המאורגן בחברה, הובילה חלק ממשפחות החטופים לפנות להנהגת ההסתדרות בנושא בשלב די מוקדם. בינואר 24', ביום ה־100 למרחץ הדמים ההיסטורי, הנהגת ההסתדרות הסתפקה בעצירת מחאה רגעית במשק, ללא חיבור ממשי לדרישות ולמתווה מאבק, אלא כדי לצאת ידי חובה.

הנהגת ההסתדרות הכללית בראשות בר־דוד מילאה תפקיד ריאקציוני ביותר לאורך המשבר, בשורה התחתונה כסוכנת האינטרסים של ההון בתוך תנועת העובדות והעובדים, לרבות תמיכה במלחמה, ולמעשה בטבח גם בעובדים ובעניים פלסטינים, וכמו כן, גם בתמיכתה במדיניות צנע למימון מכונת המלחמה.

בשיקוליה לגבי קידום מאבקים מול הממשלה היא הייתה מחוברת ומתואמת עם פורומים של בעלי ההון מהמחנה היריב לנתניהו. אלה פנו באופן לא קונבנציונלי להסתמכות מסוימת על אמצעים של מאבק המוני ואף של שביתת עבודה כללית מוגבלת במשק, מתוך הנחה שאין להם ברירה ושיש להם השפעה פוליטית מכרעת על סדר־היום של אותה תנועה נגד הממשלה. כפי שהסברנו, מעצם פנייתם לנתיב כזה הם מכשירים בעל־כורחם את הקרקע להתנסות חיה של מעמד העובדות והעובדים בישראל ברתימת נשק השביתה הכללית למאבק פוליטי מוכלל מול הממשלה, דבר הנחשב משפטית ופוליטית מחוץ לגבולות המשחק בחברה הישראלית.

התפרצות הזעם ההמונית ב־1.9 בעקבות הדיווח על מותם של שישה חטופים הייתה תגובת־נגד למדיניות "הלחץ הצבאי" היהירה של ממשלת המוות — מיתוס הפתרון הצבאי לסוגיית החטופים, המשתלב במיתוס־העל של פתרון צבאי לסכסוך הלאומי, שביסודו העימות בין המעצמה הכובשת לאוכלוסייה הפלסטינית. ההפגנות של מאות אלפים ברחובות דחקו אפילו ביו״ר ההסתדרות להכריז על שביתת מחאה כללית למחרת. זו הטילה, אף כי באופן מרוכך ביותר, את כוחו של מעמד העובדות והעובדים המאורגן לזירה כמענה לרצון המוני ב"שיתוק המדינה" בחתירה לאלץ את ממשלת המוות לעסקת הפסקת אש וחילופי שבויים ואסירים. בניגוד לסדר־היום של ההפגנות המרכזיות, השביתה רתמה את הכוח המאורגן של מאות אלפי עובדות ועובדים אף באופן חוצה קהילות לאומיות.

עם זאת, בעוד שמדובר היה במענה דמוקרטי לרצון המוני, ההנהגה הימנית בהסתדרות בראשות בר־דוד הובילה את הצעד ללא כל היערכות רצינית. מצד היו״ר, המתייחס לכוחם המאורגן של מאות אלפי עובדות ועובדים כאל נכס פרטי הכפוף למרותו, מדובר היה במהלך סמלי של שחרור קיטור. לכן מלכתחילה לא הוצגו אפילו דרישות ברורות, מתווה פעולה להסלמת המאבק, ולא נערכו אסיפות הסברה ודיון במקומות העבודה ובאיגודים. בנוסף, במקום לחשוף את האופן שבו ממשלת המוות נעזרת בזרוע המשפטית של המדינה הקפיטליסטית בדמות בית הדין לעבודה כדי לנטרל מאבקים נגד התקפותיה באמצעות צווי מניעה אנטי־דמוקרטיים, יו״ר ארגון העובדים הגדול בישראל הזדרז לסגת כשבית הדין נעתר לדרישת הממשלה (בתמיכת היוע״משית בהרב־מיארה) להחזיר את העבודה במשק לסדרה לאלתר.

ובכל זאת, השביתה הכללית של 2.9.24 הייתה התפתחות חיובית דרמטית. הייתה זו השביתה הכללית הפוליטית השנייה שהתפתחה נגד הממשלה בתוך שנה וחצי. אף שהיישום החלקי וההתקפלות המהירה שימשו את הממשלה וחלקים במעמד השליט למתקפת־נגד אידיאולוגית במטרה להרתיע מפני חזרה על תרחיש דומה בעתיד, מדובר בדוגמה חיה דווקא לעצם ההיתכנות של הובלת שביתה כללית פוליטית נגד השלטון המרכזי חרף הנורמה המשפטית לפיה חל איסור על שביתת עבודה "פוליטית" במדינת ישראל. יתרה מכך, באופן חסר־תקדים, התארגנה שביתה כללית במסגרת ההסתדרות הכללית בתגובה ישירה למדיניות מלחמה של ממשלה ישראלית. אומנם, לא בקריאה ברורה לעצירת המתקפה הצבאית בעזה, כל שכן לא כהתנגדות קטגורית למלחמת הכיבוש כשלעצמה. אך זהו תקדים.

חלקים בשמאל, לרבות בקרב העבודה המאורגנת, לא סברו ששתי השביתות הכלליות נגד הממשלה הן בגדר תרחיש מעשי, ובאופן שגוי לא פעלו כדי לחזק לחצים והיערכות בכיוון. לצערנו, גם בהנהגת ארגון כוח לעובדים עלו קולות שהסתייגו מהבעת תמיכה ברורה בשביתה הכללית של ספטמבר 24' ואף בדיעבד בזו של מרץ 23', בין השאר בטענה כי הדבר מלבה פילוג פוליטי בקרב העובדים והעובדות, בהם תומכי ימין קיצוני. אלא שהנהגות באיגודים צריכות להתוות דרך המבטאת את האינטרסים הרחבים של עובדות ועובדים מכל הקהילות, ולסייע גם להוביל אסיפות ותהליכי התדיינות בקרב עובדות ועובדים מהשורה, אך בחתירה לאתגר ולהתגבר על ההשפעה של מנגנוני הסתה עוצמתיים המטפחים תמיכה של חלק מהעובדים והעובדות באינטרסים של האויב המעמדי שלהם עצמם בדמות תמיכה בדיכוי רצחני של עובדים ועובדות אחרים.

היעדר התמיכה בשביתה כללית לעצירת המלחמה מנע מכוח לעובדים לאתגר משמאל את הביורוקרטיה של ההסתדרות שסירבה להתגייס לעצירת המלחמה. כארגון שמאגד גם עובדות.ים פלסטיניות.ים, שמהווים רוב בחלק מהוועדים, לכל״ע יש פוטנציאל לאתגר את השת״פ הנפשע של ראשי ההסתדרות עם סדר־היום הרצחני של ממשלת הדמים ולהפעיל לחץ על בר־דוד להפסיק לחבל במאבק ולהוביל מתווה פעולה הכולל סדרת שביתות כלליות.

בתוך ימים אחרי השביתה הכללית של ספטמבר 24', ממשלת המוות פתחה במתקפה בלבנון וחתכה במידה רבה את התפתחות התנועה להשבת החטופים ולמחאה נגדה, בסיוע התמיכה הנרחבת שקיבלה מיידית מכוחות האופוזיציה הבורגנית הרל״בית. בזכות הגרעין הלוחמני של משפחות החטופים המשיכו להתקיים הפגנות, מעבר להפגנות המצומצמות של השמאל המאורגן.

אך גם גל הריאקציה השוביניסטית הזה דעך והמגמה בדעת־הקהל הישראלית ובהפגנות שבה לבנות לחץ ל"עסקה כוללת" ולסיום המערכה הצבאית, כמו גם נגד ממשלת המוות בכללותה, והרעיון של נשק השביתה שב לסדר היום — בין אם בניסיון לארגן ימי "שביתה אזרחית" סמליים, במסלול "עוקף הסתדרות", ובין אם תוך חידוש לחץ על הנהגת ההסתדרות. התארגנות 'החלוקים הלבנים' מארגנת מזה חודשים עצירות מחאה סמליות של חצי שעה בקרב הצוותים הרפואיים בשורה של בתי־חולים^[137], ואילו משפחות החטופים קראו לארגן שביתת מחאה רחבה במשק הישראלי באוגוסט בתגובה להחלטת הקבינט המדיני־ביטחוני של ממשלת המוות על כיבוש צבאי מלא של רצועת עזה, ובדרישה לעסקה לשחרור כלל החטופים ולסיום המלחמה. המשפחות קראו לארגן את השביתה "מלמטה למעלה" — בניסיון לספק תשובה להפניית עורף מצד הנהגת ההסתדרות הכללית בראשות בר־דוד.^[138]

הקידום של פעולות מחאה עצמאיות ברמת מקומות עבודה — רעיון שגם אנחנו מצדדים בו כשלעצמו ובשאיפה לקחת חלק בקידומו בכל מקום בו הדבר מתאפשר — עשוי לחזק את המעורבות של עובדות ועובדים מהשורה, את הפנייה לעובדות ועובדים נוספים, את ההשראה לפעולות במקומות עבודה נוספים, ולכן מסוגל פוטנציאלית אף לסייע להגביר לחץ על הביורוקרטיה באיגודים ולבנות מומנטום לצעדי עיצומים ושביתה חזקים יותר במסגרת האיגוד הרשמי.

על רקע הבלבול הרעיוני, וכן הדומיננטיות של גורמים מקרב המעמד השליט, בקרב תנועות המחאה נגד הממשלה, התפתחות והתערבות כזו נחוצה כדי לפתח את התוכנית והקול העצמאיים של מעמד העובדים והעובדות. בכלל זה, יש לחבר בין דרישות כלכליות מיידיות נגד שחיקת שכר, יוקר המחיה וצעדי צנע למימון מכונת המלחמה לבין דרישה לסיום מוחלט של המלחמה, תוך התנגדות לשוביניזם לאומי, לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים. היעדר חיבור כזה מגביל מהותית כשלעצמו את פוטנציאל קריאת התיגר של תנועת המחאה הישראלית על פעולות הממשלה.

בר־‏דוד, היו״ר הסמכותני, מכתיב כי ככל שהדברים תלויים בו, ההסתדרות לא תוביל הורדה של השאלטר במשק. החריג המוצהר היחידי הוא ההתחייבות העמומה לחבור לאיום המשותף של הטייקונים מ'פורום העסקים' ומ'מטה ההייטק הישראלי' לשתק את המשק בתרחיש של "משבר חוקתי"^[139]. כלומר, אם הממשלה לא תקיים החלטת בג״ץ פוטנציאלית בסוגיות של מינויי בכירים במנגנון המדינה. משמע, להוביל שביתת עבודה המונית רק כשהדבר מקובל באופן נרחב על בעלי ההון ובכפוף לסדר־היום הפוליטי שלהם, ללא בדל של סדר־יום פוליטי עצמאי של תנועת העובדות והעובדים.

ובכל זאת, כפי שאירע בצמתים קודמים ובפרט סביב השביתות הכלליות במשק, לביורוקרטיה הפרו־קפיטליסטית הימנית בהסתדרות אין שליטה מלאה בדינמיקה של האירועים ושל המאבק, והיא יכולה להידחף אף לשתף פעולה לבסוף עם צעדים ארגוניים דרמטיים שפעלה שיטתית כדי לסכל.

מרד "שביתת המחלה" של המורות והגננות

אומנם, מדיניות הנהגת ההסתדרות בהובלת בר־דוד מילאה תפקיד של בלם הרסני עבור המאבקים נגד ממשלת המוות הקפיטליסטית, ולמעשה ייצגה בגידה כפולה: ראשית, בהתייצבות לגיבוי הממשלה במתקפה הרצחנית על רצועת עזה, והסירוב בהקשר זה להוביל מאבק ממשי לפתרון סוגיית החטופים ולסיום המלחמה. ושנית, ההתייצבות לגיבוי הממשלה במתקפה הכלכלית על המעמד העובד בישראל לצורך מימון מכונת המלחמה, כפי שהדבר התבטא בנובמבר בחבירה לשר האוצר סמוטריץ׳ להעברת תקציב הצנע, שאושר סופית בסוף מרץ, ללא כל צעדי מאבק בהובלת הנהגת ההסתדרות^[140].

אך חרף מחויבות ההנהגה הימנית בהסתדרות להחנקת המאבק המעמדי, לחצים נגדיים המשיכו להתפתח "מלמטה", והתבטאו בצורה די סוערת במרד המורות. לאחר הסכם בר־דוד–סמוטריץ׳, לא היו בנמצא הנהגות איגודים שהעזו לקרוא תיגר בצורה קטגורית על הקיצוץ בשכר בכללותו. חלק הציעו תחת זאת דרישה להחרגה בלבד של דרגות שכר נמוכות, כפי שעלה במכתב משותף מטעם הנהגות ארגון כוח לעובדים, ארגון העיתונאים והעיתונאיות, ארגון עובדי התקשורת, והמועצה המתאמת של ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות^[141].

מלבד היעדר נכונות לאתגר את עצם מימון זוועות המלחמה, מדובר היה בהמחשה לגישה שכיחה, עם השלכות מזיקות, אפילו בקרב גורמים הנוטים שמאלה בעבודה המאורגנת למזער דרישות מאבק נחוצות בתואנה שמאזן הכוחות בצומת נתון ממילא אינו מאפשר להשיגן. גישה זו אינה באמת "מציאותית" יותר, אלא משקפת שילוב מסוכן בין הבנה מקובעת וחד־צדדית של המציאות לבין ותרנות במאבק. במקרה זה, הוויתור היה מתוך השלמה עם חולשה במאזן הכוחות מול הממשלה בנסיבות שבהן הנהגת ההסתדרות כבר ויתרה על הובלת מאבק. אלא שרבבות עובדות ועובדי הוראה מהשורה המחישו את קוצר הראייה אפילו של חלק מהגורמים בשמאל בעבודה המאורגנת.

לאחר שהופקרו בידי הנהגת ההסתדרות הכללית, שסירבה להוביל מאבק, ולאחר שגם הנהגת הסתדרות המורים נמנעה כמעט לחלוטין מהובלת צעדי מאבק ומיהרה לחתום על הסכם כניעה לספיגת קיצוץ שכר למימון המלחמה, התפתחה קריאת תיגר עצמאית ולוחמנית של מורות וגננות מהשורה. כשבית הדין לעבודה נענה לדרישת הממשלה להוציא צו מניעה לצורך רמיסת זכות השביתה, ולהתרת דריסת פרנסתן של משפחות עובדות, בתגובה לעיצומים הסמליים שהובילה הנהגת הסתדרות המורים, השכבה הלוחמנית ביותר של המורות והגננות לא הייתה מוכנה לעבור לסדר היום.

מה שהחל ביוזמה עצמאית של עשרות מורות וגננות, שפתחו ב־2 במאי בשביתה בלתי מאושרת "מלמטה" באמצעות טקטיקת "שביתת מחלה", התרחב כעבור יומיים לסדר־גודל של 25 אלף מורות וגננות — כ־10% מעובדות ההוראה שאינן בחינוך העל־יסודי — ומאות בתי ספר וגנים נותרו סגורים^[142]. המומנטום המשיך להיבנות לאחר שהתערבות נתניהו הובילה את הנהגת הסתדרות המורים להכריז על הסכם כניעה דה־פקטו, שבו הופחת הקיצוץ בנטו אך גולגל לפגיעה אחרת בסך השכר, תוך שהמזכ״לית בן־דויד הודתה "לראש הממשלה, למזכיר הממשלה, לשר החינוך… לממונה על השכר באוצר… שהבינו שאכן נעשה עוול לציבור עובדות ועובדי ההוראה"^[143].

מרכז הכובד של השביתה היה במחוז מרכז, עם 155 בתי״ס שהושבתו בשיאה, אך היא התפתחה במוקדים נוספים, בהם 26 בתי״ס במחוז חיפה ו־13 במחוז ירושלים — ואפילו ב־7 במאי, כשהחלה להירשם דעיכה, עשרות בתי״ס נותרו סגורים^[144]. באותו היום נתן בית הדין לעבודה שוב חותמת גומי לממשלת המוות וסייע לה להלך אימים על המורות השובתות, שגם ימים לתוך השביתה הופקרו בשטח בידי הנהגת הסתדרות המורים והנהגת ההסתדרות הכללית.

הטקטיקה של הִתחַלוּת קולקטיבית במאבקי עובדות ועובדים (sick-out) — כלומר, שביתה המוסווית פורמלית בחסות ימי מחלה — משמשת מלכתחילה, ברמה המקומית כמו בשאר בעולם, לחתירה תחת אמצעי דיכוי נגד שביתות. היא מבטאת לוחמנות, אך גם חולשה אינהרנטית ברמת ההתארגנות, שכן קשה יותר לאכוף אותה.

במקרה הזה, מרד המורות הצליח לספק הצצה רגעית לכוח עצמאי של עובדות ועובדים ולאלמנט של דמוקרטיה איגוד־מקצועית בתגובה להנהגה תבוסתנית, כמו גם לסגירת עסקאות מעל הראש של העובדות והעובדים מהשורה ולהנחתת הסכמים. המורות הצליחו להראות לרגע שהקיצוץ בשכר הוא לא גזירה משמיים ושמאבק יכול לעשות הבדל. בעוד שהנהגת הסתדרות המורים המתינה לדעיכת המרד, הוא הצליח לעורר השראה בקרב עוד קבוצות של עובדות ועובדים במגזר הציבורי, ולסמן תוואי פוטנציאלי למאבק רחב שעליו ויתרו הנהגות האיגודים.

"הווירוס מדבק"

המרד התחיל בקרב עובדות ההוראה, שהן כוח העבודה המאורגן הרחב ביותר, והמשיך ברמה התחלתית סביב קבוצות מחאה על בסיס מקצוע, חוץ־איגודיות, שהתפתחו בשנים האחרונות, של חלק מעובדות ועובדי השירותים החברתיים, שהשתלבו במאבקים הרחבים נגד ממשלת נתניהו והימין הקיצוני הנוכחית. אותן קבוצות מקרב צוותים רפואיים, עובדות סוציאליות וסגל אקדמי מגיעות מרובד שבדומה לעובדות ההוראה, נחשב גם כן היסטורית ל"מקצועות חופשיים" עם יוקרה מסוימת במעמד הביניים, אך נדחק יותר לתהליך פרולטריזציה. בפרט כשמדובר במידה רבה ב"צווארון ורוד" בשכר נמוך, ועל הרקע הזה לשורה של מאבקים לוחמניים בחזית המאבק המעמדי. המאבקים האלה מסוגלים לא רק לעורר אהדה רחבה, אלא גם השראה בקרב קבוצות אחרות במעמד העובדות והעובדים, הנתונות פעמים רבות תחת מכבש לחצים כבד יותר המדכא ומעכב התארגנות ומאבק, ולאו דווקא עם מסקנות מוכללות פחות חדות ומפותחות, ולפעמים אף יותר, ביחס למעמד השליט ולמדינה הקפיטליסטית.

בקרב צוותים רפואיים, ארגון 'מרשם' פעל לקידום מאבק בקיצוץ — גם לאחר שבהסכם מול ההסתדרות הרפואית (הר״י) גולגל הקיצוץ להקפאות תוספות שכר מובטחות ופגיעה בדמי הבראה — ואירגן אסיפת זום בהשתתפות עשרות, מעל 1,000 הצטרפו לקבוצות התארגנות בוואטסאפ, נרשמה היעדרות סמלית של כ־200 אנשי צוותים רפואיים, ומטעם המארגנים נמסר כי המחאה מתפשטת מכיוון ש"הווירוס מאוד מדבק"^[145].

קבוצת 'עו״סות דמוקרטיה' הובילה גם מהלך של "שביתת מחלה", בהשראת מרד המורות, אם כי, ללא דגש ברור על מאבק נגד קיצוץ השכר, וכפי הנראה ללא רמיזה לצעדים נחוצים מצד הנהגת איגוד העו״ס, אך בקריאה לשבות בסולידריות "עם כלל עובדי המגזר הציבורי", וכי "הממשלה מפקירה", ו"המלחמה מלחמת יש ברירה". יו״ר איגוד העו״ס ענבל חרמוני, מתנועת 'עתידנו', קראה להשלים עם הקיצוץ בשכר בתור "הרע במיעוטו": "אני יודעת שזה לא כיף ולא טוב שיש קיצוצים בשכר, אבל נמנעו כאן גזירות קשות יותר. כולנו ביחד נמשיך להיאבק — על מדיניות הרווחה, על עבודתנו המקצועית, ועל תקינה שתמנע את העומסים הבלתי נסבלים המוטלים על העובדות והעובדים".^[146]

מהבחינה הזאת, העמדה דומה לזו של מזכ״לית הסתדרות המורים, בניכוי צעדי מאבק. אלא שיו״ר איגוד העו״ס פירסמה במקביל, בגדר דעה אישית בפוסט בפייסבוק, עמדה שאומנם סינגרה על ההשלמה בפועל עם הקיצוץ דרך הצגת אמת כללית כי בקרבות בלימה מול התקפות הממשלה ישנן פשרות, אך הדגישה כי "לכן מה שנדרש פה זה שינוי שורשי. כלומר: להעיף את הממשלה הזו ולהפסיק את המלחמה. הקיצוץ הוא סימפטום, לא המחלה עצמה"^[147].

למרבה הצער, העמדה הכללית לא מתורגמת במקרה זה בצורה עקבית לעמדה קונקרטית הולמת ביחס למאבק בקיצוץ שכר ולמאבק לעצירת המלחמה. בסבבים שונים במאבק בהחלט ישנן פשרות הנכפות בהשפעת מאזן הכוחות, וגם שמאל סוציאליסטי לא מבקר בצורה גורפת כל פשרה בכל שלב במאבק, ולא קורא בכל שלב בצורה מופשטת רק להסלים את המאבק. נדרשת בחינה קונקרטית וכל־צדדית של נסיבות. אך עובדה אחת בולטת בהקשר של הקיצוץ בשכר במגזר הציבורי, והיא שבניגוד למורות שארגנו "שביתת מחלה", בהמשך לצעדים מינימליסטיים מצד הנהגת הסתדרות המורים, הנהגות האיגודים ככלל לא הובילו אפילו צל של קרב בלימה בנושא. במקור אף לא הוצבה על סדר־היום עמדה רשמית ברורה של התנגדות קטגורית לקיצוץ בכללותו ולהיגיון שביסודו. לא קרה. העובדה שהנהגות האיגודים ככלל חברו למקהלת ה"אין ברירה" ו"אין טעם", המלבה הלך רוח תבוסתני המכוון לסגל עובדות ועובדים לגניבת שכרם למימון המלחמה, הופכת את מרד המורות למרשים עוד יותר.

עם זאת, עצם ההתנגדות להמשך המלחמה מצד יו״ר איגוד בישראל עדיין אינה מובנת מאליה. גם אם היא מוצגת בשלב זה למעגל די מצומצם — ומכיוון שמדובר במאבק ממשי דחוף לעצירת זוועות המונים, חשוב שהעמדה תוצג באופן נרחב לכלל חברות וחברי האיגוד, לרבות קידום תהליך דיון והסברה באיגוד. הפוטנציאל לכך הומחש במכתב הפומבי של ארגון 'עו״סות דמוקרטיה' בדרישה מהאיגוד להביע "עמדה ברורה ואמיצה נגד ההשמדה וההרעבה שמתחוללת ברצועת עזה".^[148] נסכים כמובן שנדרש שינוי שורשי, אף שהפלת הממשלה והפסקת המלחמה עדיין אינן שקולות לשינוי שורשי של ממש, במובן של שורשי משבר הדמים.

מרד המורות הצליח להתרחב גם במערכת החינוך עצמה ולחצות איגודים, עם ההתרחבות לתיכונים. ותחת לחץ מהשורות — בזכות יוזמת "שביתת המחלה" העצמאית — הכריז לבסוף יו״ר ארגון המורים רן ארז על עצרת מחאה שבוע אחר כך בת״א. למחרת, ב־8 במאי, היום בו יוזמת מחאה קטנה אף ניסתה לרתום את המומנטום ל"שביתת מחלה" כללית במשק^[149], הכריזה המזכ״לית בן־דויד על עדכון נוסף של מתווה ההסכם מול האוצר, "הטוב ביותר שניתן להשיג בתקופה מאתגרת זו"^[150]. כלומר, טוב יותר ממה שהוצג כהישג, כביכול בחסדי ראש הממשלה, רק ארבעה ימים קודם. מה שאילץ את הממשלה לעשות עוד ויתורים, אומנם עדיין מוגבלים ביותר, הוא לא תבוסתנות ההנהגה, אלא הלוחמנות, הנחישות והיוזמה העצמאית של עובדות מהשורה.

באותה הכרזה המשיכה בן־דויד להציג את הקיצוץ למעשה כהכרח אך התכתבה עם אלמנט של זעם מעמדי בקרב עובדות ההוראה כשציינה רטורית כי הייתה מעדיפה שמקור המימון יהיה "גופים חזקים כמו הבנקים" ולא המגזר הציבורי. היא למעשה לא תקפה אפילו במרומז את קו הטיעון המרכזי של הממשלה כפי שהציג אותו סמוטריץ׳ בפנייה ישירה למורות ולמורים: "מדובר בהקפאות זמניות לשנה–שנתיים כדי לממן את המלחמה הכל־כך חשובה וכל־כך יקרה הזאת", שעלותה הכספית הישירה ברמת תקציב המדינה עד כה נאמדת לדבריו ב־300 מיליארד שקל^[151] (בהמשך לאומדן מוקדם יותר של 255 מיליארד שהציג בנק ישראל^[152]).

שיעור האהדה למרד המורות בציבור הכללי בישראל היה שקול בתחילת מאי לשיעור התמיכה ב"עסקה להשבת כל החטופים וסיום המלחמה" — קצת מעל 60% לעומת כ־25% המתנגדים למאבק המורות ותומכים ב"הרחבת הלחימה וכיבוש עזה". בקרב "מצביעי האופוזיציה" הנתון מזנק ל־77% תמיכה במורות ו־86% תמיכה בהסכם חילופים וסיום המערכה הצבאית, ובקרב "מצביעי הקואליציה" נרשמו 48% תמיכה במורות ו־37% תמיכה ב"עסקה", לעומת 44% בלבד תמיכה בהרחבת מלחמת ההשמדה^[153]. חוסר הפופולריות של ממשלת המוות ושל כל צעדי המדיניות שלה, לרבות התמשכות מלחמת ההשמדה בעזה וההתקפות על שכר של עובדות ועובדים, משקף כשלעצמו חולשה דרמטית של הממשלה ומרמז לפוטנציאל למאבק המוני מוכלל נגדה, הרבה מעבר להיקף שהתפתח עד כה.

אתגור היעדר ההובלה מצד העבודה המאורגנת

יו״ר ההסתדרות בר־דוד תקע סכין בגב למרד המורות וקרא להן לציית להסכם שנתפר עם שר האוצר סמוטריץ׳ מעל ראשיהן ולציית לתכתיבי ההשתקה שאושרו לבקשת הממשלה בבית הדין לעבודה. אך מכיוון שמדובר במאבק פופולרי בעת הזאת, הוא עומת בכנס 'עתיד ישראל' של אוניברסיטת ת״א בתחילת מאי עם הערה מצד המנחה, שזכתה לתשואות כשהפנתה את תשומת הלב לכך ש"שביתת המחלה" חושפת את השתמטות הנהגת ההסתדרות: "יבואו ויגידו לא מעט, בסוף המורים עכשיו עושים את מה שאתה היית אמור לעשות, וזה לשבות במחאה על קיצוצי שכר"^[154]. בתגובה, בר־דוד שב והבהיר באיזה צד הוא נמצא: "בסוף יש מלחמה וצריך לנהל את המלחמה וצריך לייצר כסף למלחמה". הסיבה שבניגוד למזכ״לית הסתדרות המורים, הוא אפילו לא שילם מס שפתיים להעדפה שהכספים יילקחו מהבנקים היא שהוא עצמו, עם משכורת עתק של שר, הגיש את הראש של עובדים ועובדות שלא סוגרים את החודש על מגש לסמוטריץ׳ ולמכונת המלחמה.

אל הריק של היעדר הובלה מצד הכוח המאורגן של מעמד העובדות והעובדים במאבק מול ממשלת המוות נכנסות שוב יוזמות שמנסות לארגן שביתה "מלמטה". פוטנציאלית, כאמור, נכון לקדם יוזמות עצמאיות "מלמטה" ברמת מקומות עבודה ואיגודים, בחתירה לסייע לבנות היערכות ומומנטום לצעדים הארגוניים הגדולים יותר שנחוצים, ולהגביר כך גם את הלחץ על הנהגות האיגודים.

עם זאת, זוהי שגיאה מהותית להתעלם מקיומם של האיגודים, המארגנים את הכוח של מעמד העובדות והעובדים. זו נקודת תורפה בולטת בקמפיין "ישראל עוצרת", בהובלת קואליציה חוצת־מעמדות "קפליניסטית" — קמפיין לקידום שיבושים ו"עצירה" כללית של המשק בדרישה להשבת החטופים בהסכם ובמטרה לקדם את "הצלת הדמוקרטיה"^[155]. אתר הקמפיין, שנרשם ב־25 באפריל, ומפנה לשם "השראה" למאמרים של ארכי־ריאקציונרים דוגמת אהוד ברק ומתן וילנאי, גורס באופן משונה כי "עצירת המשק היא אמצעי חדש [כך במקור] שטרם הפעלנו במלוא עוצמתו — כלי אפקטיבי ורב־עוצמה שבכוחו להוביל לשינוי אמיתי". אלא שהדבר ה"חדש" היחידי בו הוא שהוא מצליח להימנע משימוש במונח שביתה, אינו מזכיר את השביתות הכלליות שהיו במשק, ואינו מתייחס לעבודה המאורגנת כלל.

הטקטיקה של עצירות מחאה סמליות, בעיקר במקומות עבודה, יכולה בהחלט לסייע לסמן כיוון להתארגנות לצעדי שביתה מאורגנים נרחבים, אך ללא הצבה ברורה של הרעיון של שביתת אזהרה כללית במשק, כחלק ממתווה מתגלגל לשיתוק המשק ומכונת המלחמה, היא ממשיכה לאותת למבוי סתום אסטרטגי. כפי שגם הסברנו בפרסומי התנועה ב"יום העצירה" האחרון בחודש אוגוסט: "כדי להכריע את ממשלת הדמים ותוכניותיה לכיבוש עזה והקרבת החטופים, כאמור אפילו שביתת עבודה כללית מלאה בת יממה כנראה לא הייתה מספיקה. אך יום שביתת המחאה צריך לשמש נקודת פתיחה לשלב חדש של בניית מומנטום של התגייסות להפגנות המוניות ולשביתות המוניות. בכלל זה, מאמצים לרתימת ועדי עובדים וארגוני עובדים 'מלמטה למעלה', בחתירה להוציא לפועל שביתת אזהרה כללית משתקת בת יממה, עם אכיפה אקטיבית, יחד עם אולטימטום לשביתה כללית בת יומיים ואף שלושה, כחלק ממתווה צעדים מתעצם — לסיום מיידי ובלתי מותנה של מלחמת ההשמדה ולעסקת חילופים כוללת, כולם תמורת כולם".^[156]

קיצוצי שכר למימון מלחמת ההשמדה

לפי חלק מההגדרות, הכלכלה הלאומית של ישראל נכנסה למיתון מתמשך מאז אוקטובר 23', ואף שלהערכת 'האגודה הישראלית לכלכלה' נקודת השפל במגמה הכלכלית נרשמה כבר במהלך 2024, התמשכות משבר המלחמה פותחת אפשרות להידרדרות כלכלית נרחבת יותר.^[157] על אחת כמה וכמה נוכח פוטנציאל מוגבר למיתון עולמי. צמיחת התוצר הישראלי ב־2024 נחתכה ל־0.9%, צמיחה ריאלית שלילית נוכח קצב גידול האוכלוסייה הנאמד ב־1.1% (לאחר שירד בהשפעת הגירה יוצאת של רבבות)^[158]. בפרט, התוצר של המגזר העסקי פחת ב־0.8%, כך שהרחבת ההוצאה הציבורית, בעיקר לצורכי מכונת המלחמה, היא שהותירה את הנתון הנומינלי של הצמיחה הכלכלית מעל לאפס^[159]. התוצר לנפש, כמדד כלכלי אינדיקטיבי לתנאי מחיה, נחתך חזרה לרמה של תחילת שנת 2022, גם לאחר עלייה מחודשת בתחילת 2025 בעת הפסקת האש^[160]. העלייה נחתכה בחדות, בעיקר בעקבות המלחמה נגד איראן, ברבעון השני שביטא ירידה שנתית של 4.4% בתוצר לנפש. ^[161]

בעוד הבנקים רשמו זינוק של 15% ברווח נקי בתוך שנתיים^[162], ורשתות השיווק הגדולות דיווחו על הכפלת הרווח הנקי בתוך שנה^[163], הנגיסה בהכנסות המעמד העובד במשק הישראלי רק העמיקה ב־2025 דרך צעדי מיסוי רגרסיבי, הקיצוץ בשכר המגזר הציבורי, הקפצת מחירי התחבורה הציבורית, המים, החשמל והארנונה, וגם עליות המחירים של מוצרי צריכה ברשתות השיווק. השכר של רוב העובדות והעובדים במשק הישראלי בנסיגה — נתון השכר הממוצע ב־2024 טיפס ריאלית (בניכוי האינפלציה) ב־1.9%, אלא שהוא מלכתחילה מוטה לעבר מיעוט מקבלי משכורות עתק, ונתוני השכר החציוני לא התפרסמו מאז 2022.^[164] הנסיגה הריאלית בשכר תימשך עוד תקופה גם אם מלחמת ההשמדה הייתה מסתיימת באופן מיידי, כשהדבר המכריע שיוכל להפוך את המגמה הוא מאבקי שכר התקפיים.

בדומה, נתוני האבטלה המזעריים במשק הישראלי מסווים זעזועים משמעותיים בכוח העבודה בצל מלחמת ההשמדה. ראשית, את הפגיעה החמורה ביותר ברמת פרנסה ספג רובד סופר־מנוצל של עובדים פלסטינים מאוכלוסיית הרשות הפלסטינית במקומות עבודה בתוך הקו הירוק — בפרט עם שלילה כמעט גורפת של היתרי עבודה כאמור. במקביל, נמלטו רבבות עובדים מהגרים, לאחר שמתקפת חמאס עירבה רציחות וחטיפות של עשרות עובדים מהגרים, בעיקר מתאילנד, אך במקומם הגיעו אחרים, שמילאו חלקית, יחד עם עובדים ישראלים, את החלל שנותר במיוחד בענפי הבנייה, החקלאות והניקיון בתחומי הקו הירוק בעקבות הגירוש ההמוני של העובדים הפלסטינים תושבי הגדה והרצועה. בתוך כך, מספר המישרות במשק הישראלי התכווץ ריאלית (בניכוי גידול האוכלוסייה) ב־2024 בכ־0.8%, כשברקע, בקורלציה לנתוני התוצר, מספר המישרות במגזר הציבורי גדל במעט, בעוד המגזר הפרטי התכווץ^[165]. רבבות חיילי מילואים לשעבר שהפסיקו עבודה עקב פציעה פיזית או מסיבות נפשיות אינם נרשמים כדורשי עבודה, כך שגם היבט זה נעלם מתמונת האבטלה הרשמית.

המשימות שלנו

ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני מפגינה שכרון כוח, ששאב עידוד מחזרת טראמפ, וכן מהשינוי המשמעותי במאזן הכוחות האזורי אל מול "ציר ההתנגדות" לאחר מתקפת הפצצות הראווה באיראן, אך בשלב שבו היא שבה ומתמודדת ביתר־שאת עם לחצים בינלאומיים, לרבות מתיחות מול האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, ובנקודת התעצמות מחודשת של משבר לגיטימציה בציבור הישראלי על רקע תמיכה נרחבת בסיום המערכה הצבאית וגם על רקע המשבר הכלכלי שזו מחריפה.

אין כל ודאות באיזה שלב תיאלץ ממשלה זו, הכוח המסוכן ביותר במערכה זו ברמה האזורית, לסיים את מלחמת ההשמדה בעזה ואת קמפיין התוקפנות הרב־זירתי שלה, כולל איומים ב"סבב" מלחמה נוסף נגד איראן בהמשך למתקפת יוני. התנועות הנגדיות ברמה העולמית וגם המקומית יימשכו, וקיים בסיס אף להתגייסויות שיא המוניות. הרעיונות של שביתות מחאה בינלאומית — אומנם סמליות בעיקרן בשלב זה — ושל שביתות מחאה פלסטיניות, ימשיכו לעלות על הפרק, ולאתגר צעדי מאבק. במקביל, גם הרעיון של שביתת עבודה כללית במשק הישראלי, שב לסדר־היום ביתר־שאת בדינמיקה של התנגשות שיא מול הממשלה.

יש לממשלה זו אינטרס לדחות ככל האפשר את "היום שאחרי", אלא אם נתניהו וחלקים ממנה יקבלו "מצנח זהב" בדמות עסקת נורמליזציה עם המונרכיה הסעודית — שבינתיים נראה שירדה מהפרק לתקופת ממשלה זו. ללא תרחיש כזה, או לחלופין הסלמה מחודשת בעימות ישראל–איראן, "היום שאחרי" עבור נתניהו ושותפיו הוא אופק קודר שבו יגיע שלב סגירת חשבונות פוליטיים, כולל תרחיש סביר של הצבעת ענישה, ועדת חקירה ואולי הליכים משפטיים פרסונליים. לא מופרך שנתניהו יחליט לפרוש לביתו. אולי הדמות המקרית של המיליונר בנט תהיה גורם מפתח בהרכבת קואליציה שלטונית חדשה עבור הכיבוש ושלטון ההון, ואולי לא. משחק הכיסאות במערכת הפוליטית הישראלית לא ישנה מאומה מבחינת גורמי היסוד לקטסטרופה.

משני צידי הקו הירוק חסרות מפלגות מאבק שמאליות רחבות, שיוכלו, על בסיס מצע סוציאליסטי, להציע מוצא מהמציאות הדיסטופית של מלחמת ההשמדה, ושל הכיבוש, הקפיטליזם והאימפריאליזם שהובילו אליה.

חוגים בשמאל הישראלי דנים באפשרות להשיק מפלגה חדשה שתתפוס את החלל האלקטורלי שהותירה מרצ, שהתנדפה ימינה לתוך פרויקט ה"מרכז־שמאל" הליברלי של הגנרל יאיר גולן. את מרצ שהייתה חלק מממשלת הכיבוש הקפיטליסטית של בנט, ומלכתחילה מעולם לא ייצגה חלופה משמאל לממסד הישראלי, אלא הציעה קפיטליזם "עם פנים אנושיות" ולאומנות ציונית מתונה — לא צריך להקים לתחייה. אך צריך לנצל כל הזדמנות לקידום צעדים למפלגת מאבק חוצה קהילות לאומיות בתוך הקו הירוק, סביב האינטרסים, המצוקות והמאבקים של מעמד העובדות והעובדים ושל המדוכאים. כל אלמנט של התפתחות בכיוון כזה עשוי פוטנציאלית להיהפך לגורם משפיע בדינמיקה של מאבקים בהמשך, עם חיזוק הרעיון של חלופה פוליטית של שמאל מעמדי.

עומק משבר הדמים ההיסטורי מסמן נחיצות במאבק לפתרונות עומק יסודיים. לשינוי מהפכני. אך בו־זמנית, עומק הריאקציה מחזק חוסר אמון בעצם הרעיון שניתן בכלל לפתור פוליטית, מעשית, את הבעיה ההיסטורית של מעגל הדמים שמחולל הסכסוך הישראלי–פלסטיני, שביסודו הכיבוש, הדיכוי והנישול הקיצוניים של ההמונים הפלסטינים. אלא שסנטימנט פטליסטי מובן כזה הוא בכל זאת טענה א־היסטורית שתופסת מקום של ניתוח פוליטי ותוכנית עבודה כבסיס למאבק.

הרעיונות השליטים בכל חברה הם הרעיונות של המעמד השליט. אך הסתירות בחברה המעמדית שבות ומערערות את ההשפעה ההמונית של אותם רעיונות. הדבר תקף גם לגבי ההשפעה האגרסיבית של המתקפה האידיאולוגית של המעמד השליט הישראלי בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, והתזוזה המתמשכת ימינה בהיבט זה, ובפרט בקרב נוער יהודי. ביטוי מעוות לפתיחות פוטנציאלית, ביסודו של דבר, לשינוי עמדות גם בחלק משמעותי מהאוכלוסייה הזאת בנסיבות שבהן מוצעת לכאורה על סדר־היום תוכנית הממוסגרת כצעד לפתרון נרמז לדוגמה מהתמיכה של 42% בציבור הכללי בישראל, לעומת 37% התנגדות, ברעיון הימני כשלעצמו של הסכם ישראלי–סעודי בחסות טראמפ, והסכמה "עתידית" להקמת מדינה פלסטינית^[166]. המחסור בכוחות שמאליים כנקודת ייחוס המונית באזור ובחברה הישראלית מעכב התפתחות של תמיכה בתוכנית חלופית משמאל.

כפי שהסברנו לאורך הדרך, משבר הדמים מעמיד במבחנים יסודיים את כל הכוחות הפוליטיים בחברה, מבחינת תוכנית יסודית ואינטרסים חברתיים, מעמדיים, שזו מבטאת. הבדלים שעשויים במשך תקופה ממושכת להצטייר פעוטים בין פלגים שונים בשמאל עשויים להתגלות כקריטיים ברגעי מבחן יסודיים. בעוד שלמגוון פלגים בשמאל עשויות להיות תרומות קונקרטיות חיוביות במאבקים ספציפיים, וגם שיתופי פעולה קונקרטיים מועילים בין כוחות שמאליים עשויים למלא תפקיד מקדם מנקודת מבט מעמדית רחבה בצמתים שונים במאבקים, עם הפנים לשכבות הרחבות שאינן מאורגנות כלל, בכל זאת, לאורך זמן צריכים להיבחן ההבדלים הפוליטיים היסודיים בין פלגים בשמאל ביחס למשימות הנגזרות מהמצב האובייקטיבי.

לדוגמה, התמיכה השגויה של חלקים בשמאל בהסכמי אוסלו שנועדו לארגן מחדש את הכיבוש, תרמה לליבוי אשליות על פני הצבת תמרורי אזהרה נחוצים. כך גם התמיכה השגויה של חלקים בשמאל בהיגיון המעוור של פוליטיקת הרע במיעוטו, בין שליבה אשליות בממשלת הכיבוש הקפיטליסטית של בנט–לפיד שסללה את הדרך לממשלת המוות ולמשבר העקוב־מדם של משטר הכיבוש — ובין שליבה אשליות בממשל ביידן–האריס בארה״ב, שמילא תפקיד מכריע באפשור זוועות ההמונים. על אחת כמה וכמה, כאשר כוחות הנחשבים כשמאל ברחבי העולם וברמה המקומית נמנעו מלנקוט עמדה ברורה של קידום מאבק נגד מתקפת ההשמדה מתחילתה (בהם 'עומדים ביחד', כפלג של שמאל פופוליסטי).

מנגד, חלקים גדולים מהשמאל ברחבי העולם מתמקדים רק בהתנגדות לזוועות ההמונים, אך כשהדבר מגיע למתווה פעולה ולתוכנית פוליטית, מרבית הפלגים מבטאים חולשות חשובות. הם נעים בין מיקוד מיוחד בצעדים דיפלומטיים ומשפטיים בידי מדינות ושכפול של תוכניות נוסח אוסלו בחסות האימפריאליזם המערבי, לבין שימוש על תקן להקת עידוד לתנועות מחאה עם נטייה להתייחסות לא ביקורתית לכוחות פוליטיים פופולריים בתנועת השחרור הלאומי ובתנועת הסולידריות, ודילול אזהרות מפני שיטות פעולה קונטרה־פרודוקטיביות והרסניות.

יוזמות שמסמנות כיוון של איגודי עובדים.ות באירופה ובמקומות נוספים לחסום משלוחי נשק וציוד צבאי לישראל ו"לשתק את אירופה" מהוות התפתחות נחוצה ומסמנות דרך אפקטיבית למאבק במכונת ההשמדה של האליטה הישראלית.

בלי תמיכה בשחרור לאומי וחברתי מוחלט של הפלסטינים מכל בדל של דיכוי, ניצול ואי־שוויון, כמו גם הכרה בעוול ההיסטורי של הנכבה ובפשעים נגד האנושות שבוצעו למען תחזוקת הכיבוש ושלטון ההון הישראלי, למעמד העובדות והעובדים הישראלי אין כל דרך להשתחרר בעצמו מאחיזת המעמד השליט הישראלי וממעגל הדמים. זהו גם תנאי מקדים לשילוב כוחות במאבק מוכלל בעתיד מול אותו המעמד השליט, בחתירה לבעלות ציבורית ושליטה מעמדית דמוקרטית במשאבי האזור, כחלק ממעבר למשק מתוכנן דמוקרטי, במסגרת מאבק לאביב סוציאליסטי וכינון קונפדרציה של דמוקרטיות סוציאליסטיות, עם שוויון זכויות לכל האומות.

תוכנית סוציאליסטית המגלמת הכרה בנקודת המוצא של הדיכוי והנישול, ובקיומן של שתי אומות עיקריות של מיליונים בין הירדן לים, שצריכות לחיות ברווחה, ובשוויון מוחלט בתנאי המחיה ובזכויות, לרבות בזכות להגדרה עצמית, וגם בפתרון צודק לפליטים הפלסטינים, על יסוד הכרה בעוול ובזכות לשוב — מציעה שינוי שורשי מהפכני. היא מציעה לנטרל את המעמד השליט של המעצמה הצבאית החזקה באזור, ולאפשר לארגן מחדש את היחסים האזוריים על בסיס סוציאליסטי, כדי להניח את היסודות לשלום אזורי בר־קיימא.

תנועת מאבק סוציאליסטי מחויבת לקידום התוכנית הזאת גם בתקופה הקרובה דרך המשך בניית מעורבות סוציאליסטית, אינטרנציונליסטית, בתנועות הנגדיות המתפתחות משני צידי הקו הירוק, ובפרט בתוך הקו הירוק, בקרב שתי הקהילות הלאומיות העיקריות, ובפרט בקמפוסים ובחלק ממקומות העבודה, לרבות בקרב צוותים רפואיים וצוותי חינוך. ההנגשה והחיבור של התוכנית, דרך הצעות קונקרטיות לקידום המאבק, כולל סביב היוזמות השונות לצעדי שביתה או הפסקות לימודים ועבודה, יוזמות של משמרות מחאה מקומיות ואף עצומות שנועדו להפעיל לחץ, דורשת נכונות לחתור נגד הזרם, אך גם מוכוונות לשכבות רחבות, לשכבות הלא מאורגנות שעוברות רדיקליזציה, מחוץ למעגל המצומצם של השמאל המאורגן.

מלחמת ההשמדה המתמשכת היא אחת הקטסטרופות הקשות ביותר שנראו באזורנו עד היום. אך דווקא עובדה זו, בעידן של טלטלות עזות, מגבירה בסופו של יום את הפתיחות לדיון על פתרונות שורש נחוצים. הערך הפוליטי המוסף של הכוחות של מרקסיזם מהפכני המעורבים בשטח ברמה הבינ״ל בהתערבות במאבק לעצירת מכונת המלחמה הרצחנית ולהפלת ממשלת המוות הקפיטליסטית הוא בסיוע לחידוד מסקנות ביחס לצעדים הנחוצים לחיזוק המאבק וביחס לפתרון שורשי, סוציאליסטי. אין מוצא מקומי־לאומי מבעיות היסוד שחוללו את קטסטרופת מלחמת ההשמדה. הפתרון מוכרח להשתלב בהקשר של מאבק עולמי ואזורי, נגד האימפריאליזם, הקפיטליזם, הכיבוש, והאוליגרכיות באזור.