הערה מהמזכירות הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי

שעה שתשומת ליבנו נתונה בעיקרה למאבק למול מלחמת ההשמדה והכיבוש, וזוועות ההמונים, שמחוללת ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו בחסות האימפריאליזם האמריקאי נגד הפלסטינים ברצועת עזה, ועל חשבון החטופים ועתיד האזור, קיבלנו בצער לפני שבועות אחדים את הידיעה על מותו של פיטר טאף (Peter Taaffe). פיטר היה ממנהיגי תנועת מיליטנט ההיסטורית בבריטניה, לשעבר מזכ״ל המפלגה הסוציאליסטית באנגליה–וויילס וחבר הנהגה מוביל בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI) — התנועה הבינלאומית שבמסגרתה הוקמה והתפתחה גם מאבק סוציאליסטי.

פיטר היה מהגורמים המחויבים ביותר והנחושים ביותר במאבק למען שחרור מעמד העובדות והעובדים וכלל המדוכאים בבריטניה וברמה העולמית דרך מאבק לשינוי סוציאליסטי מהפכני. תרומתו על פני למעלה משישה עשורים של מאבק, שהשתלבה ובחלק מהסוגיות הובילה מאמצים קולקטיביים אינטנסיביים בזרם שנהפך לנקודת ייחוס משמעותית ונטע שורשים בקרב מעמד העובדות והעובדים, כללה גם סיוע לפיתוח ניתוח השאלה הלאומית בישראל/פלסטין. היו עוד מעטים בשמאל הסוציאליסטי שפעלו במאה ה־20 לתרום בהקשר זה להתמודדות עם שינויים חדים בנסיבות ההיסטוריות, תוך התאמת נוסחאות פרוגרמתיות, אך רבים אחרים נותרו כבולים לנוסחאות עבר, או שנפלו לגישת שני שלבים המניחה בשוגג כי ניתן להשיג שחרור לאומי פלסטיני תחת הקפיטליזם והאימפריאליזם, או שפנו לערפול פוליטי ולהזדנבות אחר הנהגות פרו־קפיטליסטיות.

חברות וחברים מה־CWI ששוחחו עם פיטר לאורך התקופה האחרונה סיפרו כי אף שבשנים האחרונות בריאותו הידרדרה, הוא עקב אחרי האירועים כמידת יכולתו והדגיש סביב תחילת מלחמת ההשמדה באוקטובר 23' שהמשבר מהווה נקודת מפנה איכותנית בממדים היסטוריים, בפרט נוכח אופיה הפוליטי של ממשלת נתניהו הנוכחית, ועל רקע התהליכים ברמה העולמית והאזורית. הוא העריך, בצדק, שדרושה תשומת לב להשפעה המטלטלת שיהיו לאירועים על התודעה הפוליטית ברחבי העולם וברמה האזורית, ושחיוני לחזור ולהצביע בהקשר של המשבר ושל תנועות המחאה על הצורך בפתרון שורשי, סוציאליסטי, לאור העובדה שהקפיטליזם והאימפריאליזם מנציחים את הדיכוי והנישול הרצחניים של מיליוני פלסטינים, ובסופו של יום כולאים גם יהודים ישראלים מהשורה במלכודת דמים.

לפני שנים ספורות, בשנת 2019, נפרדו דרכינו, בעת פילוג פוליטי שהתרחש, שאת נסיבותיו אנו בוחנים.ות מחדש מזה תקופה. בצל טלטלות עולמיות ומשבר מלחמת ההשמדה בפרט, מאבק סוציאליסטי פתחה בשלהי 2024 במגעים מול ה־CWI שהבשילו לתהליך דיון סדור לבירור רעיוני החל מינואר השנה. גם פיטר עודכן לגבי התפתחות התהליך והיה חיובי לגביו, אף שכבר לא היה מסוגל לקחת בו חלק.

אנו מביאים.ות כאן הספד שפורסם מטעם המזכירות הבינלאומית של ה־CWI ב־23 באפריל, יום מותו של פיטר. ההספד אינו מנסה להציג מאזן ממצה למכלול תרומתו של פיטר, לרבות בהקשר של חלק מההישגים, ולתהליכים ההיסטוריים הסוערים שברקע, אך מצליח לקפל בתוכו התייחסויות לשורה של סוגיות פוליטיות חשובות, ולצידן גם קצת להיבט האנושי.

יהי זכרו השראה במאבק המעמדי, לעמידה איתנה על גישה מרקסיסטית מהפכנית חיה ולומדת, לנחישות, ליוזמה מרחיקת ראות, ולמחויבות לאינטרנציונליזם ולמאבק סוציאליסטי מנצח. יהי זכרו מהפכה.

23 באפריל 2025 | המזכירות הבינלאומית של הוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI)

בעצב רב אנו מודיעים על מותו של פיטר טאף לאחר מחלה ממושכת ב־23 באפריל 2025. אובדנו של פיטר הוא מכה צורבת לתנועת מעמד העובדים ולטרוצקיזם ברמה הבינלאומית. מאז שנכנס למעורבות בתנועה המהפכנית ב־1960, תרומתו של פיטר הייתה חיונית, הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי, בעבודה הקשה הנחוצה לבניית מפלגה מהפכנית ברמה ארצית ובינלאומית. פיטר היה חבר מוביל במזכירות הבינלאומית של הוועד לאינטרנציונל עובדים (CWI), שימש בתפקיד המזכיר הפוליטי של המפלגה הסוציאליסטית באנגליה ובוויילס, ובמשך שנים רבות היה מזכירה הכללי.

ברוח הלחימה האופיינית לו, פיטר ניהל קרב נחוש נגד מספר מחלות בשנים האחרונות, מה שאיפשר לו עוד פרק זמן נוסף ליהנות משנותיו האחרונות. בשם ה־CWI ברחבי העולם והמפלגה הסוציאליסטית באנגליה ובוויילס, אנו שולחים תנחומים מעומק ליבנו לאשתו של פיטר, לינדה, לבנותיו ננסי וקייטי, לנכדיו ולנינו, ולכל בני משפחתו וחבריו.

בהגיעו מהעיירה בירקנהד [הסמוכה לליברפול, במחוז מרסיסייד] ומרקע של מעמד עובדים עני ביותר, פיטר מצא את דרכו למרקסיזם ולפוליטיקה מהפכנית. שעה שמעולם לא הלך לאוניברסיטה, ועבד זמן מה עבור מועצת העיר ליברפול, פיטר השיג השכלה באופן עצמאי דרך התנועה המהפכנית והניסיון שצבר. עם בקיאותו הרבה בספרות כמו גם במרקסיזם, הוא לא תאם את הדימוי הסטריאוטיפי המקובל בחוגים מסוימים של תיאורטיקן המגיע מרקע זעיר־בורגני. בכך היווה פיטר השראה, במיוחד עבור מי שבעצמם לא הגיעו מרקע אקדמי או זעיר־בורגני — הוא סיפק דוגמה חיה ליכולת התיאורטית והתרבותית של אנשים מרקע של מעמד הפועלים. אחת מחוזקותיו של פיטר הייתה שכמנהיג עובדים ועובדות מעולם לא איבד מגע עם מעמד העובדים ועם המדוכאים. הוא המשיך לחוש את הכאב והמצוקה שהם חוו. כנואם מהשורה הראשונה בדורו, עם המבטא וסגנון הדיבור האופייניים למחוז מרסיסייד, פיטר היה מסוגל ליצור חיבור מיידי עם קהלים קטנים וגדולים כאחד. הוא סיכם את זוועות הקפיטליזם ואת המאבקים של מעמד העובדים והעובדות, בעודו מסביר רעיונות מרקסיסטיים בצורה נגישה.

כניסה למעורבות בתנועה

בתחילת דרכו, פיטר בחן את ההתארגנות Socialist Labour League‏ (SLL), לימים Workers Revolutionary Party‏ (WRP), אז בהנהגת ג׳רי הילי (Gerry Healy). אלא שהשילוב המושרש של אולטרה־שמאליות ואופורטוניזם של אותו הפלג, כמו גם שיטות בעייתיות, עוררו בפיטר דחייה. בעקבות זאת הוא הצטרף לגלגול המוקדם של תנועת מיליטנט, קבוצה טרוצקיסטית קטנה שכללה בעיקר עובדים ונודעה בשם Socialist Fight ("מאבק סוציאליסטי"), על שם הביטאון שלה, שיצא באופן לא סדיר [שמה הרשמי של הקבוצה היה Revolutionary Socialist League‏ — RSL, אף שלא היה בשימוש שכיח באותו השלב]. בבירקנהד ובמרסיסייד הוא השתתף כחלק מהקבוצה בבניית ארגון 'הסוציאליסטים הצעירים' [חטיבת הצעירים של מפלגת הלייבור, לימים LPYS], ולקח חלק בהתערבות בשביתות ומאבקים רבים, בהם שביתת המתלמדים ב־1964, לצד פעילים נוספים.

אחת התרומות התיאורטיות המוקדמות החשובות של פיטר הייתה, יחד עם אחרים, פיתוח ניתוח מרקסיסטי ברור של המהפכה הקובנית שהפילה את הדיקטטורה של בטיסטה ב־1959. אותו אירוע גרם לחלקים בשמאל הטרוצקיסטי והמהפכני לאבד כיוון ולהתפתות לרומנטיזציה של קסטרו וכוחות הגרילה המנצחים שלו, דבר שהובילם לקידום השיטות השגויות של "גֶרילאוּת" (guerrillaism) כנתיב לשינוי סוציאליסטי של החברה [כלומר, גרילאות במובן של תפיסת לוחמת גרילה כגישה אסטרטגית למאבק מהפכני].

הקבוצה שקדמה למיליטנט (Socialist Fight), הייתה מעט רופפת ארגונית תחילה, והיו מעורבים בה, בין השאר, טד גרנט, האחים ג׳ימי וארתור דין, וקית׳ דיקינסון, אך ההרכב החברתי שלה היה כאמור בעיקר מרקע של מעמד העובדים. גרנט מילא תפקיד מפתח בתנועה הטרוצקיסטית בניתוח המצב העולמי החדש שהתפתח בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הוא לא היה מארגן או חזק בהיבט של בניית מפלגה. שעה שהתנאים הפוליטיים הלכו והשתנו לחיוב, פיטר מילא תפקיד מכריע בהובלת שינוי כיוון בארגון ובניצול ההזדמנויות שהתפתחו.

בשנות ה־1960 המוקדמות פעלה הקבוצה בעיקר בליברפול, לונדון, אזור טיינסייד, ומספר ערים נוספות. המשאבים היו דלים ומוגבלים. בעת השקת מיליטנט ב־1964, פיטר עוד היה במרסיסייד, ובהמשך נעשה לעורך העיתון ועבר ללונדון. נדרשו מאמצים כבירים, ופיטר מילא תפקיד מרכזי בהנעתם. בשלב מסוים, כפי שסיפר לימים, לאחר שעבר ללונדון, הוא ישן למשך תקופה תחת השולחן במשרד. "משכורות" שולמו באופן לא סדיר — בכפוף להצלחתם לגייס את הכספים הדרושים. מאוחר יותר, יחד עם אחרים, פיטר סייע בבנייה מחדש למעשה של בניין באזור בת׳נל גרין בלונדון, שנרכש לאחר מבצע גיוס כספים, והמאמץ כלל חפירת פתחי ניקוז, הקמת קירות וריצוף.

דוגמה זו לנחישות סיזיפית בלתי נלאית להתגברות על כל מכשול נגד הסיכויים הייתה מאפיין מובהק של פיטר, והייתה חיונית בסלילת הדרך לצעדי התקדמות מכריעים של מיליטנט אל תוך שנות ה־1970. הוא היה נחוש למצוא כל הזדמנות לבניית כוחותינו, בד־בבד עם הגנה ופיתוח של התוכנית הפוליטית של המרקסיזם. היה לכך ביטוי גם בדיונים הרבים שפיתח עם פעילים ופעילות, ולעיתים עם מנהיגי עובדים, בבריטניה וברמה הבינלאומית.

בשנות ה־1960 חלו שינויים חשובים במצב בבריטניה וברמה העולמית. לאחר התפתחות הקמפיין לפירוק נשק גרעיני (CND), הגיעו, בין השאר, תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, תנועת זכויות האזרח של האמריקאים השחורים והקמת הפנתרים השחורים, השביתה הכללית המהפכנית בצרפת ב־1968, "האביב של פראג" ורמיסתו באותה השנה, והטלטלות המהפכניות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית. בבריטניה, הניסיון של ממשלת הלייבור בראשות הרולד וילסון, ובמיוחד קידום החקיקה נגד איגודי העובדים בדמות הצעת החוק In Place of Strife ("במקום סכסוך"), עורר התנגדות גוברת בהובלת ועדי עובדים. כל אלה היו סימנים מבשרים לאירועים גדולים אף יותר ולהתפרצויות במאבק המעמדי בשנות ה־1970. ההתפתחויות יצרו קהל רחב יותר, הן בקרב פעילים ופעילות קיימים והן בקרב מי שחיפשו תשובות פוליטיות ודרך למעורבות במאבק פוליטי.

על הרקע הזה, שכלל את תחילתה של התגברות המאבק המעמדי והרדיקליזציה הפוליטית בבריטניה, בשנת 1970 נהפכו תומכי מיליטנט לרוב במסגרת ארגון הסוציאליסטים הצעירים של מפלגת הלייבור (LPYS). באותו השלב, ה־LPYS היה קליפה של ארגון. הוא החל לצמוח דרך הפעילות והרעיונות שלנו. תחת הנהגת תומכי מיליטנט, הארגון עבר תמורה עמוקה וצמח לכ־10,000 חברים וחברות, בעיקר עובדים ועובדות צעירים. יכולתו הגדולה של פיטר בהקשר זה התבטאה באופן שבו סייע באופן שיטתי ונתן מקום לחברים צעירים למלא תפקיד בפיתוח העבודה ועודד אותם. עם זאת, עידוד אין פירושו רק דברי שבח. פיטר העלה לדיון חולשות ושגיאות, לעיתים בחדות, היבט שהיה נחוץ מצידו כמנהיג מהפכני. אך הדבר נעשה תמיד מתוך רצון לסייע לחברים ולחברות הצעירים לפתח הן את עצמם והן את העבודה. אחת התכונות הגדולות של פיטר הייתה יכולתו לבנות צוותים ולהוציא את המיטב מהאנשים שעבדו איתו.

פיטר חתר תמיד לפתח פוליטית הן את עצמו והן אחרים, והדבר השתקף בכמות הגדולה של החומרים שמיליטנט החלה להפיק. לאחר שנכנס לתפקיד עורך מיליטנט, ולמעשה מזכ״ל זרם המיליטנט, הוא הפיק באופן שוטף כתבות דיווח פוליטיות שסקרו את פעילותנו וסוגיות פוליטיות אקטואליות. באותו השלב הוא התעניין במיוחד בתנועת זכויות האזרח בצפון אירלנד, בדיונים סביב גֶרילאות, ובמאבק של האמריקאים השחורים, במיוחד מפלגת הפנתרים השחורים, וכתב על כל אלה. בהמשך נהפך למבקר ספרים קבוע, תוך שהוא מביא לידיעת הקוראים התפתחויות חדשות ורעיונות חדשים ומתמודד איתם. אך לצד ההסתכלות קדימה, הוא גם הבין את חשיבות ההסתמכות על העבר ולמידת לקחים מההיסטוריה, מה שכלל כתיבת ספר על המהפכה הצרפתית.

אינטרנציונליסט

תומכי ותומכות מיליטנט בשנות ה־1960 נכנסו לעימות מוגבר עם הנהגת 'המזכירות המאוחדת של האינטרנציונל הרביעי' (USFI) סביב אישים דוגמת ארנסט מנדל ופּייר פרנק. ב־1965, ההתארגנות שלנו בבריטניה הודחה דה־פקטו מאותה מפלגה בינלאומית. המחלוקות נסובו סביב שאלות מכריעות בנוגע למהפכות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, לפיצול הסיני–סובייטי דאז, וכן לפרספקטיבות ולפרוגרמה עבור מעמד העובדים באירופה, בארה״ב, ובמקומות נוספים. פיטר מילא תפקיד מוביל בוויכוחים הללו והיה ציר, לצד טד גרנט, בוועידה העולמית של ה־USFI אשר בה הופחת הסטטוס הרשמי של מיליטנט [מחטיבת בריטניה הרשמית של ה־USFI להכרה כקבוצה אוהדת, סטטוס שניתן בו־זמנית לקבוצה מקומית יריבה, 'הקבוצה הבינלאומית', IG].

מאוחר יותר מילא פיטר תפקיד מרכזי בצעדים המכריעים להקמת ארגון בינלאומי חדש, אשר נוסד בשנת 1974 תחת השם 'הוועד למען אינטרנציונל עובדים', CWI. הוא מילא תפקיד חיוני לצד חברים וחברות נוספים, בביקורים תדירים במאמץ לסייע להקים ארגונים מקומיים שנהפכו לחטיבות רשמיות של ה־CWI. הוא יזם את ההתערבות הפוליטית שערכנו באירלנד בסוף שנות ה־1960 ובתחילת שנות ה־1970 כדי לזכות בתמיכה לתוכנית הפוליטית של ה־CWI, ומילא תפקיד מהותי בפיתוח העמדה הייחודית של ה־CWI בשאלה הלאומית שם ובמקומות נוספים. בהקשר זה הוא ערך ביקורים בבלפסט ובדרי בשיאו של הסכסוך המזוין [תקופת "הצרות"]. באחד המקרים נאלץ לסיים את נאומו ואת הפגישה הגדולה בקמפוס של אחת האוניברסיטאות כשפצצה התפוצצה בקרבת מקום.

תרומתו התיאורטית בהקשר של השאלה הלאומית הייתה מהחשובות שבמכלול תרומותיו, לא רק באירלנד אלא גם בסרי לנקה, מדינת ספרד, ישראל/פלסטין, הבלקן וברית המועצות לשעבר, וכן סקוטלנד. כפי שפיטר היה מדגיש, זו לא הייתה עבודה של אדם אחד אלא של דיון קולקטיבי. עם זאת, בכל צוות ישנם שחקנים הממלאים תפקיד מכריע. בתחילה, תפקידו ונוכחותו של פיטר היו קריטיים בארצות כמו אירלנד, יוון, סרי לנקה, הודו, ספרד, דרום אפריקה, ובהמשך גם במקומות נוספים.

בעוד שלקח חלק בעבודה זו ברמה הבינלאומית, פיטר ניווט את הצמיחה וההתפתחות של מיליטנט בבריטניה. האירועים בבריטניה בשנות ה־1970 וה־1980, במיוחד התגברות המאבק המעמדי והרדיקליזציה הפוליטית, איפשרו למיליטנט לבנות בסיס הרבה יותר רחב בקרב חלקים חשובים של מעמד העובדים והעובדות. באותה התקופה, הרדיקליזציה בתוך מפלגת הלייבור איפשרה למיליטנט למלא תפקיד גדול ולבלום, עד אמצע שנות ה־1980, את ניסיונות האגף הימני הפרו־קפיטליסטי במפלגה מלהשיג איזשהו ניצחון מכריע בעימות מול האגף השמאלי. באזורים מסוימים בבריטניה הייתה מיליטנט, במידה רבה יותר או פחות, עמוד השדרה של השמאל בתוך מפלגת הלייבור. הדפוס חזר על עצמו, במידה מסוימת, בחלק מהאיגודים המקצועיים. דרך התמיכה לה זכינו בתוך מפלגת הלייבור, שלושה מתומכי מיליטנט — פּאט וול בברדפורד, דייב נליסט בקובנטרי וטרי פילדס בליברפול — נבחרו כחברי פרלמנט. מיליטנט ביססה השפעה דומיננטית במפלגת הלייבור בליברפול. בסופו של דבר, מיליטנט הצליחה לבנות את הארגון הטרוצקיסטי הגדול ביותר שנראה, עד כה, באירופה, עם חברות המבוססת במיוחד בקרב מעמד העובדים ועם רקורד משמעותי של מאבק.

קמפיינים המוניים

עמדות ההשפעה שהושגו שימשו בסיס להתנעת קמפיינים המוניים. שניים מאלה שיקפו יותר מכול את משקל התמיכה שהושגה: הקרב בין תאצ׳ר ומועצת העיר ליברפול באמצע שנות ה־1980, ולאחר מכן, המאבק נגד "מס הגולגולת" השנוא (ה־Poll Tax), בהשתתפות מיליונים, שהוביל למפלתה של תאצ׳ר. במאבקים אלה הפגין פיטר לא רק את יכולותיו התיאורטיות אלא גם תפיסה חזקה ביחס לגיבוש טקטיקות, יוזמות ואסטרטגיה ברמה מיומנת כנדרש במהלך מאבקים חשובים, בחיבור לגישה מרקסיסטית עקרונית לפוליטיקה. הוא היה רגיש במיוחד להלך הרוח ולנקודת המבט של עובדים ועובדות. מעל לכול, הוא המחיש גמישות רבה הן פוליטית והן ארגונית מבלי לזנוח בשום שלב עמדה מרקסיסטית עקרונית.

מתחילת שנות ה־1980, הנהגת מפלגת הלייבור לקחה פנייה חדה ימינה, במיוחד תחת הכוונתו הבוגדנית של ניל קינוק [מנהיג מפלגת הלייבור בשנים 1983–1992]. בתחילה, היו אלה חמשת חברי מערכת עיתון המיליטנט שהודחו — [בפברואר 83' הודחו משורות המפלגה פיטר טאף, טד גרנט, קית׳ דיקינסון, קלייר דויל ולין וולש, בהחלטת הוועד הפועל הארצי של הלייבור]. אך לאחר מכן הייתה זו מנת חלקם של מאות נוספים, שהודחו על שקידמו תוכנית סוציאליסטית. בליברפול, בעקבות מאבק האיתנים נגד ממשלת תאצ׳ר, הופעל לחץ לדחיקת תומכי מיליטנט מהמפלגה, החל מ־1986, וחברי מועצה נקנסו והודחו מתפקידיהם. וב־1987 נוטרל ארגון הצעירים, ה־LPYS, כארגון פועל ונאבק. קמפיין ההדחות הסלים בסוף שנות ה־1980 ולתוך תחילת שנות ה־1990.

שאלה חשובה שעלתה במהלך המאבק נגד מס הגולגולת נסובה סביב חברי הפרלמנט תומכי מיליטנט — האם עליהם לסרב לשלם גם אישית את מס הגולגולת שהוטל? עמד על הפרק האיום של הדחה ממפלגת הלייבור ואובדן הפוזיציות בפרלמנט. סוגיה זו התבררה בהמשך כרמז מטרים למאבק פוליטי מוכלל שהתפתח בשורות מיליטנט וה־CWI.

פיטר היה נחוש בדעה שחברי פרלמנט לא יכולים לדרוש ממיליונים לסרב לשלם את המס תוך הסתכנות במאסר בשל כך, בעוד הם עצמם משלמים את המס כדי לשמור על מושביהם בפרלמנט. מדיניות זו אומצה בסופו של דבר, אך נתקלה בהתנגדות מצד גרנט וכמה אחרים בהנהגת מיליטנט באותה העת. ציד־המכשפות הרים ראש, ותומכי מיליטנט סולקו מהמפלגה בשל התנגדותם למס הגולגולת ותמיכה באי־תשלום, בהם חבר הפרלמנט טרי פילדס, שנאסר והודח מהמפלגה.

במהלך ציד־המכשפות, פיטר הופיע במספר תוכניות טלוויזיה בריטיות דוגמת 'פגוש את העיתונות', 'פנורמה', ועוד, והתעמת עם מנהיגים הן מהשמאל והן מהימין של תנועת העובדים. תנועת העובדים והעובדות הייתה הסביבה הטבעית עבור פיטר והרעיונות של מיליטנט, ובכל זאת, בשלב מאוחר יותר הוא השתתף גם באירוע דיבייט שאירגן מוסד האליטה אגודת אוקספורד (Oxford Union), והוא התווכח באופן כה משכנע עד שניצח עם החלטה שאומצה על עליונות הסוציאליזם על פני הקפיטליזם.

עולם משתנה

בסוף שנות ה־1980 ותחילת שנות ה־1990 המצב העולמי היה בעיצומו של שינוי יסודי. הייתה לכך השפעה ישירה על השמאל המהפכני ועל ה־CWI. התעורר צורך בהערכה מחודשת של המצב העולמי, ושל המשימות והטקטיקות הדרושות לבניית מפלגה מהפכנית. זו לא הייתה משימה פשוטה וישירה. עם זאת, התמורות שהתחוללו חשפו תכונה חיונית שפיטר גילם: פתיחות להכיר בשינויים המתרחשים עם נכונות להתאמה אליהם. הוא נהג לומר שאין די בחזרה על נוסחה שהתיישנה ושיש בכך סכנה. בהתאם, הוא ואחרים היו פתוחים להיתכנות של כינון מחדש של הקפיטליזם במזרח אירופה בשנות ה־1980, במיוחד לאחר ביקורה של תאצ׳ר בפולין בנובמבר 1988 — נושא שנדון בוועידה העולמית של ה־CWI שהתכנסה כחודש לאחר מכן.

פרספקטיבה זו התאמתה ככל שהתפתחו האירועים ברחבי מזרח אירופה, ואז בברית־המועצות לשעבר ב־1991–1992. פיטר הנהיג את הרוב ב־CWI בהכרה בכך שכינון מחדש של הקפיטליזם אכן התרחש ובבחינת ההשלכות שנבעו מכך. גרנט ומיעוט ב־CWI התעקשו להיאחז בנוסחה שהתיישנה והכחישו את המציאות, וזאת אף שכבר בשנות ה־1930, טרוצקי, בספרו 'המהפכה שנבגדה', העלה את האפשרות שברית־המועצות תתמוטט לכדי חזרת הקפיטליזם.

התהליכים שהתרחשו השתקפו קונקרטית גם במפלגת הלייבור הבריטית ובמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות ורבות מהמפלגות ה"קומוניסטיות" ברחבי העולם. נוצר צורך בשינוי עמדה ובאימוץ מה שכונה "המפנה הפומבי" (Open Turn) — מעבר מהעבודה כסיעות בשורות הסוציאל־דמוקרטיה לבניית מפלגות מהפכניות עצמאיות בציבור. הצורך בשינוי נבע מהתברגנות המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות. גרנט ותומכיו התנגדו לכך, וטענו כי מדובר ב"איום על עבודה בת 40 שנה" וכי "המפלגה המהפכנית בבריטניה תיבנה דרך האיגודים המקצועיים ומפלגת הלייבור — אין דרך אחרת בבריטניה". מחלוקות אלו הגיעו לשיאן עם פילוג ב־CWI ב־1992. ההתאמה למצב העולמי החדש לגמרי, תוך מודעות ופתיחות במידה מספקת להכרה בשינויים המתחוללים, הייתה, במובנים רבים, אחת התרומות הפוליטיות החשובות ביותר של פיטר. היא איפשרה ל־CWI להיערך למצב העולמי החדש ולהתערב בו.

בו־זמנית, הייתה לפיטר ביקורת עצמית. מפעם לפעם הוא היה שואל את עמיתיו: "מה היה טרוצקי עושה במצב הזה?" הוא סבר כי טרוצקי היה מבקר בחומרה את מיליטנט על שלא השיקה "מפנה פומבי" בשיאה של התנועה נגד מס הגולגולת, או אף מוקדם יותר, כשהרחיקו אותנו ממפלגת הלייבור בליברפול.

התמודדות עם אתגרים לאחר נפילת הסטליניזם

שנות ה־1990 היו שעת מבחן עבור מהפכנים ומהפכניות. המכשולים והקשיים שנוצרו בעקבות התמוטטות המדינות הסטליניסטיות היו עצומים. התמיכה ברעיונות סוציאליסטיים ספגה נסיגה למשך תקופה. עימותים ומלחמות פרצו בד־בבד עם מאבקים של צעירים.ות ושל עובדים.ות. על רקע המלחמות ביוגוסלביה לשעבר והתפרקות ברית המועצות לשעבר, פיטר הפיק חומרים חשובים שעסקו בשאלה הלאומית באזורים אלה. הוא מילא תפקיד חיוני בניתוח אותם האירועים וההתפתחויות. הוא המשיך בעבודתו ברמה הבינלאומית. פיטר סייע ליזום דיונים עם פלגים פוליטיים אחרים לצורך חילופי ניסיון ובמטרה לבחון האם התקיים בסיס פוליטי לפעילות משותפת. בשנות ה־1990 ובשנות ה־2000 הוא ביקר בשורה של ארצות באירופה ומחוץ לה, בהן רוסיה, קזחסטן, ארה״ב, צ׳ילה, ברזיל, הודו, פקיסטן, סרי לנקה ודרום אפריקה, כדי לסייע בעבודה.

המצב האובייקטיבי, אף שנעשה נפיץ בשלב של "המיתון הגדול" ב־2008 ולאחריו, נותר מורכב נוכח חולשתם או היעדרם של ארגונים פוליטיים של מעמד העובדים ונוכח תודעתו הפוליטית. לחצים ומתחים חדשים התפתחו במסגרת ה־CWI. חלק מסוים, בהשפעת תסכול מהמצב, החל לחפש קיצורי דרך, נכנע באופן אופורטוניסטי ללחצים של פוליטיקת זהויות, והתרחק ממעמד העובדים והעובדות המאורגן. הדבר הוביל לבסוף לפילוג נוסף בשורות ה־CWI.

גם במקרה זה, פיטר הדגים את הבנתו ביחס לשורשי ההתפתחות הזאת, ששיקפה פעם נוספת את השינויים והמורכבויות במצב האובייקטיבי. בשני הפילוגים הגדולים שהתרחשו ב־CWI, הצד היריב ניסה תחילה להימנע מדיון ישיר על המחלוקות הפוליטיות שהתעוררו. הם הסתתרו מאחורי טענות נגד ה"משטר" הפנים־מפלגתי כביכול, תוך שהם תקפו את פיטר על "חוסר סובלנות" כביכול — הדהוד למעשה של טענה שחזרה שוב ושוב מצד חלק מיריבינו הפוליטיים ומכיוון האויב המעמדי.

התדיינות פוליטית הייתה למעשה שכיחה ב־CWI מאז הקמתו, עם דיונים רבים שעסקו במחלוקות, למשל, סביב השאלה הלאומית בסרי־לנקה, אפיון המעמד השליט ההודי, פרספקטיבות לאיחוד האירופי ולמטבע האירו, האפיון המעמדי של סין, הגלובליזציה, נטישת בניית מפלגה מהפכנית מצד חלק מהחברים הסקוטים שבעצמם פרשו לבסוף מהמפלגה הבינלאומית, תיאוריה כלכלית מרקסיסטית ונטיית שיעור הרווח ליפול, וסוגיות נוספות.

עבור פיטר, חילופי דברים חריפים מדי פעם היו עניין פוליטי ולא אישי. יריבינו משמאל ומימין ודאי ידגישו את ההיבט הזה וסוגיות דומות. בכך הם רק מפגינים רדידות, תוך שהם נאחזים בנושאים שוליים כדי להימנע מהשאלות הפוליטיות היסודיות הרלוונטיות. פיטר היה מודע להאשמות בדבר "חוסר סובלנות" וגישות "סמכותניות", והשיב להן בכתב לעיתים, תוך שהוא מציין כי האשמות כאלו אינן דבר חדש. אותם גינויים הוטחו בעבר בלנין ובסוציאליסטים מהפכנים אחרים.

חי חיים רבים

פיטר חי חיים רבים. לצד מסירותו למעמד העובדים והעובדות ולפוליטיקה מהפכנית, היו לו בכל זאת גם עיסוקים נוספים וצד אנושי עַז. כמנהיג מהפכני, עם המחויבות, הזמן וההקרבה הדרושים לאורך עשורים של מאבק, פיטר היה הראשון להכיר בתמיכה הכבירה שלה נזקק מצד משפחתו. הוא זכה לתמיכה זו בשפע, במיוחד מאשתו וחברתו למאבק, לינדה, בעצמה חברה מובילה של המפלגה הסוציאליסטית באנגליה–וויילס, מבנותיו ננסי וקייטי, ומשאר משפחתם.

כפי שהשתקף בדאגתו התמידית לרווחתם ולמצבם האישי של המעורבים והמעורבות במאבק, פיטר היה מחובר למציאות חייהם של בני אדם. הוא חיפש תמיד אינטראקציה עם האנושות על כל גווניה, וכשבאמתחתו ידע מקיף עד השתאות, הצליח ללמוד ולהפיק מכל מפגש עם אנשים מכל תחומי החיים. הוא נהנה מאירועים חברתיים מכל סוג — מהתיאטרון לגלריות אומנות, ועד לערב בפאב עם להקת פולק.

פיטר ולינדה אירחו דורות של סוציאליסטים וסוציאליסטיות מהפכנים מרחבי העולם בביתם. נדיבות ליבם ידועה ומוערכת מצד חברי וחברות CWI ותיקים וחדשים כאחד. סמכותו של פיטר מעולם לא פגעה ביכולתו לקיים אינטראקציה בצורה עמיתנית וחברית.

תשוקתו לכדורגל ולקבוצת אברטון האהובה עליו מליברפול הייתה טבועה בו. הוא היה מצפה בלהיטות רבה יותר לתוכנית הכדורגל השבועית Match of the Day ("משחק היום") ב־BBC כשאברטון ניצחה, במיוחד מול יריבותיה במחוז מרסיסייד. כשהם הפסידו, הוא היה זורק ש"זה רק משחק", בניסיון נואש להסתיר את אכזבתו המרירה. בשנות ה־1970 וה־1980 הוא דחף את מי שעבדו לצידו לשחק כדורגל בזמן הפסקות צוהריים, לאחר שבבית הספר היה שחקן כדורגל יעיל ואף נבחר לשחק עבור קבוצת 'בירקנהד בויז' בגודיסון פארק [האצטדיון הביתי של אברטון]. לפעמים המשחקים היו המשך של דיונים או ויכוחים פוליטיים, ולא פעם סוגיות נפתרו ברוח טובה על בירה בפאב המקומי. קבוצת מיליטנט שיחקה בשלב מסוים נגד מועדונים שונים של מפלגת הלייבור, בהם הקבוצה של סיעת הלייבור בפרלמנט, ואף נגד מספר עיתונאים מ'הטיימס'. פיטר היה חוזר מדי פעם בשיחות לאותן חוויות, וכן היה מסור למשפחתו ודיבר בגאווה על הישגיהם.

בהיותו פתוח תמיד לפגוש ולשוחח עם אחרים, לרבות מי שלא היו מעורבים במאבק, הוא נהג לומר שמרקסיסטים יכולים ללמוד משהו מרוב האנשים בכל תחומי החיים. זה היה עבורו אמצעי להבין ולבחון את החברה על שלל היבטיה. במקרה אחד, בטיסה חזרה מפגישה בברצלונה, עלה למטוס ג׳ונתן אייטקין (Jonathan Aitken), לשעבר חבר הפרלמנט הבריטי ושר מהמפלגה השמרנית (ה"טוֹרים"), שהניח בתא האחסון שמעליו תיק, שעמד ליפול עליו. פיטר, שישב מאחוריו, זינק ותפס את התיק — לאייטקין לא היה מושג שטרוצקיסט מוביל חסך לו פציעה… פיטר הצטער אז שלא יצא לו אף להחליף כמה מילים עם אייטקין רק כדי לעמוד קצת יותר על טיבם של יריבינו. בדומה, ב־2016, בעת שביקר באולפני BBC לדיון טלוויזיוני עם העיתונאי ששבר מהשמאל פול מייסון, הוא שוחח עם ג׳ון רדווד, חבר הפרלמנט דאז מהמפלגה השמרנית שהיה מזוהה עם עמדת ימין בסוגיית ה"ברקזיט" [פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי] — ורדווד התוודה בפני פיטר כי אם ראש הממשלה דאז, דיוויד קמרון, יפסיד במשאל העם [שהתקיים כעבור חודשיים] על היציאה מהאיחוד האירופי, הוא עצמו "גמור"...

בצער רב, התנועה שלנו איבדה את פיטר ואת המרץ וההתלהבות העצומים שהביא עמו. עם זאת, תרומתו תמשיך להתקיים במה שהותיר אחריו מבחינה פוליטית ותיאורטית, כולל המאמרים הרבים והספרים שכתב, המהווים משאב יקר ערך לדורות הבאים הנכנסים למאבק ומגלים את הרעיונות הסוציאליסטיים והמרקסיסטיים שיכולים לשנות את העולם. תרומתו המתמשכת הותירה חותם גם דרך התפקיד המכריע שמילא בסיוע להתפתחותם הפוליטית של מי שימשיכו לבנות את ה־CWI בהיעדרו. כך שמורשתו תחיה — עדות מתמשכת לתרומתו הייחודית של פיטר טאף למאבק של מעמד העובדים והעובדות ולתנועה הסוציאליסטית המהפכנית.

טוני סונואה, בוב לאבּי, האנה סֶל, ניאל מלהולנד, ט״א סנאן, ג׳ודי בישון, שון פ׳יג
— המזכירות הבינלאומית של ה־CWI