אחרי שביתת האזהרה — לבנות מומנטום לשביתה בת יומיים להחרפת המאבק

לעצור את המלחמה עכשיו

כולם תמורת כולם, שיקום ורווחה

להפיל את ממשלת הדמים

הרג ששת החטופים לאחר החלטת קבינט המוות על הנצחת כיבוש "ציר פילדלפי" הביא לנקודת רתיחה של זעם המוני בחברה הישראלית. מול התעקשות ממשלת המיעוט של נתניהו והימין הקיצוני לטרפד עסקה ולהמשיך במלחמה — שלא נועדה להגן על הביטחון האישי של מיליוני ישראלים אלא על האינטרסים של הכיבוש ושלטון ההון במחיר נהרות של דם — הזעם ההמוני וההתגייסות ההמונית לפעולה הצליחו להוביל לשביתה כללית חסרת תקדים בהקשר של משבר מלחמה.

באופן דרמטי התארגנה, במגמה שהחלה "מלמטה", שביתת מחאה כללית פוליטית "בלתי מורשית" של ציבור העובדות והעובדים, יהודים וערבים ואחרים, באמירה למעשה שהחלטות שרי ממשלת הדמים המכוונות לטרפד עסקת הפסקת אש וחילופי שבויים ואסירים אינן לגיטימיות וכי יש לאלץ את הממשלה לחתום על עסקה. כ־300 אלף מפגינות ומפגינים נהרו לתל אביב, להפגנה הגדולה ביותר מאז 7.10, ומהגדולות ביותר שנראו בחברה הישראלית.

יו״ר ההסתדרות בר־דוד, שעד לפני רגע הדף במשך חודשים את ההפגנות שקראו להנהגת ההסתדרות להוביל את התגייסות העוצמה המכרעת של כוחו המאורגן של ציבור העובדות והעובדים לטובת המאבק למען "עסקה עכשיו", התקפל לבסוף תחת לחץ המוני, כפי שאירע גם בשביתה הכללית של מרץ 23'. אולם כמו אז גם עכשיו, בר־דוד לא כיוון להובלת מתווה מאבק רציני במטרה להכריע את הממשלה, אלא למפגן מחאה לשחרור קיטור, תוך מיצוב טיפוסי שלו עצמו כאחראי הבלעדי על קבלת ההחלטות בשם מאות אלפי עובדות ועובדים במשק.

חלק מבעלי ההון, הנהנים מהעובדה ששר האוצר סמוטריץ׳ וממשלת הדמים הקפיטליסטית פועלים לגלגול העלויות הכלכליות של המלחמה על ציבור העובדות והעובדים, הביעו תמיכה בשביתת המחאה הכללית, בין אם משיקולי תדמית או מזיהוי של השביתה כאמצעי להגברת לחץ על נתניהו להתגמשות בסוגיית העסקה, שמבחינתם נחוצה ביסודו של דבר לצורכי יציבות. הם סמכו על בר־דוד שיפעל לריסון ולהגבלת סדר־היום של השביתה כך שהצורך להיאבק בממשלה לא יוצב גם בהקשר רחב של התקפות הממשלה ובעלי ההון על אנשים עובדים.

חלקים אחרים במעמד השליט הישראלי חוששים שהלגיטימציה לשביתת עבודה כללית פוליטית נגד מדיניות הממשלה, והפעם אף בהקשר של משבר מלחמה, עוד תתהפך עליהם במסגרת מאבקים חברתיים עתידיים. כך, גם היועמ״שית הליברלית בהרב־מיארה, כביכול אבירת ה"דמוקרטיה", חברה לסמוטריץ׳ למהלך להפסקת השביתה בדרישה להוצאת צו מניעה אנטי־דמוקרטי, שאכן הוצא לבסוף בידי נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בת״א–יפו שהורתה על סיום השביתה ב־14:30, בתום 8.5 שעות, בהחלטה שנועדה להרתיע משפטית מפני כל שביתה כללית פוליטית בעתיד.

הממשלה לא תתקפל אחרי מספר שעות של שביתת מחאה.

עובדות ועובדים, צעירות וצעירים, יצאו לרחובות בהמונים כדי לחולל שינוי במציאות מזוויעה. אסור שרגע השיא הזה במאבק למען "עסקה עכשיו" יפנה מקום להרפיית לחץ, לחזרה לשגרה ולרעיון ש"אין מה לעשות" מול הכוח של ממשלת הדמים.

לאחר שביתת האזהרה החשובה הזאת, בניית מומנטום לשביתה כללית בת יומיים, כחלק ממתווה להסלמת צעדי המאבק — לרבות נכונות לאתגר צווי מניעה כאמצעים אנטי־דמוקרטיים ולא להסכים להשתקה — תציב את ממשלת הדמים מול אולטימטום של עובדות ועובדים העולה בקנה אחד עם חומרת הקטסטרופה המשתוללת. בתוך כך, ועדים ואיגודים צריכים להוביל משלחות מאורגנות של עובדות ועובדים לחיזוק ההפגנות. ויש לדרוש מכלל האיגודים לאמץ מתווה פעולה ברור ולהביאו לדיון והכרעה בבית נבחרי ההסתדרות, ובמוסדות מקבילים בארגוני עובדות ועובדים אחרים.

המאבק הזה הוא של המונים שמשתתפים בו. בזכות התגייסות המונית הגענו בכלל לאירוע של שביתה כללית, וכעת, אסיפות (וירטואליות או פיזיות) במקומות עבודה ולימודים ובקרב קבוצות מחאה יוכלו לסייע לחזק דיוני הערכת מצב והחלטות דמוקרטיות על נקיטת צעדים נוספים לבניית המאבק.

המאבק מעלה על סדר היום גם את שאלת סיום המלחמה. חשוב להיזהר מקולות המבקשים לצמצם את שדה הראייה של המאבק לשאלה של עסקה שכביכול אינה קשורה להתמשכות המלחמה. ללא סיום המלחמה ופינוי כוחות הצבא מהרצועה, עצם האפשרות של עסקה מוטלת בספק. ובכל מקרה, ללא סיום מלחמת החורבן הזאת, מערבולת הדמים המחרידה של החודשים האחרונים תימשך במחירים כבדים. רבבות כבר נספו, רצועת עזה כולה הוחרבה וכמעט כל אוכלוסייתה נעקרה לאוהלים, קהילות נותרות עקורות גם בישראל ובלבנון, ובינתיים ממשלת נתניהו והימין הקיצוני היא הכוח שדוחף בצורה הפראית ביותר לעבר מלחמה אזורית.

לכן המאבק הזה צריך להיות באופן חד וברור נגד המלחמה — בעזה, בגדה, בלבנון וברחבי האזור — ונגד ממשלת הדמים הקפיטליסטית המובילה אותו, ולמען אלטרנטיבה של צדק חברתי ושלום בר־קיימא, הדורשים גם מאבק לשינוי סוציאליסטי מול כיבוש מדמם ושלטון הון.