צ׳רלי ביטון, ממייסדי הפנתרים השחורים בישראל, הלך לעולמו בגיל 76 בסוף השבוע שעבר. מאבק סוציאליסטי משתתפת בצערם של משפחתו וחבריו ושל כל מי ששאבו השראה ממרד הפנתרים השחורים. הידיעה המצערת על מותו מגיעה בעיצומו של מרחץ דמים חסר תקדים בעזה שגבה את חייהם של רבבות, כולל יותר מעשרת אלפים ילדים. במבט לאחור, המסקנות שצ׳רלי ביטון וחלק ממובילי הפנתרים הגיעו אליהן בשיא מאבקם רלוונטיות גם למאבק נגד המלחמה ונגד ה"הפרד ומשול" בין עובדות ועובדים ישראלים ופלסטינים.

בימים שלאחר מותו ראינו הספדים צבועים של גורמי ממסד, החל מחבר קבינט המלחמה גנץ ועד נשיא המדינה הרצוג, המנסים לצייר את מורשת המאבק של הפנתרים השחורים בצורה מסולפת, תוך התעלמות ממאבק הפנתרים בדיכוי האנטי־מזרחי והאנטי־ערבי המושרש עמוק ב־DNA של המעמד השליט הישראלי. ההספדים התעלמו גם מהאלימות המשטרתית והרדיפה הפוליטית שהממסד הפעיל נגד ביטון וחבריו לפנתרים.

ביטון התמודד עם רדיפה פוליטית, למעשה, מאז יום הקמת 'הפנתרים השחורים'. באוקטובר 1972 הוא נעצר עם חבריו לתנועה בעת פשיטה משטרתית על בית הדפוס של עיתון הפנתרים. הוא נעצר לפני כן בשורה של הפגנות, כולל "מעצר מנע" ערב ההפגנה הראשונה אי־פעם של הפנתרים בירושלים. ב־1974 הוא נידון ל־7 חודשי מאסר בפועל בגין תקיפת שוטר. מאבק ציבורי, שכלל שביתות רעב של תומכים, הצליח לכפות על הרשויות לשחררו ממאסר בתום 3 שבועות (מסמרים — בעתיד, גליון 2). בשנות ה־1980 כנופיות הימין הקיצוני הפגינו מתחת לביתו של ביטון, שעה שכיהן כחבר כנסת וקרא להשקיע בשכונות ולא בבניית התנחלויות, והתנגד לכיבוש ולמלחמת לבנון הראשונה.

"הבנו בהדרגה שהמאבק הוא גם למען הפלסטינים המדוכאים באותה מידה..."

הפנתרים השחורים התארגנו בתחילת שנות ה־1970, בשכונת מוסררה בירושלים, למאבק נגד מצוקת דיור קשה, נגד עוני, אפליה עדתית־גזענית בחינוך, בקבלה לעבודה ולמעשה, בכל תחומי החיים תחת הממסד הגזעני של מפא״י/מפלגת 'העבודה' וממשלת גולדה מאיר. כבר בחודשים הראשונים להקמתה, ארגנה התנועה, שאימצה את שמה מהפנתרים השחורים בארה״ב, הפגנות סוערות של אלפים בירושלים ובתל אביב, והצליחה לגייס אלפי חברים ולהקים סניפים בכל רחבי הארץ.

האלימות המשטרתית שהופעלה נגדם והתנגדות הממסד לדרישות הבסיסיות נגד אפליה עדתית ודיכוי מעמדי בקרב האוכלוסייה היהודית המזרחית, יוצאי מדינות המזרח התיכון, צפון אפריקה והבלקן, דחפו את מובילי הפנתרים השחורים, כמו גם את צ׳רלי ביטון, למסקנות פוליטיות מרחיקות לכת. הפנתרים קראו תיגר על סדר היום של הממסד הציוני ונגד מדיניות ה"הפרד ומשול" בין הציבור המזרחי המופלה לציבור הערבי־פלסטיני. כך תיאר זאת ביטון: "התחלנו את הפעילויות שלנו במאבק נגד העוני, אולם הבנו בהדרגה שהמאבק הוא גם למען הפלסטינים המדוכאים באותה מידה... עלינו להיאבק נגד ממשלה הנותנת למיעוט לשלוט על הרוב ועלינו לתמוך בעניים נגד העשירים" ('זמנים מודרניים', 'ישראל השנייה', 1981).

למרות הדיכוי, מאבק הפנתרים השחורים הצליח לסחוט מהממסד הישגים מסוימים: החל ממה שזכה לכינוי "תקציב הפנתרים", שכלל תוספות לחינוך, לדיור ולרווחה ועד להקמת מתנ״סים קהילתיים ופרויקט "שיקום שכונות" בזמן ממשלת בגין ו'הליכוד'.

'הליכוד' רכב על מחאת הפנתרים השחורים, אך הוביל מדיניות שהנציחה לא רק כיבוש ודיכוי לאומי, אלא גם את התרחבות הפערים בחברה והתפשטות העוני. האפליה של היהודים המזרחים בשכונות המשיכה — ודווקא אופן היישום של פרויקט "שיקום שכונות" הדגיש זאת. "בבעיה הזאת שני הצדדים שותפים, גם האופוזיציה וגם הקואליציה…", הדגיש ביטון באחד מהדיונים שהתקיימו בכנסת על מאבקם של צעירי מוסררה (03.03.1983). "אתם התחלתם עם הרצון הזה לפרק לגמרי את שכונת ימין־משה ואחר כך את ממילא. ועכשיו ממשיך 'הליכוד' גם בשכונת מוסררה, כי המטרה היא לפרק את שלוש השכונות האלה... להביא לשם מיליונרים שיגורו מול חומות העיר העתיקה. ואם לא כן הדבר, איך תסביר שב־5 השנים האחרונות חוסלו כל בתי־הספר בשכונת מוסררה?!". ביטון הצביע על תהליך הג׳נטריפיקציה, שנהפך לכלי מרכזי ב"טיהור" שכונות מעמד עובדים מרוששות מהתושבים המקוריים שלהם, רובם מזרחיות ומזרחים וערבים־פלסטינים, לטובת שטחי מסחר ודיור לעשירים בלבד.

מאבק רעיוני

המאבקים בהובלת הפנתרים השחורים, שכללו הפגנות סוערות, השתלטות על דירות ריקות, מניעת פינוי משפחות מביתם, הגיעו לשיא ערב מלחמת 1973. אך המלחמה גדעה את המומנטום של התנועה.

על רקע המסקנות השמאליות של ראשי הפנתרים השחורים, ובינהם צ׳רלי ביטון, התרחש פיצול עם פלג ימני בהובלת אדי מלכה. לקראת הבחירות לכנסת בדצמבר 1973 ביטון וחבריו לפנתרים הרכיבו רשימה עם עיתונאי "העולם הזה" שלום כהן תחת השם "פנתרים שחורים — דמוקרטים ישראלים" ואילו מלכה רץ תחת השם "פנתרים כחול־לבן".

הברית עם שלום כהן התפרקה די מהר אחרי הבחירות, אך ביטון ושותפיו המשיכו להתעקש על בניית התנועה וגם על מאבק רעיוני וחידוד עמדות. ב־1975 ביטון נפגש בחו״ל עם פעילים פוליטיים פלסטינים מהשטחים הכבושים לצורך קידום דיון ושילוב כוחות במאבק. בספטמבר אותה שנה, הוועידה הארצית של הפנתרים השחורים התכנסה בבאר שבע ואימצה את הדרישה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שעה שכל הממסד בישראל התייצב כנגד עצם הזכות של הפלסטינים להגדרה עצמית ולקיום.

"חזית מאוחדת בקרב הספרדים ממוסררה והנוער מאוני׳ ביר־זית נגד ממשלת דיכוי"

ב־1976 פרצה מחאה חסרת תקדים של הציבור הערבי־פלסטיני בגבולות 48' כנגד ממשלת רבין הראשונה שהפקיעה אלפי דונמים של אדמות מהיישובים הערביים־פלסטינים כחלק מתוכנית "יהוד הגליל". התוכנית הגזענית נענתה בשביתה ההיסטורית של "יום האדמה" בהובלת הוועד להגנת האדמות שהוקם על ידי רק״ח (רשימה קומוניסטית חדשה, כיום מק״י). במהלך השביתה כוחות מג״ב וצבא נכנסו לכפרים ולישובים ודיכאו את ההפגנות באש קטלנית: שישה מפגינים נהרגו ועשרות נפצעו.

אך למרות הדיכוי הכבד, שביתת יום האדמה פתחה שלב חדש במאבק נגד מדיניות הנישול הגזענית של הממסד בישראל. זה קרה על רקע תהליכים פוליטיים רחבים יותר של התעצבות מציאות אזורית חדשה בעקבות מלחמת 1973, תחילת מהפכת הנגד הניאו־ליברלית וסוף ההגמוניה הפוליטית של מפא״י. נקודת המפנה הדרמטית הזאת באה לידי ביטוי הן בצמיחה של "גוש אמונים" ושל התנועה הכהניסטית מימין (שהתמודדה לראשונה בבחירות ב־1973), והן בהתארגנות מחדש בשמאל.

לאחר הובלת "יום האדמה", רק״ח הקימה את "חזית נצרת" וברמה הארצית יזמה את הקמת החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד״ש). צ׳רלי ביטון חבר אל החזית יחד עם כוכבי שמש ז״ל ושותפים נוספים מתנועת הפנתרים ונבחר כח״כ מטעמה ב־1977. ביטון כיהן בכנסת עד שפרש מחד״ש ב־1990. הוא ניסה לרוץ עצמאית ב־1992, אך לא עבר את אחוז החסימה.

הקמת חד״ש רמזה לפוטנציאל לארגון של שכבות חדשות בשמאל שנכנסות לזירת המאבק מול הממסד הישן של מפא״י ומול סדר היום הריאקציונרי של בגין וחירות. ההצטרפות של "סיעת הפנתרים השחורים" לחד״ש הצביעה גם על אפשרות קונקרטית לחיבור פוליטי בין חזית השמאל החדשה שזכתה לתמיכת רוב בציבור העובדים.ת הערבי־פלסטיני בישראל לבין נציגים של התארגנות מאבק של עובדים.ות וצעירים יהודים־מזרחים. אך בפועל החיבור שנוצר היה מוגבל. במישור הארגוני, בשלב ההוא הפנתרים השחורים כבר לא ארגנו סביבם אלפי תומכות ותומכים; במישור הפוליטי, חד״ש הושקה עם רשימת דרישות מינימליסטית, ללא אימוץ של תוכנית סוציאליסטית וללא הישענות ברורה על אסטרטגיה של מאבק מעמדי. סדר היום המהפכני של יום האדמה ושל מרד הפנתרים השחורים לא באו לידי ביטוי באותו מצע דרישות באופן מלא — ולא חובר למאבק לשינוי סוציאליסטי.

אך יחד עם כל זאת, לזכותו של ביטון יאמר כי בשנותיו הראשונות בכנסת, הוא השתמש בתפקידו הציבורי ככלי לחיזוק מאבקים. הוא השתתף באותן שנים במאבקים סוערים של תושבי שכונות דרום ומזרח תל־אביב — עזרא, התקווה, כפר שלם וארגזים — נגד הריסות בתים וזריקת משפחות לרחוב לטובת פרויקטים של נדל״ן לעשירים בלבד (תהליך שנמשך עד היום). הוא גם סייע לארגן, באותן שכונות פעולות מחאה נגד בניית בהתנחלויות בגדה ונגד אירועים של תנועת כ״ך הכהניסטית.

ביטון לא היסס לנסות לחבר בין המאבקים. בנובמבר 1980 המשטרה פתחה באש על סטודנטים ברמאללה שבגדה המערבית ועשרה נפגעו. באותו יום המשטרה גם פתחה באש ופצעה נער יהודי־מזרחי בירושלים. הח״כ ביטון קרא בתגובה לאירועים אלה להקים "חזית מאוחדת בקרב הספרדים ממוסררה והנוער מאוניברסיטת ביר־זית נגד ממשלת דיכוי" ("זו הדרך", 26 בנובמבר 1980).

ב־1985 כשביטון היה שותף לארגון הפגנות נגד המלחמה בלבנון ובדרישה לנסיגת כוחות הצבא הישראלי, הוא התאמץ לגייס אליהן גם את התושבים איתם נאבק יחד בשכונות והדגיש דווקא בהקשר הזה כי "הגיע הזמן להשתמש ביד החזקה של שכונות המצוקה כדי להפעיל לחץ לגרונה של הממשלה" (ראיון ל"הארץ", 11 במרץ 1985) — קריאה שחסרה היום בשמאל כחלק מבניית המאבק נגד ממשלת הדמים ומלחמתה המזוויעה נגד עזה. ביטון גם הגיע לביקור סולידריות ברפיח בשיא האינתיפאדה הראשונה ב־1989, לאחר שהצבא הישראלי ירה למוות בחמישה פלסטינים במחנה הפליטים שאבורה, בזמן סגר (זו הדרך, 12 באפריל 1989 ו־31 במאי 1989). מה היו גנץ והרצוג אומרים על ח״כ או ח״כית שינסו לעשות את זה היום?

המורשת הפוליטית ושנותיו האחרונות

גם אריה דרעי, יו״ר ש״ס, ניסה לנכס ולרוקן מתוכן את מורשתו של ביטון כשאמר לאחר מותו שהוא "שימש השראה לכולם במאבקיו החברתיים". לאורך השנים ש״ס רכבה על הזיכרון של הפנתרים השחורים, עם רטוריקה שניסתה להתחבר לזעם — כולל שימוש בטרמינולוגיה של "מהפכה", אבל תוך ניטרול העוקץ המהפכני של התארגנות נגד הממסד, ועם מסקנות ריאקציונריות שעומדות בסתירה למסקנות של סולידריות בינלאומית שאפיינו את הפנתרים השחורים. צ׳רלי ביטון עצמו התנגד לפוליטיקה של ש״ס במשך שנים ארוכות והבהיר כי "היא מנציחה את הדיכוי והעוני ונבחריה יושבים קבוע בממשלות שמדכאות חלשים" (ראיון ל'הארץ', 2007).

אך לאורך השנים ביטון שבר ימינה בגישתו ותמך באופן מצער ברשימת ש״ס בבחירות ב־2015. בחלק מהראיונות האחרונים עימו הוא הציג את החיבור שלו לשמאל כטעות בדיעבד, גם על רקע קריסת הסכמי אוסלו והתפרצות האינתפאדה השניה. ביטון סירב להבין מדוע מרבית הפלסטינים דחו את הונאת אוסלו כתהליך שלא קידם עצמאות לאומית ואף לא עצר הרחבת ההתנחלויות. תחת זאת ביטון אימץ את נקודת המבט הלאומנית, המיואשת, של הימין הישראלי: "אנחנו נמשיך להילחם על חרבנו כל ימי חיינו, או שהמדינה תתפרק באיזשהו שלב. שתי מדינות לשני עמים לא יהיו פה" (ראיון לבלייזר מ־2009). בהמשך ביטון הידהד גם את השאיפה השוביניסטית למחיקת הסוגייה הפלסטינית: "הנושא הפלסטיני לאט לאט ידעך וידעך וידעך עד שיגיע למצב שידברו עליו כמו על הטמפרטורות" (ראיון ל'הארץ', 2021).

התהליך המצער הזה התרחש והבשיל בעיקר אחרי שביטון היה מחוץ לכנסת ולא בפוזיציה של הובלת מאבקים. לא כל מובילי הפנתרים השחורים הלכו לכיוון זהה. ראובן אברג׳יל למשל וגם כוכבי שמש ז״ל, שכבר הלך לעולמו, שגם השתתפו כדוברים באירועי כנס סוציאליזם של תנועת מאבק סוציאליסטי, המשיכו לדבוק בגישה סולידרית ועקרונית של התנגדות לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים כחלק מסדר יום של מהפכה חברתית.

דווקא היום חשוב לזכור כיצד בשיא המאבק של הפנתרים השחורים, צ׳רלי ביטון וחלק משותפיו לדרך, הצליחו להצביע על כיוון של מאבק וסולידריות נגד מנגנון המלחמה והגזענות הממוסדת של הקפיטליזם הישראלי. לא נתעלם מהשינוי החד והמצער בעמדותיו, אך נזכור לצ׳רלי ביטון גם את המסקנות שהוא קידם כשהיה הפנים של מאבק הפנתרים השחורים. יהי זכרו מהפכה.