בצער רב התבשרנו על מותה בטרם עת של מייסון אסדי, סופרת פלסטינית אזרחית ישראל, ילידת דיר אל־אסד שבגליל ותושבת חיפה, שהייתה לאורך השנים גם תומכת של תנועת מאבק סוציאליסטי. מייסון נפטרה ב־29 ביוני לאחר מאבק במחלה. אנו מוסרים תנחומים לבן זוגה האמן אוסאמה מסרי ולשני בניה, ספ׳יר ומייסם.

"הו, מטוס שבשמיים, תמסור ד״ש לדוד ס׳אלח ותגיד לו שאנחנו מתגעגעים לראות אותו בינינו", כך קידמה מייסון, כשהייתה ילדה בדיר אל־אסד, את פניהם של מטוסים בשמיים, כפי שתיארה בסיפורה "משלוח תקווה" (شحنة من الأمل) ב־2010, שנגע בסוגיית הפליטים הפלסטינים. אביה הסביר לה כיצד דודהּ ס׳אלח ביקר בלבנון ב־1948, בעת שנסגרו הגבולות ונאסר עליו, כמו על שאר הפליטים, לשוב הביתה בתום המלחמה. שנים אחר כך, במחנה הפליטים עין אל־חילווה בלבנון, ילדים רצו בסמטאות וקראו לעבר מטוסים בשמיים: "הו, מטוס שבשמיים, תמסור ד״ש לסבא מוחמד טהא ולדודים ולדודות בדיר אל־אסד ותגיד להם שאנחנו מתגעגעים".

מטען היסטורי

מייסון נולדה ב־7 בנובמבר 1963 — באופן סמלי, יום השנה ל"מהפכת אוקטובר" — בדיר אל־אסד, היישוב בו גדל גם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, לאחר שמשפחתו נעקרה מהכפר אל־בירווה, שהוחרב. זו הייתה התקופה של שלהי הממשל הצבאי שהוטל על האוכלוסייה הערבית־פלסטינית לאחר מלחמת 48' והנכבה, שבמהלכה הוחרבו כ־500 יישובים ערביים־פלסטיניים ובצל מעשי זוועה נהפכו מאות אלפים לפליטים ופליטות. בינואר השנה פירסמה מייסון ב'אל־אִתִחאד', עיתון 'המפלגה הקומוניסטית הישראלית' (מק״י), בו כתבה מאז 1994, הספד לדודה אחמד עלי טהא אסדי, שהיה המזכיר הראשון של מק״י בדיר אל־אסד, ובו כללה קטעים מראיונות שערכה עימו. דודה סיפר כיצד היה בן 14 בעת הנכבה, כשכוחות צבא ישראליים קיבצו את התושבים, הוציאו להורג באקראי שני תושבים מדיר אל־אסד ושניים מבענה הסמוכה, בעוד שרבים גורשו ללבנון (כפי שמציין גם ההיסטוריון בני מוריס, 2004).

לטראומת הנכבה והממשל הצבאי נוספו התקפות נוספות שעיצבו את שנות ילדותה של מייסון. בשנת 1961 הופקעו אדמות דיר אל־אסד ויישובים ערביים סמוכים לשם הקמת העיר כרמיאל, כחלק ממדיניות שלטונית גזענית ל"ייהוד הגליל", כלומר, לדחיקת האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, שהיוותה באותה העת כ־91% במרחב שבין נצרת לגבול לבנון. במלחמתו הדמוגרפית, המשטר הישראלי יישב ב"עיירת הפיתוח" החדשה משפחות יהודיות ממעמד העובדים והעובדות — והוסיף וטיפח באופן ציני שוביניזם לאומי לצורכי "הפרד ומשול". כשמייסון הייתה כבת 12, הפקעת ענק של קרקעות מרשויות ערביות לשם הרחבת העיר כרמיאל נענתה במרץ 1976 בקריאת תיגר דרמטית בדמות ההפגנות הסוערות ושביתת המחאה ההיסטורית של 'יום האדמה'. 6 מפגינים נורו למוות בידי כוחות צבא ומשטרה.

מייסון גדלה לתוך מגמה של התמרדות גוברת מקרב האוכלוסייה הפלסטינית נגד מציאות של דיכוי, דחיקה ומחיקה. היא פנתה ללימודי חינוך והיסטוריה באוניברסיטת חיפה, ובעודה סטודנטית התחולל ב־1982 טבח סברה ושתילה במחנות הפליטים הפלסטינים בחסות כידוני הפלישה הישראלית. הטבח הצית גל הפגנות פלסטיניות סוערות, שהוביל להקמת 'ועדת המעקב העליונה', בד־בבד עם התעצמות ההתנגדות ההמונית בחברה הישראלית לכיבוש בלבנון. במיוחד בקרב פלסטינים, דור חדש עבר רדיקליזציה מול הברוטליות של הקפיטליזם והכיבוש הישראלי, כשברקע גם משבר כלכלי מעמיק ועלייה חסרת תקדים של הימין הקיצוני הישראלי בדמות התנועה הכהניסטית. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה ה־1, התקוממות המונים היסטורית נגד הכיבוש והדיכוי המושלטים על מיליוני פלסטינים.

'פועלים יחד'

מייסון חיפשה באותה העת נתיב למאבק פוליטי בדיכוי הלאומי שמנציחה אידיאולוגיה לאומנית ציונית, באי־השוויון המושרש בחברה הקפיטליסטית, ולמען שינוי יסודי, מהפכני, במציאות החיים. היא חברה למספר שנים לניסיון התארגנות סוציאליסטי ראשוני, תחת הכותרת פועלים יחד/اتحاد العمال, שהיה גלגול מוקדם של מאבק סוציאליסטי/نضال اشتراكي. ההתארגנות פעלה לבניית תמיכה לרעיונות של התנועה המרקסיסטית הבינלאומית דאז 'הוועד למען אינטרנציונל עובדים' (CWI), שחטיבתה דאז בבריטניה, תנועת מיליטנט, הייתה כוח בולט בתנועת העובדים והעובדות, שמילא תפקיד מפתח בפרט בתנועה ההמונית נגד מס הגולגולת שהובילה לנפילת תאצ׳ר ב־1990.

באותה קבוצה מקומית התחלתית, מייסון הייתה חברה מעורבת, לקחה חלק בפעולות הסברה ברחובות ובמקומות עבודה, וגם כתבה ותירגמה בערבית ובעברית לפרסומי ההתארגנות, כדי לקדם רעיונות של מאבק ואינטרנציונליזם על בסיס מעמדי נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם, ולמען אלטרנטיבה סוציאליסטית, עם דגש על העוצמה הפוטנציאלית המכרעת של מעמד העובדים והעובדות במאבק לשינוי החברה.

אולם נוכח קמפיין הניצחון הקפיטליסטי הזמני של שנות ה־1990, כשהגלובליזציה הניאו־ליברלית הייתה בשיאה והתמוטטות ברית המועצות הסטליניסטית נוצלה דמגוגית לקידום הרעיון ש"אין אלטרנטיבה", התנועה הסוציאליסטית ברמה העולמית הייתה בנסיגה. ברמה המקומית, בישראל–פלסטין, גם הסכמי אוסלו הוסיפו לבלבול בשמאל, כששימשו להיערכות מחדש של הכיבוש בחסות "תהליך שלום". ניסיון ההתארגנות הראשוני של 'פועלים יחד' הסתיים, וארגונים ותיקים יותר בשמאל הסוציאליסטי, דוגמת 'מצפן מרקסיסטי' (USFI), סיימו אז את דרכם תחת לחצי התקופה.

אהדה רעיונית ומורשת ספרותית

מייסון השלימה הכשרה בעיתונות כתובה ולימודי עבודה סוציאלית ועברה במרוצת השנים להשקיע את מרצה בכתיבה ספרותית ועיתונאית, לצד עבודתה כעובדת סוציאלית בעמותת 'אקים' לקידום אנשים עם מוגבלות שכלית. היא אף ייסדה, יחד עם אוסאמה, את התיאטרון הראשון של שחקנים בעלי מוגבלות שכלית.

מבחינה פוליטית נותרה מייסון אוהדת לאורך השנים, אף שלא הייתה חברה ב'מאבק סוציאליסטי', שהוקמה על רקע גאות במאבק המעמדי מול ממשלת נתניהו ה־1 לפני קרוב ל־25 שנה (במסגרת ה־CWI ההיסטורי, שכיום 'מאבק סוציאליסטי' ותנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית בינלאומית', ISA, שהושקה ב־2020, רואות עצמן כממשיכות דרכו). בין השאר, אירחה מייסון בביתה פגישות של סניף חיפה בשנותיו הראשונות, תרמה מדי פעם, לקחה את עיתון 'המאבק', וגם שיתפה פרסומים תנועתיים ברשתות החברתיות, לרבות למשל נגד טייקוני הגז או להגנת זכויות להטב״ק+.

בעוד שהתמרדה נגד דיכוי על רקע לאומי, מייסון לא נרתעה גם מעמידה מול דעות קדומות והסתה מצד גורמי ימין פטריארכליים בקהילה הערבית־פלסטינית, שקראו למשל ב־2018 להחרים את ספר הילדים שכתבה, "האם הילדים יודעים?" (هل الاولاد يعرفون؟), המנגיש לילדים שיח פתוח על יחסים אינטימיים בין הורים ועל הריון.

ספרה "מעשיות בתי הקפה" (حكاوي المقاهي) עוסק בחיי מעמד העובדים והעובדות בשכונת הדר בחיפה. היא תיארה ('חינוכית', 03.04.2014) את הגיבורה כ"אישה עובדת במרפאה של כמה רופאים המרוויחים הרבה מאוד בעוד שהיא מקבלת שכר מינימום ונאבקת לשרוד ביום־יום, להתפרנס ולגדל את ילדיה. היא עובדת בניקיון בתים להשלמת הכנסה". מייסון הכירה היטב מחייה שלה קשיים כלכליים וחברתיים, ובספר זה ביקשה להציג את "מצבנו כערבים ויהודים החיים בחיפה, מכל הבחינות, החיוביות והשליליות", והדגישה היבטים של יחסי אחווה שהתפתחו בין אנשים עובדים, ערבים ויהודים. היא דגלה במאבק חוצה קהילות לאומיות. "אם ברצוננו להיאבק על זכויותינו, עלינו כערבים לעבוד עם היהודים בכל תחום, בזה אני מאמינה".

בילדותה בדיר אל־אסד למדה את אומנות מספרי הסיפורים. היא הספיקה בחייה לחבר עשרות ספרי ילדים ואוספי סיפורים למבוגרים בשפה הערבית, שחלקם תורגמו לעברית ולאנגלית, וקיימה מפגשים עם תלמידים ותלמידות בבתי ספר כדי לשוחח על היצירות. בדצמבר האחרון, קובץ הסיפורים "עם התנצלות לציבור" (مع الإعتذار للجمهور) היה אחד משלושת הזוכים בקטגוריית אוספים בפרס 'מָנְף' לספרות הערבית — בהמשך לפרסים נוספים שהוקירו את עבודתה.

מורשתה הספרותית של מייסון אסדי הייתה למפעל חייה. אך אנו נזכור גם את תעוזתה, את מעורבותה הפעילה בצעירותה ואת אהדתה בעשורים האחרונים למאמצים לבניית תנועה סוציאליסטית, אינטרנציונליסטית, מהפכנית — הנחוצה כדי שניתן יהיה להתגבר על חברה המושתתת על אי־שוויון ותופעות של דיכוי, שעליהן קראה תיגר כאמור גם ביצירותיה. יהי זכרה מהפכה.