לבקשת חלק ממשפחות החטופים הוכרזה, בהובלת ההסתדרות הכללית, שביתה בת 100 דקות המתקיימת היום (ראשון) החל מ־12:00 בצוהריים, לציון 100 ימים מאז תחילת משבר הדמים ההיסטורי ב־7.10, למען הזדהות עם הקריאה לשחרור החטופים. להכרזה נלוות עצרות הזדהות במוקדים שונים.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לקיום פעולות מחאה ושביתה במסגרת יום הפעולה, אך לא כמחווה סמלית אלא בחיבור לדרישות ברורות למען עסקת "כולם תמורת כולם" ולסיום המלחמה, כחלק ממאבק נגד ממשלת הדמים השנואה בראשות נתניהו.

יום הפעולה התארגן כאמור בהזדהות עם החטופים. כ־130 חטופות וחטופים ישראלים ואחרים מוחזקים עדיין בשבי ברצועת עזה, שעה שמעל 2 מיליון תושבות ותושבי הרצועה נתונים תחת מתקפה קטסטרופלית מתמשכת, בה נספו כבר כ־25 אלף בני־אדם — מעל 1% מהאוכלוסייה! — לרבות משפחות וקהילות שנמחקו בהרף עין, ואלפים רבים של תינוקות, ילדים ובני ובנות נוער.

הזעזוע מהמאות הרבות של ההרוגים וההרוגות הישראלים בטבח שהובילו כוחות חמאס ב־7.10 נוצל באופן ציני לקמפיין הסתה לאומני, על בסיס דמגוגיה ביטחונית, לבניית תמיכה פוליטית ל"מלחמה בחמאס", שלא נועדה ולא תביא מציאות בטוחה יותר עבור מיליוני ישראלים דרך דיכוי קיצוני, חורבן ושכול המוניים עבור מיליוני פלסטינים. יתרה מכך, הזוועות שיוצרות החלטות ממשלת הימין הישראלית בעזה לא רק עוררו מחאה עולמית כשלעצמן, אלא גם הטו את דעת הקהל ברחבי העולם לעבר עוינות כלפי החברה הישראלית בכללותה.

ההוצאה להורג בידי כוח צבא ישראלי של 3 חטופים ישראלים שהניפו דגל לבן בשכונת שג׳אעיה בעיר עזה (15.12) סיפקה המחשה נקודתית למעשה להתרת דמם הנרחבת של תושבים ותושבות מהשורה ברצועת עזה, עליהם המיטו החלטות ממשלת ישראל שכול וחורבן בממדים חסרי־תקדים. חלק מהחטופים נהרגו בהפצצות.

תופעת הרעב, למעשה הרעבה, מהחמורות בעולם כיום, הצמא ההמוני והתפשטות התחלואה הנוראית בתנאי חורבן קיצוניים ותחת המצור הברברי המונע הכנסת מצרכים בסיסיים, ציוד רפואי וסחורות חיוניות — פוגעים ביודעין בין השאר גם בחטופות ובחטופים. זוועות המתקפה ברצועה כוללות אלמנטים זועקים וגוברים של רצח־עם, גם כשההיגיון הפוליטי של שלטון הימין הישראלי בשלב זה אינו חותר למיקסום של השמדה שיטתית של האוכלוסייה, הרי שממדי ההרג והחורבן בקרב האוכלוסייה הפלסטינית אינם "תאונה". על הרקע הזה נמשך גל המחאה ההמונית ברחבי האזור והעולם.

בינתיים, התנקשות הראווה שביצע שלטון הימין הישראלי בסגן ראש הלשכה המדינית של חמאס ס׳אלח אל־עארורי בלבנון (2.1) במרדף אחר "תמונת ניצחון" מזויפת היא חלק מ"משחק באש" המאיים להצית הסלמה אזורית, ושגרר במקרה הזה גם קריסת משא־ומתן על עסקה נוספת של הפסקת אש וחילופי שבויים–אסירים.

להנהגת ההסתדרות אין דרישות מהממשלה ובעלי ההון, רק מהעובדים

חלק ממשפחות החטופים הישראלים פנו כבר מזמן לדרוש מממשלת ישראל עסקת "כולם תמורת כולם", ומחלקן נשמעו גם דרישות להפסקת אש, גם מתוך הבנה שתמיכה במלחמה מתנגשת עם שאיפתם לשחרור יקיריהם. עם זאת, הנהגת ההסתדרות בראשות בר־דוד לא אימצה דרישה כלשהי מממשלת ישראל בסוגייה. היא מעוניינת במחווה סמלית, מרוקנת מתוכן, ולא בבניית מאבק לפתרון הבעיות הבוערות של א.נשים מהשורה במשבר הדמים. להפך, בר־דוד יוצא מגדרו כדי לתמוך במהלכים הצבאיים של ממשלת ה"ימין על מלא" הישראלית נגד מיליוני עניות ועניים. הוא אף הצטלם באחרונה, כדי למצב עצמו כפטריוט, בשירות האוליגרכיה, בעודו חותם בטוש דברי הבל לאומניים על פצצה, שאין לדעת אם הרגה עוד משפחה עובדת על ילדיה.

בר־דוד חתם מעל ראשי ציבור העובדים והעובדות הישראלים רק לפני ימים ספורים על עסקה שערורייתית לפיה כל שכיר ושכירה ישלמו בכפייה כ־400 שקל משכרם, דרך קיצוץ יום הבראה, כ"מס מילואים", ולמעשה, כחלק ממימון המלחמה. לבר־דוד לא הייתה כל בעיה לפנות לשיתוף־פעולה עם בעלי ההון, אדוני הניצול, במסגרת אירוע "שביתת 100 הדקות", שעה שאין לו כל עניין לדרוש שהעושר העצום שנשדד לידי משפחות ההון על חשבון מצוקה כלכלית המונית יופקע חזרה לטובת הציבור וישמש להשקעה מסיבית בשיקום קהילות — מה שצריך לכלול העמדת כל המשאבים הדרושים עבור שיקום רצועת עזה, בשליטה דמוקרטית של התושבים והתושבות הפלסטינים עצמם.

ובכל זאת, עובדים ועובדות ישראלים רבים יזדהו וירצו להשתתף ב"שביתת 100 הדקות" מתוך אהדה למצוקת משפחות החטופים. אף שעבור בר־דוד "שביתת 100 הדקות" היא לא יותר ממס־שפתיים חלול, והמהלך מתארגן באופן טיפוסי כמהלך יחצני, בצורה ביורוקרטית מונחתת, כאשר עובדים ועובדות מהשורה אמורים לשמש ניצבים בהצגה, הרי שהשביתה בכל זאת מציבה על סדר־היום במרומז גם פוטנציאל חיובי.

מיקוד יום הפעולה אינו בשקר של "חיסול חמאס", אלא בסוגיית החטופים, התקועה לממשלת ישראל כעצם בגרון. עצם ההכרזה על עצירת הפעילות הכלכלית מרמזת גם לכוחה של העבודה המאורגנת, אף שהביורוקרטיה הימנית בהסתדרות, בשיתוף פעולה עם המעבידים, מטשטשת זאת ומוציאה כל עוקץ של מחאה ומאבק מהפעולה עצמה. למעשה, מרכזיות הרעיון של נשק השביתה בתקופת המחאה ההמונית נגד ממשלת "הימין על מלא", שקדמה למשבר הדמים, היא ששימשה נקודת ייחוס עבור משפחות החטופים שביקשו לקדם את מחאתן.

מומנטום ההסתה הלאומנית הקיצונית שהכשירה את ניצול זוועות הטבח שביצעו כוחות חמאס ב־7.10 לשם גיוס תמיכה פוליטית במתקפה הצבאית המחרידה על אוכלוסיית רצועת עזה התרופף באופן יחסי. בהקשר הזה נפתח פתח להתרחבות פעולות מחאה בחברה הישראלית נגד ממשלת הדמים של נתניהו–גנץ–בן גביר — שרק איבדה תמיכה מאז 7.10 — ונגד מתנחלי הימין הקיצוני המשתוללים בגדה המערבית בחסות ממשלה זו.

לבנות מחאה

אכן דרושה מחאה ודרושה גם שביתה פוליטית כחלק מבנייה של מאבק אפקטיבי, בדרישה לעצירה מיידית ומוחלטת של האש, לקיום עסקת "כולם תמורת כולם", למניעת הסלמה אזורית, ולהסתלקות נתניהו וממשלת הדמים של הגנרלים ובעלי ההון הישראלים.

את המאבק הזה נחוץ לחבר להתעקשות על הצבת חלופה פוליטית שורשית למדיניות "ניהול הסכסוך" שהובילו כל מפלגות הממסד הישראליות. אותה המדיניות סללה את הדרך למשבר החטופים כחלק ממשבר הדמים, דרך מעצרים המוניים בשגרה של פלסטינים, כולל קטינים וקטינות, שבפועל נחטפים בידי כוחות צבא ובידי משטרת בן־גביר. רבים מהם מוחזקים בתנאים קשים, ללא משפט, ללא אישום כלשהו.

פתרון שורשי דורש סוף למצור, לכיבוש, ולדיכוי הלאומי המושלטים על מיליוני פלסטינים, וסוף לשלטון ההון הישראלי ולמלחמות אימפריאליסטיות — חלופה של שינוי סוציאליסטי, שתאפשר אופק לשלום אזורי, על יסוד זכויות שוות לקיום, להגדרה עצמית ולחיים בביטחון אישי וברווחה.