ביום רביעי האחרון, 24 בינואר, כ־2,000 א.נשים צעדו סביב קריית הממשלה בתל־אביב בדרישה לעסקה להחזרת החטופים והחטופות, כחלק מסדרת הפגנות ושיבושים במסגרת מה שהוכרז כ"יום זעם".

מדובר בהתארגנות שהובילה קואליציית ארגוני נשים תחת הכותרת 'נשים דורשות חיים' — בהם 'בונות אלטרנטיבה' ו'שוברות קירות', שפעלו במהלך תנועת המחאה נגד "ההפיכה המשפטית" — עם מסר מרכזי של דרישה מיידית לעסקת שבויים והתייחסות לאלימות המיוחדת המופעלת כלפי נשים בשבי.

אומנם, האירוע עצמו לא אורגן תחת הקריאה הברורה הנחוצה נגד המלחמה, ולמרבה הצער אף נמנע מלסמן נחיצות במחאה חוצת־קהילות — מה שניתן היה לעשות גם דרך התייחסות מתבקשת להמוני הנשים והילדות הפלסטיניות שעולמן חרב תחת המתקפה הישראלית. עם זאת, בתוך הצעדה, ההתארגנות של 'נשים דורשות חיים' צעדה עם דגלים לבנים בבלוק של כ־70 שקרא לעצירת המלחמה, כולל סיסמאות שנשמעות בהפגנות נגד המלחמה בכל שבוע, כמו "בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות". הבלוק התחיל לצעוד בנפרד, אך בשלב די מוקדם השתלב ללא התנגדות כחלק אורגני מההפגנה, והצליח לאסוף סביב המסרים שלו עוד לא מעט מפגינות ומפגינים.

סניפי מרכז של תנועת 'מאבק סוציאליסטי' צעדו במסגרת הבלוק נגד המלחמה, עם קריאה חד־משמעית לעצור את המתקפה, לקיים עסקת חילופי שבויים ואסירים במתכונת "כולם תמורת כולם" ולבנות מאבק נגד ממשלת הדמים, הכיבוש, המצור והעוני. המאבק הזה צריך להיות חלק ממאבק למען "היום שאחרי" הנחוץ, בדמות פתרון שורשי, במטרה למנוע עוד משברי דמים. לשם כך נחוצה גם התעקשות על קידום אלטרנטיבה פוליטית נחרצת — לדעתנו על בסיס תוכנית שינוי סוציאליסטי — מול המדיניות הקטסטרופלית אליה הובילו כל מפלגות הממסד.

ממשלת הדמים פוגעת גם בחטופים

מסע ההרג וההשמדה של ממשלת נתניהו–גנץ–בן־גביר ברצועת עזה — שגבה מעל 26,000 נספים ונספות! — מלווה בסיסמאות ציניות אודות צורך ב"לחץ צבאי" כביכול כדי לקדם שחרור של חטופים, גם כשידוע שהמתקפה הישראלית עצמה ותנאי המצור הקיצוניים פגעו ישירות במצבם של החטופים והחטופות הישראלים והאחרים, והצבא הישראלי אף הרג ישירות מספר חטופים. תחקיר של 'שיחה מקומית' הדגיש עד כמה הזילות ביחס הממשלה והגנרלים לחיי החטופים הייתה שיטתית, לרבות נכונות להפציץ "גם אם יהרגו חטוף ביום". אחד הגורמים המרכזיים שבנובמבר דחקו בממשלה להפוגה ולעסקאות החילופים היה מחאת משפחות החטופים.

גם סביב כינוס ה"פסגה" בפריז ביום ראשון (28.1) דיווחים שבו והדגישו את המובן מאליו, שהגורם המרכזי שעיכב עד כה יציאה לפועל של עסקת חילופי שבויים–אסירים הוא התעקשות שלטון הימין הישראלי להמשיך במתקפה בעזה — גם אחרי שהרגה רבבות וגזרה על הרבה יותר מכך פציעות, חרדות, עקירה, רעב, צמא, מחלות, בחסות ה"מטרה" הכוזבת של "מיטוט חמאס".

בניית מחאה לעצירת התופת

בהפגנה שיזמו 'נשים דורשות חיים' בתל אביב לא נכללו נאומים מאורגנים, מה שיכול היה לתרום להבהרת התייחסויות למלחמה ולממשלה, ולמיקוד על היערכות לצעדים נוספים. הסיסמה הכללית של "החזרת החטופים" אינה מספיקה, כפי שמדגישה העובדה שאותה הסיסמה משמשת גם את התארגנות הימין המתנחלי 'צו 9', האחראית על החסימות הנפשעות של כניסת משאיות עם משלוחים זעומים של ציוד וסחורות לעזה דרך מעבר כרם שלום. אין מקום לטשטוש הבדלים מול גורמים מסוכנים מהימין הקיצוני — צריך להבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים שדרוש בדחיפות לעצור את מרחץ הדמים, כולל לטובת שחרור החטופות והחטופים הישראלים והאחרים.

בסיום ההפגנה, חלק מהבלוק של 'נשים דורשות חיים' חסם את איילון באופן סמלי למספר דקות בטרם פונה בידי המשטרה. ההפגנה הזאת, שכללה אלמנטים של התנגדות למלחמה, מצטרפת לעוד מספר יוזמות ואירועי מחאה שהרימו ראש בשבועיים האחרונים בדרישות לעצירת התופת, דוגמת ההפגנה בחיפה של קואליציית ארגוני השמאל נגד המלחמה (20.1), למרות מגבלות המשטרה. הדיווחים על אפשרות של הפסקת אש חלקית נוספת בקרוב אינם מפחיתים בדחיפות שבארגון הפגנות משמעותיות לעצירה מוחלטת של התופת.

העובדה שבח׳אן יונס, בתנאי הישרדות של גיהינום עלי אדמות, התושבים הפלסטינים הצליחו באחרונה לארגן הפגנה בדרישה להפסקת אש, יכולה לעזור לעורר השראה במאמצים לבנות מחאה נגד המלחמה גם בתוך הקו הירוק. המגבלות הברוטליות שמטיל שלטון הימין על קיום הפגנות בישראל נגד המלחמה, לרבות בחסות בג״ץ, והאיומים באלימות מצד המשטרה ומצד גורמים לאומנים עוינים, מדגישים את הצורך בהיערכות מאורגנת ברמה גבוהה. יוזמות מהסוג של קואליציית ארגוני השמאל עשויות לתרום לדיון הדרוש ולשיפור ההתמודדות המעשית עם האתגרים, בחתירה להביא לסדרה של ריכוזי כוחות אפקטיביים ולהגדלת היקף האירועים נגד המלחמה.

שביתת ההזדהות הסמלית בת 100 הדקות שהובילה ההסתדרות (14.1), שנערכה לאחר פנייה מצידן של חלק ממשפחות החטופים, לא כללה אף דרישה קונקרטית ולא הייתה מחוברת למתווה של צעדים להגברת לחץ על הממשלה. למרות זאת, הייתה בכך תזכורת מרומזת לנשק השביתה ולעוצמה של העבודה המאורגנת, שצריכה להיות מוטלת לטובת סיום התופת ובדרישה לעסקת "כולם תמורת כולם", כחלק ממאבק תקיף נגד ממשלת הדמים. האפשרות הזאת אינה על הפרק בשבועות הקרובים, בשל התפקיד המשת״פי של ההנהגה הימנית בהסתדרות, אולם זהו כיוון שצריך להצביע עליו גם בהפגנות.

בכל העולם, זוועות המלחמה מעוררות רדיקליזציה והתנגדות, מתוך סולידריות עם א.נשים מהשורה שנופלות קורבן לזוועות המלחמה. המחאה בישראל צריכה להיבנות כחלק מתנועת הסולידריות חוצת־הגבולות.