"התקוממות ה־17 באוקטובר" (إنتفاضة 17 تشرين), כפי שכונה המרד ההמוני חוצה הקהילות בלבנון בסוף 2019, הובילה להפלת ממשלת אל־חרירי והנחיתה מכה ל"הפרד ומשול" העדתי ולמפלגות הממסד. מאז, ההמונים בלבנון הצליחו להביא להפלת ממשלה נוספת, בעקבות הפיצוץ המחריד בנמל ביירות בקיץ 2020. אך כתוצאה מחולשת ארגוני העובדות והעובדים והיעדר אלטרנטיבה פוליטית שמאלית מאורגנת שתחליף את המשטר הקיים, המשבר החברתי, הכלכלי והפוליטי בלבנון המשיך להעמיק.

כעת לבנון בפשיטת רגל. מחסור בדולרים יצר מחסור אדיר בדלק, תרופות ומזון. המחסור בדלק הביא להפסקות חשמל, שהחשיכו שכונות שלמות והביאו בתי החולים לסף קריסה. בהיעדר חשמל שיספיק להפעלת משאבות, גם אספקת המים במדינה בסכנה. הבנק העולמי הגדיר את המשבר כאחד מ־3 המשברים הכלכליים הקשים ביותר ב־150 השנים האחרונות.

הגורמים למשבר

יש זעם אדיר בקרב אנשים מהשורה בלבנון על הבנקים ועל הבנק המרכזי, שבא לידי ביטוי גם בהפגנות לאורך השנה האחרונה. במשך שנים הבנק המרכזי בלבנון שמר על ערך קבוע של הלירה ביחס לדולר ע״י הצעת ריביות גבוהות על פקדונות דולרים. בעלי הון מלבנון ומחוצה לה התעשרו מהריביות הגבוהות ששולמו להם מכספי פקדונות אחרים ולא כתוצאה מהשקעות בכלכלה הריאלית, בתעשייה ובייצור. גם עובדים לבנונים שהיגרו לחו״ל העבירו את כספם בדולרים דרך הבנקים למשפחותיהם בלבנון. אך מגדל הקלפים הפיננסי הזה לא החזיק מעמד לאורך זמן.

התפרצות הקורונה החריפה את המשבר הכלכלי, בעלי הון עצרו השקעות והעבירו כספים לחו״ל. בריחת ההון בשילוב עם ירידה בהזרמות הכספים מהעובדים הלבנונים בחו״ל שפרנסתם נפגעה במשבר הקורונה, הובילו למחסור בדולרים. החוב הציבורי של המדינה הגיע לכ־170% מהתמ״ג.

על כל זה נוסף הפיצוץ האדיר שהרס את נמל ביירות באוגוסט 2020. מאות תושבים נהרגו וחלקים שלמים בעיר נחרבו. הפגיעה בנמל ייקרה את היבוא והובילה לעליית מחירים חדה. כתוצאה מהזינוק באינפלציה, שכר המינימום ירד תוך שנתיים מ־450 דולר לכ־30–40 דולר בחודש בערכים ריאלים. התוצאה היא ש־78% מהאוכלוסייה בלבנון חיה כיום בעוני.

סיוע חיצוני יציל את לבנון?

באופן צבוע שר הביטחון גנץ הציע "סיוע" ללבנון. בפועל שלטון ההון הישראלי אחראי במידה רבה למצב בלבנון. במלחמה ב־2006 השלטון הישראלי החריב את התשתיות בלבנון, כולל תחנות כוח ומערכות מים וגרם לנזק כלכלי ששווה ל־70% מהתמ״ג הלבנוני על פי הערכות האו״ם. שיקום התשתיות לאחר המלחמה מומנו ע״י הלוואות של המעצמות האימפריאליסטיות, שהוחזרו עם ריבית ותרמו לתפיחת החוב הציבורי של לבנון.

חיזבאללה, למרות היותו חלק מהאליטה השלטת, מנסה למצב את עצמו כמושיע, עם ההכרזה על הבאת נפט באוניות מאיראן שמיועד, לדברי נסראללה, לבתי החולים ולמוסדות המדינה החיוניים. חיזבאללה הצליח אולי להרוויח כמה נקודות בקרב בסיס התמיכה שלו בעקבות המהלך, אך גם הוא סופג ביקורת על חלקו במשבר, כולל בקרב האוכלוסייה השיעית הענייה.

אחרי 13 חודשים ללא ממשלה, הכריז בספטמבר רה״מ החדש (שכבר כיהן בתפקיד בעבר), המיליארדר נג׳יב מיקאתי, על הקמת "ממשלת טכנוקרטים". הקמת ממשלה הייתה תנאי מקדים להלוואות ולסיוע כלכלי מצד קרן המטבע הבינלאומית והמדינות "התורמות". אך התנאים של קרן המטבע בתמורה לסיוע כספי כוללים קיצוצים במגזר הציבורי וליברליזציה של שער המטבע שיוביל לפיחות נוסף של הלירה הלבנונית ולמעשה לירידה נוספת בגובה המשכורות.

לאחרונה נחשף, בהדלפת "מסמכי פנדורה", שמיקאתי וראש הבנק המרכזי בלבנון, ריאד סלאמה, יחד עם בכירים נוספים מהאליטה הלבנונית מחביאים מיליוני דולרים במקלטי מס ברחבי העולם בזמן שעובדים ועניים בלבנון נאבקים להשיג מזון ותרופות.

ההמונים הלבנונים לא צריכים לשלם את המחיר על הלוואות של הבנקים ושל המעצמות שיצרו את המשבר. את החוב הציבורי האדיר של לבנון צריך לבטל, עם פיצוי רק למשקיעים הקטנים על בסיס צורך מוכח. בשביל לעצור את בריחת ההון צריך להעביר לבעלות ציבורית את המערכת הפיננסית ולהטיל הגבלות על תנועות הון. צריך להעביר לבעלות ציבורית גם את החלקים המרכזיים בכלכלה ולנהל אותם באופן דמוקרטי כחלק מתוכנית שינוי סוציאליסטית כוללת, במטרה לספק את צרכי האנשים מהשורה.

תסיסה חברתית, רדיקליזציה והתארגנות

תנועת המחאה ב־2019 הגיעה בשיאה להפגנות של 2 מיליון איש, אך היא לא הביאה לשינוי שורשי בשלב הזה בשל היעדר אלטרנטיבה פוליטית של עובדים ועניים שתוכל לתעל את הזעם המהפכני בחברה לכדי מהפכה של ממש ושינוי סוציאליסטי של החברה. אלא שהפוטנציאל לבניית אלטרנטיבה פוליטית כזו קיים.

בדצמבר 2020 התחולל מהפך היסטורי בבחירות לאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות הגדולות של לבנון כאשר לראשונה הצליחו מועמדים עצמאיים ומועמדי ההתארגנות השמאלית "המועדון החילוני" (النادي العلماني) להביס את מפלגות הממסד העדתיות. המרד ב־2019 חיבר בין התארגנויות מאבק שונות, האיץ תהליכי רדיקליזציה, הגביר את המיאוס ממפלגות הממסד ושינה את יחסי הכוחות באוניברסיטאות. גם בבחירות באיגוד המהנדסים ואיגוד עורכי הדין נמשכה המגמה של התרסקות מפלגות הממסד. ההתפתחויות האלו משקפות את הצמא של שכבות המוניות בלבנון לאלטרנטיבה פוליטית שתוביל שינוי שורשי במציאות החיים.

התקופה הקרובה צפויה לכלול התפוצצויות של זעם חברתי, הפגנות אלפים ואולי אף חזרה לנתיב של התקוממות המונית. תנועות מחאה גדולות עשויות להתפרץ מחדש לא רק בלבנון אלא גם בסודאן, תוניסיה, איראן ומדינות נוספות באזור.

האירועים הדרמטים של השנתיים האחרונות המחישו באופן ברור כי כל עוד הכלכלה שבויה בידי מעצמות, תאגידים מקומיים וזרים, והאליטות המחוברות אליהם, לא יהיה פתרון לעוני, לאבטלה ולשאר המצוקות החברתיות. בניגוד להושטת היד הצבועה מצד נציגי ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית של בנט, ארגוני עובדים ותנועות חברתיות צריכות להביע תמיכה ולהושיט יד סולידרית למאבק של ההמונים בלבנון ובאזור נגד תכתיבים אימפריאליסטים, עסקאות סחיטה ניאו־ליברליות ואליטות מושחתות.