ב־10 בפברואר עצרו עובדות ועובדים רבים את עבודתן בשעה 12:00 למשך 10 דקות לאות מחאה וסולידריות עם המאבק נגד אלימות כלפי נשים, בתגובה לרצח של דיאנה דדבייב (רז) בידי הגבר השוטר לו הייתה נשואה. להערכת ההסתדרות, עשרות אלפים השתתפו בשביתה.

מגפת הקורונה והסגרים שנלוו לה החריפו את מגפת האלימות כלפי נשים. לפי נתוני דוח 'התצפית הישראלית על רצח נשים' שהופק באוניברסיטה העברית, בשנת 2020 נרשמו בישראל 21 מקרי רצח נשים על רקע מגדרי (פמיסייד). בחודשים מרץ–אוקטובר קפץ מספר תיקי הטיפול באלימות במשפחה במחלקות העבודה הסוציאלית ברשויות המקומיות ב־16% בהשוואה ל־2019.

שלא במקרה, ההפגנה הגדולה ביותר בשבועות שאחרי הסגר הראשון, בהשתתפות אלפים, הייתה נגד אלימות כלפי נשים (1.6). שורת מחאות לוחמניות נגד אלימות על רקע מגדרי פרצו בשנים האחרונות בישראל, כחלק ובהשפעת גל עוצמתי של התעוררות ברמה העולמית של מאבקים על זכויות נשים, שאותו מובילות במיוחד צעירות ונערות, שמאסו באטימות ובברוטליות של מערכת שלמה המושתתת על אי־שוויון ומנציחה דיכוי נשים.

תנועות הנשים החדשות, שהתפתחו לצד ובשילוב תנועות המונים נוספות בעידן של משבר מערכתי עמוק בחברה הקפיטליסטית, אימצו מחדש את רעיון השביתה כצורת מאבק המונית. מאז "שביתת הנשים" למען הזכות להפלה בפולין ב־2016, שביתות פמיניסטיות פשטו ברחבי העולם. בישראל, השביתה הסמלית בפברואר הייתה השלישית בתוך כשנתיים נגד אלימות כלפי נשים — הקודמת התקיימה באוגוסט. נזכיר כי היו גם מי שהעריכו שהתפתחות כזו בלתי אפשרית בחברה הישראלית.

היוזמה להשבתה האחרונה הגיעה מחברת החשמל, שבה נשים מהוות אומנם מיעוט מכוח העבודה, אך בהשפעת המאבקים הפמיניסטיים בישראל וגישת ארגון העובדים והעובדות, קודמו בשנים האחרונות פרויקטים וקמפיינים לשוויון מגדרי. בין השאר, ארגון העובדים מיישם ומממן תוכנית הסברה וסיוע במקום העבודה נגד אלימות כלפי נשים. הפעם, תחת הכותרת "מכבים את האור, מדליקים נורת אזהרה", התארגן מהלך השבתת ההזדהות בהשתתפות ארגון העובדים. הנהגת ההסתדרות אימצה את היוזמה והיו״ר בר־דוד קרא במכתב לוועדים ולאיגודים להצטרף למהלך, וכתב כי "אסור לעבור לסדר היום על גל טרור נפשע ורצחני נגד נשים".

מחאה והסברה במקומות העבודה

לפי ההסתדרות, השביתה הסמלית התקיימה הן במגזר הציבורי והן בפרטי, בין השאר בתעשייה האווירית, מקורות, אל על, טבע, אסם, בקרב עובדי מינהלה בנמלי אשדוד וחיפה וברכבת ישראל, הבנק הבינלאומי, מרכנתיל, פלאפון, סלקום, שטראוס ישראל, ממן, פיליפ מוריס, פרי גליל, נת״ע, משען, ביטוח לאומי, טמבור, בית חולים וולפסון, בית חולים אסותא ת״א, חברת האשראי MAX ובמספר רשויות מקומיות, בהן עיריית באר שבע, קריית טבעון, לוד, קריית ביאליק ועוד...

בדף הפייסבוק הרשמי של ההסתדרות פורסמו עשרות תמונות של עובדים ועובדות ממקומות עבודה שונים עם חולצות או שלטים שנשאו את המסר "די לאלימות נגד נשים". בנוסף להשבתת העבודה, היוזמה כללה גם פעילויות הסברה קצרות בנושא, פרסומים בעמודי הפייסבוק של ועדים ו"אירועי זום בלבוש שחור". בחברת החשמל, במהלך ההמתנה למוקד 103 הושמעו לאורך היום שמות הנשים שנרצחו בשנה החולפת.

במפעל פרי גליל נערכה אסיפת הסברה. מוטי חזיזה, יו״ר ועד העובדים והעובדות, אמר כי האחריות של ועד עובדים היא "גם לחנך, לדבר ולהעביר מסרים ברורים על קדושת ערך החיים, כמו גם על הזכות לשוויון ולכבוד בין המינים". בתעשייה האווירית עובד אביה של מאיה וישניאק, שנרצחה ביוני, ויו״ר ועד העובדים יאיר כץ ציין שמלבד השבתת המחאה, הוועד אירגן יום הרצאות בנושא ביום ה־30 להירצחה. הדוגמה האחרונה ממחישה איך אפילו ועדים ימניים יותר נדחקים כיום להתייחס אקטיבית לבעיית האלימות על רקע מגדרי.

בעמוד הפייסבוק הרשמי של חברת החשמל שודרה אסיפת הסברה וירטואלית בת כרבע שעה, בהנחיית אורנה גולן, הממונה על היחידה לשוויון מגדרי, ובהשתתפות דובר מטעם ההנהלה ודובר מטעם העובדים. לפי יו״ר ועד העובדים מיקו צרפתי, ארגון העובדים למעשה לא יזם את ההשבתה אך שמח להתגייס, והביע תקווה ש"המחאה הזאת באמת תשיא את אש המרד במוסכמות האלו של אלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים, והרוח הסלחנית שבה הדברים האלה עוברים. הגיע הזמן לשים לזה סוף". צרפתי הביע שאט־נפש מ"תפיסות עולם עתיקות שהגבר הוא הבעלים של האישה, והוא מתייחס אליה כאל רכושו הפרטי, כאילו שהוא יכול לעשות בה כרצונו". הוא הזכיר מפגש שהתקיים עם לילי בן־עמי, אחותה של מיכל סלה ז״ל, סביב יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים (25.11), והסכים עם התייחסותה של בן־עמי לתופעת האלימות כלפי נשים כאל טרור. הוא התחייב כי ארגון העובדים "יהיה שותף מלא וייתן תמיכה למחאה הזאת, ואם צריך אף יותר", וקיווה "שהמחאה הזאת תהיה סמן דרך לשינוי כללי בחברה".

שביתות מחאה נגד אלימות כלפי נשים

ההשבתה הסמלית בפברואר המשיכה מסורת חדשה במאבק הפמיניסטי בישראל. שביתת המחאה הקודמת נגד אלימות כלפי נשים התקיימה כאמור ב־23 באוגוסט תחת הכותרת "אם זה לא יעצור, אנחנו נעצור", ביוזמת פעילות פמיניסטיות ובהשתתפות שורה של ועדי עובדים, בתגובה לפרשת האונס הקבוצתי באילת, כמו גם בעקבות הרצח של נורה כעביה שאירע בסמיכות. הקריאה אז הייתה לשביתה בת שעה, דווח על השבתות עבודה של 10 דקות עד שעה ואלפים השתתפו בהפגנות שהתארגנו במוקדים רבים ברחבי הארץ. קדמה לכך "שביתת הנשים" בדצמבר 2018, שביתת מחאה בת יום שהתארגנה על בסיס היעדרויות יחידים. הפעולה, שקיבלה השראה גם מ"שביתת הלהט״ב" שנערכה קודם, הייתה אירוע שיא בגל של מחאה שחצתה קהילות לאומיות, במיוחד בתגובה לשתי פרשות רצח של נערות, יארה איוב וסילבנה צגאיי. הפגנות נערכו אז בעשרות מוקדים ו־30 אלף התאספו בעצרת מרכזית בכיכר רבין בת״א.

פעולות המחאה, ההפגנות והשביתות של השנים האחרונות תרמו לשינוי ניכר ברמת המודעות והדה־לגיטימציה לתופעות של אלימות של גברים כלפי נשים, והביאו לחשיפת תוקפים סדרתיים והרחקתם מהזירה הציבורית. השביתות האחרונות הידהדו כשלעצמן סנטימנט המוני בחברה נגד אלימות קשה כלפי נשים, וביטאו סתירה בין הגישה של שכבות רחבות בציבור לבין מדיניות הממשלה והממסד. כך למשל, השביתה ב־2018 התארגנה סביב דרישה מרכזית מהממשלה להעביר תקציב שהתחייבה לו שנה קודם לתוכנית מינימלית למאבק באלימות במשפחה, בעלות שנתית של 250 מיליון שקל — תקציב שהיה אמור להינתן בתוך חמש שנים, לאחר עלייה הדרגתית של 50 מיליון שקל לשנה. בפועל העבירה הממשלה בינתיים רק שליש מהתקציב שהיה אמור לעבור עד 2020. זה קורה, כאמור, בזמן שמתרחשת החרפה בתופעות של אלימות קשה על רקע מגדרי, בנסיבות של משבר חברתי נרחב.

עצם אימוץ הרעיון של נשק השביתה במאבק הפמיניסטי מייצג התקדמות חשובה בכיוון של מאבק קולקטיבי מאורגן גם במקומות העבודה נגד דיכוי נשים בחברה ככלל ולשינוי החברה. הפעילות שיזמו את השביתה באוגוסט קראו לשבות, בין השאר, עם האמירה שנשים, הרוב באוכלוסייה, הן "המנוע הכלכלי של המשק". כלומר, שקיימת היכולת גם להדמים את המנוע הזה ולא לאפשר "עסקים כרגיל". נשים בישראל, לצד הנשיאה במרבית הנטל של עבודה חברתית "שקופה" ולא משולמת בבית — המאפשרת את כלל הפעילות במשק — מהוות כיום מחצית מכוח העבודה השכיר במשק (49.9% בשנת 2020). ההכרה במשקל הפוטנציאלי הזה חשובה. המסקנה כי צריך להשבית את "המנוע הכלכלי של המשק" נוטה לעבר אסטרטגיית מאבק על בסיס מעמדי. תקופת הקורונה הפנתה את הזרקור לחלק מהעובדות והעובדים המבצעים עבודה חברתית חיונית — ברפואה, בחינוך, ברווחה, בלוגיסטיקה, בתברואה, בבנייה ועוד. כוח העבודה במשק הוא המנוע המקיים עבודה חברתית חיונית, שבלעדיו שום דבר לא זז.

השבתה של מקומות העבודה, אפילו ל־10 דקות או שעה, יכולה להיות יותר מאקט סמלי התורם לבניית סולידריות ולהעלאת מודעות לבעיה החברתית. היא יכולה לסמן כיוון נחוץ לבניית מאבק אפקטיבי לשינוי, אם היא מסוגלת, אפילו בדיעבד, להיתפס כיריית אזהרה ולתרום להעלאת המודעות של השובתות והשובתים לגבי הכוח הקולקטיבי הפוטנציאלי שלהם והתפקיד המכריע שהוא מסוגל למלא אם יופעל שיטתית למען הישגים קונקרטיים במאבק.

אסטרטגיה של מאבק מעמדי

שלוש שביתות המחאה הפמיניסטיות שהתארגנו ברמה הארצית נגד אלימות כלפי נשים ביטאו זעם ציבורי והציבו על הפרק את הרעיון של שביתה לקידום המאבק הפמיניסטי. עם זאת, הן הוכרזו כמפגני מחאה חד־פעמיים ולא כשביתות אזהרה במסגרת מתווה פעולה להסלמת המאבק בחתירה לשינוי יחסי הכוחות ולכיפוף הממשלה, הממסד ובעלי ההון לשם השגת דרישות המאבק.

בעוד שהשביתה ב־2018 הייתה נרחבת יותר באופייה, כחלק מגל מחאה שלווה בהתגייסות נרחבת יותר להפגנות ברחובות, היא הסתמכה בעיקרה על קריאה לשביתת נשים על בסיס פרטני. יוזמות המהלך, פעילות פמיניסטיות, קראו להתגייסות מצד ארגוני העובדים, ובתוך כך, ניצלו את האווירה הציבורית כדי לדרוש ממעבידים לאפשר היעדרות אישית ללא פגיעה בשכר. הנהגות ההסתדרות הכללית וגם הסתדרות המורים נענו אז בתמיכה הצהרתית בקריאה לשבות, אך הותירו את המהלך לשיקול אישי, על חשבון ימי חופש או בתלות בהסכמת המעבידים.

שתי שביתות המחאה האחרונות היו סמליות יותר בהיקפן, אך העובדה שהסתמכו מהותית על השבתת מקומות עבודה מאורגנים, עובדות ועובדים כאחד, מאותתת לפוטנציאל לשביתה נרחבת ואפקטיבית יותר במשק. אולם אף שנראה כי נרשמה מעורבות גוברת מצד ארגוני העובדים, עם מספר מרשים של מקומות עבודה בהם התקיימו פעולות מחאה והסברה, אלו לא היו לחלוטין עצמאיות, אלא היו במידה רבה מותנות בהסכמת המעבידים.

שלוש השביתות לבשו למעשה אופי של מחאה חוצת־מעמדות. תאגידים רכבו על המחאה לקידום יחסי ציבור. בלי ספק, נשים מכל המעמדות סובלות מדיכוי על רקע מגדרי, ובמקביל, מקרים רבים של אלימות על רקע מגדרי מעוררים כיום זעזוע ונתפסים כנתעבים בקרב כל שדרות החברה, לרבות בקרב מעבידים גברים. אולם המאבק למיגור התופעות של דיכוי נשים הוא בסופו של דבר גם סוגייה מעמדית.

נשים שהתברגו לעמדות כוח במעמד השליט, דוגמת הטייקוניות שרי אריסון, עופרה שטראוס, מרים אדלסון או קאדר של מנהלות בכירות דוגמת זהבית כהן או רקפת רוסק־עמינח, משוחררות ממצוקה חומרית ומתלות כלכלית, המעצימות ברוטלית את הדיכוי של מרבית הנשים בחברה. מעבידות ובוסיות נמצאות, כמו עמיתיהן הגברים, בעמדת כוח ביחס לעובדות ולעובדים מהשורה. משיקולי רווח, הן ישלמו שכר נמוך ו"יגמישו" חוזי עבודה על חשבון ביטחון תעסוקתי, אך ישללו למשל מהורים עובדים מרחב גמיש יותר לארגון שעות העבודה. במבנה הכוח ההיררכי הזה, הן משעתקות יחסי מרות דכאניים ביסודם, שלעיתים, ובהשפעת תרבות סקסיסטית, עשויים להתבטא אפילו בתופעות של ניצול כוח להשפלה, התעמרות והטרדות.

לבעלי ובעלות ההון ולשדרות הניהול בתאגידים קיים ניגוד אינטרסים מובנה מול פעולות נחוצות והישגים נחוצים במאבק לשחרור נשים שירחיקו לכת מעבר לסף מסוים. לדוגמה, שביתות בהיקף שיאיים מהותית על רווחים. בשביתה ב־2018 חלק מהמעבידים היו עוינים בבירור לרעיון של יום שביתה שלם, אף שבאווירה הציבורית ששררה חלקם הצהירו על אהדה והתחייבו שלא ינכו שכר למי שישבתו. עופרה שטראוס שילמה מס שפתיים לתמיכה במחאה ובאותה הנשימה הביעה התנגדות נחרצת לרעיון של השבתת קבוצת שטראוס והתעקשה שמי שיעדרו, יעשו זאת על חשבונם.

זהו רמז לעוינות המעמדית שעשויה להתעורר מצד בעלי הון כלפי צעדי שביתה נרחבים ותקיפים יותר — או ביחס לדרישות לשיפור דרסטי בתנאי שכר ועבודה של נשים עובדות, רפורמות שירחיבו דרסטית שירותים חברתיים תוך הגדלת המיסוי על ההון, הפקעת השליטה של בעלי הון על משאבים ושירותים חברתיים חיוניים, ובוודאי, שינוי כולל של השיטה. מבלי להמעיט בחשיבות של ייצוג נשי, הרי שבניגוד לרעיון הליברלי החותר לפמיניזציה של הממסד הקיים, עוד בעלות הון ונשות עסקים בכל זאת מייצגות פנים נשיות של קומץ העושק את המשאבים החברתיים במחיר קטסטרופלי עבור הרוב, כחלק ממערכת קפיטליסטית המטפחת אי־שוויון ומנציחה דיכוי נשים.

אלימות על רקע מגדרי היא בעיה חברתית מושרשת. אסטרטגיה המגבילה את המאבק לצעדים ולדרישות שגורמים ליברליים במעמד השליט מוכנים להשלים איתם בכל שלב היא בלם להישגים נחוצים ונידונה לכישלון בהשגת המטרה, עקירת הבעיה מהשורש. נשים עובדות ומשכבות מרוששות סובלות מדיכוי כפול, על רקע מעמדי ומגדרי, ולעיתים גם על רקע לאומי, עדתי ועוד. יש להן אינטרס בשינוי שורשי בחברה והן הגורמים הלוחמניים יותר במחאות ובתנועות חברתיות רבות. אסטרטגיה של מאבק מעמדי — רתימת העוצמה של מעמד העובדים והעובדות המאורגן לטובת מטרות המאבק לשחרור נשים, כחלק ממאבק רחב לפתרון שאר הבעיות החברתיות — מסוגלת להוביל באופן מכריע להישגים מהותיים, ארוכי־טווח ולשינוי עמוק במציאות החיים.

"קיבלתי החלטה נחרצת למנף את עוצמת ההסתדרות"

התמיכה הציבורית במאבק באלימות כלפי נשים מילאה תפקיד משמעותי בלחץ שגרר את יו״ר ההסתדרות לקרוא לוועדים ולאיגודים "לרתום את ההנהלות ואת מקומות העבודה" ולהשתתף בהשבתה הסמלית.

באופן אגוצנטרי טיפוסי, בר־דוד ניצל את ההזדמנות כדי לקשור לעצמו כתרים: "כבר בחודש יוני אשתקד, כאשר ראינו עלייה דרמטית במספר הדיווחים על מקרי האלימות, קיבלתי החלטה נחרצת למנף את עוצמתה של ההסתדרות כדי לשנות מציאות עגומה זו". אך הוא מייד הבהיר ש"מינוף" כזה מסתכם מבחינתו בקמפיין הסברה עם נעמת (ארגון הנשים של ההסתדרות) והבטחה ל"השקעת מאמצים ומשאבים רבים כדי לעזור". אף מילה על מדיניות הממשלה ותת־תקצוב התוכנית למאבק באלימות במשפחה. הוא לא הציג כלל דרישות לממשלה, או לארגוני המעבידים — למה לא לדרוש מהם החלת תוכניות דומות לזו הנהוגה בחברת החשמל נגד אלימות כלפי נשים?

בהקשר של "מינוף עוצמת ההסתדרות", ראוי להזכיר שלאורך שנה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי היסטורי, הנהגת ההסתדרות ישבה על הגדר, כשבניגוד למשל לאיגוד העובדות הסוציאליות ולהסתדרות האחיות, היא נמנעה מהובלת מאבקים ושביתות להגנת התנאים והזכויות של מעמד העובדים והעובדות. בר־דוד, ביורוקרט עם משכורת שר, המנותק מתנאי המחיה של עובדות ועובדים, אפילו מצטרף להסתה הקפיטליסטית נגד עובדים בחל״ת, כשבמקום לדרוש שיפור שכר ותנאים לצד דמי אבטלה בגובה 100%, הוא מאשים ש"עובדים התרגלו לא לעבוד"!

70% מהמובטלים בסגר השלישי היו נשים. המעבר ללמידה מרחוק גרר יותר אימהות עובדות לצאת לחל״ת ולספוג פגיעה חמורה בהכנסה, לצורך טיפול בילדים. זוגות רבים העדיפו לוותר על המשכורת הנמוכה יותר — זו של האישה. הנהגת ההסתדרות לא הובילה מאבק לפיצוי בגובה שכר מלא, כשם שהתרגלה שלא להוביל מאבק לחיסול אפליית השכר.

המעורבות המוגברת מצד ההסתדרות במאבק נגד אלימות כלפי נשים, ובפרט בשביתות, היא אומנם התפתחות חיובית כשלעצמה, בדיוק בגלל עוצמת ההסתדרות, הנובעת אובייקטיבית מהכוח של מאות אלפי עובדות ועובדים מאורגנים, עם "היד על השלטר". אולם אליה וקוץ בה. קיימת גם סכנה שהביורוקרטיה הימנית בהסתדרות תמלא תפקיד מרסן במאבק ותחתור להגבילו למהלכים סמליים.

הנהגת ההסתדרות הנוכחית דוגלת בברית אסטרטגית עם ארגוני המעבידים וחותרת בגלוי להימנע ככל האפשר משביתות, כלומר, להוביל כמה שפחות מאבקים הרותמים לפעולה את הכוח של מעמד העובדים המאורגן. כך גם, קל יותר לתאם השבתה סמלית "משותפת" עם המעבידים ל־10 דקות במחאה על רצח נשים, מאשר להוביל צעדים עצמאיים שירחיקו לכת מעבר לסף הנוח או הנסבל מבחינת המעבידים והממשלה, ובמטרה לאלצם לוויתורים קונקרטיים.

יש לדרוש מהנהגת ההסתדרות לגבות מילים במעשים — לא להסתפק בפעולות מחאה סמליות מבודדות, אלא להכריז על מתווה צעדים ארגוניים. הניסיון שנצבר עם המעורבות במקומות העבודה במחאות נגד אלימות כלפי נשים יכול וצריך לעודד עוד יוזמה בנושא בשורות ההסתדרות וארגוני עובדים אחרים, ברמת מקומות העבודה והאיגודים. ניתן לקדם אסיפות, לרבות וירטואליות, לא רק למטרות הסברה אלא גם לדיון, אימוץ עמדות ודרישות, והחלטה על צעדי מאבק. כך גם ניתן ליזום השתתפות משלחות מאורגנות בהפגנות נגד אלימות כלפי נשים.

יוזמות כאלו יוכלו לחזק קריאה להנהגת ההסתדרות לסמן את המועד הבא ליום פעולה מלא ומורגש בנושא, ואף להיערך להובלת שביתת אזהרה בת יום במשק בדרישה לתקצוב מלא של התוכנית למאבק באלימות במשפחה ולהשקעת חירום בתוספות תקנים ושכר ברווחה, בחינוך ובבריאות.

התקיפה של ילדה בת 13 במלונית קורונה לנוער בסיכון מדגישה את הצורך בתגבור עובדות סוציאליות האמונות על הטיפול וההשגחה על נוער. כמו כן, שעה שמרבית הנרצחות בשנים האחרונות היו נשים ערביות, ונוכח האפליה העמוקה של אזרחים ערבים־פלסטינים, המטפחת עוני, מצוקה ומשבר חברתי, ארגוני העובדים צריכים להוביל מאבק של יהודים וערבים כאחד נגד אפליה ולמתן מענה שוויוני והולם לכלל צורכי הרווחה והפרנסה בקהילה.

התגייסות מלאה מצד ארגוני העובדים להובלת מאבק נגד אלימות כלפי נשים צריכה להיות חלק ממערכה שיטתית סביב סדר יום רחב בתקופת המשבר הזאת להגנת ולשיפור התנאים והזכויות של העובדות והעובדים, ולהצלת השירותים החברתיים הקורסים. מול טענות להיעדר משאבים, יש לדרוש הטלת מס חירום על הטייקונים ובעלות ציבורית על הבנקים ותשתיות חברתיות חיוניות. מינוף עוצמת ההסתדרות צריך לכלול צעדים ארגוניים, שיתופי פעולה עם ארגוני עובדים נוספים וארגונים חברתיים, וחתירה לגיוס הציבור הרחב לפעולה.

המחאות הפמיניסטיות בשנים האחרונות הטביעו חותם, עזרו לעורר מודעות, הביאו להעלאת בעיית האלימות המגדרית בצורה חדה יותר גם על סדר היום של ארגוני העובדים, והציבו על הפרק את הרעיון של שביתת עבודה כאמצעי להסלמת המאבק. המגמה החשובה הזאת, של פעולות מחאה והתארגנות נרחבות בקרב נשים — כנשים, כעובדות וכמשתייכות לקהילות מדוכאות שונות — תימשך והתנועה הזאת צריכה להמשיך ולהיבנות ביתר־שאת. במיוחד, המרד הלוחמני של צעירות ונערות מכל הקהילות נגד דיכוי מגדרי משקף צמא לשינוי עמוק בחברה. אסטרטגיה של מאבק מעמדי, ותוכנית פעולה פמיניסטית סוציאליסטית, מציעות אופק לשינוי אפקטיבי כזה.