גל של מחאות ענק שוטף את העולם. מהונג קונג במזרח וברצלונה במערב, דרך צ׳ילה ואקוודור באמריקה הלטינית ועד לאזור שלנו — עם התקוממות המונים בלבנון, מחאת ענק על אף דיכוי רצחני בעיראק, ניסיונות לחידוש מחאת המונים במצרים והפלת הדיקטטורים באלג׳יריה ובסודאן. במקביל, כ־7 מיליון השתתפו בימי הפעולה הגלובאליים לעצירת משבר האקלים בסוף ספטמבר.

המרד ההמוני הזה מתפתח באופן שונה ממדינה למדינה, אך הסיבות ליציאה לרחוב דומות: גזירות כלכליות חדשות, מחסור ומצוקה לצד עושר ושחיתות בצמרת, היעדר דמוקרטיה ומשבר סביבתי מחריף.

עובדות ועובדים בכל העולם מתמודדים עם מחירי דיור מופקעים ושכר נמוך שלא מאפשרים לסגור את החודש — בעיה המוכרת היטב לכל אחד מאיתנו. בדומה למצב בארץ, סטודנטים ברוב מדינות העולם משלמים סכומי עתק על השכלה גבוהה ונאלצים לעבוד מסביב לשעון במקביל ללימודים, ללא הבטחה למשרה עם סיום התואר. דור שלם מרגיש כי העתיד נגזל ממנו, ומשבר האקלים רק מדגיש זאת.

המעמדות השליטים מחפשים להסיט את האש מעצמם ומהמערכת הקפיטליסטית הרקובה על ידי ליבוי סכסוכים לאומיים והסתה גזענית נגד השכבות הכי מדוכאות בחברה — גם זה מוכר לנו היטב.

דרישה לשינוי — גם כאן

קמפיין הבחירות של נתניהו, שהתנהל בצל שורה של מצוקות חברתיות ופרשיות שחיתות, שבר שיאים של הסתה גזענית נגד ערבים. ראש מאפיית בלפור אף ניסה להכריז על סיפוח רשמי של בקעת הירדן ולפתוח במלחמה בעזה בשביל למנוע תבוסה אלקטוראלית.

אך נתניהו בכל זאת חטף מכה: רוב מי שהגיעו לקלפי לא הצביעו לו או למפלגות מהגוש שלו, שרק איבד מנדטים ביחס לתוצאות באפריל.

אף שהציפיות מהבחירות היו נמוכות ומצב הרוח הדומיננטי היה הצבעה ל"רע במיעוטו", הרוב הצביע נגד שלטון נתניהו ומתוך תקווה שלפחות משהו ישתנה.

המיאוס מהמצב הקיים התפרץ בשנתיים האחרונות על פני השטח בשורה של מחאות נגד אפליית להט״ב, נגד רצח נשים ונגד חוק הלאום הגזעני. עובדות ועובדים במגזר הציבורי והפרטי המשיכו להתאגד ולנהל מאבקים נגד שכר נמוך, עומס עבודה כבד ותנאי עבודה ירודים. אחיות, עובדות סוציאליות והורים לילדים פתחו במאבקים להצלת מערכות הרווחה הקורסות. המחאה נגד אלימות משטרתית ואפליה גזענית כלפי אזרחים ממוצא אתיופי שוב הרימה ראש הקיץ ואלפים רבים התגייסו למאבק באלימות נשק ביישובים הערביים. ברצועת עזה ובערי הגדה צעירים פלסטינים המשיכו לצאת להפגנות נגד המצור והדיקטטורה של הכיבוש.

היעדר כל אופק לשלום, לצד הפגיעה המתמשכת בזכויות דמוקרטיות ובפרנסתם ורווחתם של אנשים עובדים, מדגיש כי גם כאן נחוצה מחאה המונית נגד סדר היום המעוות של המערכת הקפיטליסטית.

לקראת ממשלת ההון הבאה

האם הצרכים והבעיות שלנו, של האנשים מהשורה, עולים במשא ומתן שמתקיים כרגע בין כחול־לבן לליכוד או לליברמן? ברור שאף אחד לא דן שם על השקעה נרחבת בהבראת מערכת הבריאות או בדיור ציבורי. אם כבר, ממשלת ההון הבאה, בכל הרכב שלא יהיה, תנסה לגלגל את מחיר הגירעון בתקציב המדינה על העובדים והעניים באמצעות קיצוצים וגזירות.

ברור גם שראשי כחול־לבן, הליכוד וישראל ביתנו לא דנים בסיום הדיקטטורה של הכיבוש, אלא רק בהמשך "ניהול הסכסוך" ומתן תוספות של מיליארדרים למערכת הביטחון. רק לדרישות שלנו אף פעם "אין כסף".

לפי מחקר חדש, ישראל היא אחת מחמש המדינות עם מספר המיליונרים הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה — בהחלט מדינה עשירה, אבל עם פערים חברתיים עצומים, עוני קשה ואי שוויון. למה? כי זה מה שיש למערכת הקפיטליסטית להציע, בישראל וברחבי העולם.

הבחירות האחרונות אולי יביאו בסופו של יום להסתלקותו של נתניהו, אבל הבעיה עמוקה יותר. שינוי אמיתי דורש חיזוק ופיתוח של המאבקים והמחאות בשטח, בניית תנועה רחבה ומשותפת ליהודים ולערבים סביב האינטרסים של מעמד העובדים והצבת אלטרנטיבה סוציאליסטית לטירוף הקפיטליסטי. הצטרפו אלינו למאבק למען שינוי סוציאליסטי.