ברחבי העולם מציינים השבוע את האחד במאי, יום הסולידריות הבינלאומי של העובדות והעובדים. סביב היום הזה אנחנו מפגינים סולידריות מיוחדת עם כל הנאבקים והנאבקות בניצול, באפליה, בדיכוי, בכיבוש ובמלחמות. אנחנו מוקירים במיוחד את אלה ששילמו בחירותם ואף בחייהם במאבק נגד דיכוי ובמאבק נגד המערכת הקפיטליסטית. באחד במאי אנחנו זוכרים גם את הלוחמים והלוחמות החברתיים הרבים שנאבקו ועזרו לפרוץ דרך עבור תנועת העובדים והעובדות, ולמען שינוי סוציאליסטי של החברה.

עשרות מפגינים פלסטינים שילמו בחייהם בשבועות האחרונים, כשהיו בין האלפים הרבים שהפגינו באומץ מול אש חיה ברצועת עזה בדרישה להשתחרר מהמצור הברוטלי שנכפה על שני מיליון תושבים, ולמען זכויות בסיסיות, למען העתיד. ממשלת ההון וההתנחלויות המושחתת של נתניהו פועלת להטבעת המחאה של הצעירים והעובדים הפלסטינים בדם כדי לשמר מציאות של אי־שוויון עמוק, מצור, כיבוש והתנחלויות, שמחרבים כל אופק לשלום. זוהי ממשלה מחרחרת מלחמות, שמדיניותה עוד עלולה להביא להתפרצות מלחמה מדממת חדשה באזור. אותה הממשלה פועלת לרמיסת זכויות דמוקרטיות ולשיסוי עובדים ועניים אלה באלה. כך, כחלק ממדיניות "הפרד ומשול", היא פועלת לסימון מבקשי מקלט בישראל כשעיר־לעזאזל ולרדיפתם. בו־זמנית, היא ממשיכה לייבש שירותים חברתיים ודוחקת עוד ועוד משקי בית לחובות. האחד במאי הוא גם יום של מאבק נגד ממשלת האנטי־עובדים הזאת ולמען אלטרנטיבה.

מקורות האחד במאי

האחד במאי משמש עוד מאז המאה ה־19 כיום לציון הסולידריות והמאבקים של עובדים ועובדות ברחבי העולם. מסורת המאבק הזאת החלה את דרכה בעקבות המערכה להגבלת יום העבודה ל־8 שעות בארה״ב.

ב־1 במאי 1886 השתתפו מאות אלפי עובדים ברחבי ארה״ב בשביתה כללית שהוכרזה סביב אותה דרישה בסיסית, ובערים המרכזיות נערכו הפגנות אלפים. במוקדים שונים השביתה נתקלה בדיכוי ברוטלי מצד המשטרה. בשיקגו, בתגובה להרג עובדים שובתים בידי המשטרה, התארגנה ב־4 במאי עצרת מחאה בכיכר היימרקט, שבה התפתחו עימותים קטלניים עם המשטרה שהגיעה לפזר בכוח את המפגינים. פעילים מרכזיים הועמדו לדין וחמישה נידונו למוות בתלייה.

אולם האליטה הקפיטליסטית בשיקגו, שפעלה אז באופן ברוטלי להבטחת האינטרסים המעמדיים שלה "עד הסוף", גרמה במו־ידיה לצמיחת מסורת גאה של הפגנות עובדים שנתיות ברחבי העולם.

האחד במאי אומץ בתוך שנים ספורות כיום מאבק בינלאומי לקידום הדרישה ליום עבודה של שמונה שעות, לקידום דרישותיהם המעמדיות של העובדות והעובדים, ובחתירה לשלום עולמי. בשנת 1889, פחות משנתיים לאחר ההוצאות להורג, ועידת היסוד של אינטרנציונל העובדים השני, שנערכה בפריז, קראה לראשונה לקיים יום פעולה בינלאומי באחד במאי.

למעלה משני עשורים קודם, בכינוס שנערך בשנת 1866, האינטרנציונל הראשון אימץ את הסיסמה: "שמונה שעות עבודה, שמונה שעות פנאי, שמונה שעות מנוחה". באותו הזמן כתב מרקס בעבודתו הגדולה 'הקפיטל' כי "הארכת יום העבודה ... לא רק גורמת להידרדרות כוח העבודה האנושי ... אלא אף גורמת לתשישות ולמוות בטרם עת של כוח העבודה הזה עצמו". אותה המסקנה שומרת על תקפותה, והמחקרים העדכניים ממשיכים לגבות אותה גם כיום בסטטיסטיקה מפורטת של נתוני בריאות ותוחלת חיים.

הגבלת יום העבודה לשמונה שעות הייתה אחד הצעדים הראשונים שנקטה ברוסיה ממשלת הקואליציה בראשות הבולשביקים לאחר שעלתה לשלטון במהפכת אוקטובר 1917. הצעד היה נחוץ גם כדי לאפשר לעובדים ולעובדות את הזמן להשתתף באופן מלא בתהליכי דיון וקבלת החלטות במסגרת מדינת העובדים החדשה שהוקמה במקור.

דיקטטורות שחטפו את האחד במאי

לפני מאה שנה נערכו החגיגות הראשונות של האחד במאי ברוסיה לאחר ניצחון המהפכה. הן לוו בפריחה שופעת של יצירתיות ונסיינות אומנותית. אלא שעם עליית הדיקטטורה הביורוקרטית של סטלין, שרמסה את דמוקרטיית העובדים, גם האחד במאי שינה במידה רבה את אופיו. תחת המשטר הסטליניסטי הוא צוין כחג לאומי גדול, אך פחות ופחות ניתן היה לראות במסגרתו ביטויים ספונטניים של סולידריות עובדים בינלאומית. את מקומם של אלה הלך ותפס חג ממושטר ומרוקן מתוכן. באופן אירוני, בשם השלום העולמי, יותר ויותר אמצעי לחימה ומפגני כוח צבאיים הוצגו לראווה בכיכר האדומה במוסקבה.

באופן דומה נהגו גם המשטרים הסטליניסטיים שעלו בסין ובמזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהיחסים הקפיטליסטיים הוחלפו בבעלות המדינה ובתכנון, אך ללא כל דמוקרטיה. בכל מקום, המשטרים הסטליניסטיים טענו לשליטה "בשם מעמד העובדים", שעה שפעלו למניעת כל מעורבות אמיתית של העובדים והעובדות בשלטון, ולריסוק כל מחאה ומרד שהתפתחו מלמטה. ליום הסולידריות הבינלאומי של העובדים הם שילמו מס־שפתיים בדמות מצעדי אחד במאי ממושטרים עם משלחות המוניות של עובדי מפעלים וסטודנטים שהניפו דגלים אדומים ושרו את השיר המהפכני הבינלאומי, האינטרנציונל.

כיום, הרבה אחרי התמוטטות המדינות הסטליניסטיות, ולאחר נסיגתם של ארגונים מסורתיים רבים של מעמד העובדים, האחד במאי עדיין מצוין רשמית בכ־80 ארצות. רבות מהן הן דיקטטורות או סף־דיקטטורות דוגמת סין, רוסיה, קזחסטן וטורקיה. באותן מדינות מאות מתנגדי משטר נמקים בכלא כשכל חטאם הוא מאבק למען זכויות דמוקרטיות בסיסיות כגון חופש ביטוי, חופש עיתונות, בחירות חופשיות ואיגודים חופשיים.

אז כדאי להזכיר שהאחד במאי נועד להוקיר את זכר החללים שנפלו במאבק ולהדגיש את המחויבות לשחרור העולם מכל עריצות! זהו היום לביטוי סולידריות בינלאומית עם כל האסירים הפוליטיים והקורבנות לדיכוי מצד המדינה.

התנגדות לדיכוי

הוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI) — הארגון הבינלאומי בו שותפה תנועת מאבק סוציאליסטי — מעורב כדרך קבע בקמפיינים לשחרור אסירים פוליטיים. בשנה החולפת, מספר קמפיינים שיזמנו או השתתפנו בהם אף נחלו הצלחה, כפי שקרה באחרונה במקרה של העיתונאי ופעיל זכויות הלהט״ב עלי פֶיירוז, שקמפיין סולידריות בינלאומי סייע להביא לשחרורו ממאסר ברוסיה ולהסרת האיום לגרשו חזרה לאוזבקיסטן, ממנה נמלט לאחר שעונה בידי הרשויות.

האחד במאי הוא יום של סולידריות בינלאומית. ה־CWI מניף לאורך כל ימות השנה את דגל הסולידריות הבינלאומית עם מאבקי עובדים ומאבקים למען זכויות דמוקרטיות. בין השאר, קידמנו בתקופה האחרונה קמפיין סולידריות לתמיכה בצעירים ובעובדים בקטלוניה, הנאבקים למען הזכות הבסיסית להגדרה עצמית לאומית אל מול דיכוי כבד מצד המדינה.

ברחבי העולם, מדינות קפיטליסטיות נוטות להכביד צעדי דיכוי נגד ביקורת על השלטון ומאבקים חברתיים לזכויות ולשיפור תנאי המחיה. הדיכוי המוגבר מצד המדינה, ובכלל זה התקפות מוגברות על מבקשי מקלט ומהגרים, הוא תוצאה של התנהלות המערכת הקפיטליסטית בעולם מעורער של אי־שוויון עמוק. הקפיטליזם גורם למשבר חברתי מחמיר ברחבי העולם, ועל הרקע הזה מלבה גם גזענות, סקסיזם ולהט״בופוביה. אך זו אחת הסיבות שמעוררות דור חדש למאבק לוחמני לשינוי החברה. כך, בארה״ב התעוררה בשנים האחרונות תנועת 'חיי שחורים חשובים' (BLM), ובשורה של מדינות מתעוררים מאבקים המוניים למען זכויות נשים — הודו, פולין, ארגנטינה, אירלנד, ספרד ועוד.

ביום האישה הבינלאומי האחרון, 8 במרץ, התארגנה במדינת ספרד שביתה פמיניסטית המונית, בהשתתפות מיליונים במחאה על אפליית נשים. פעילי ה־CWI מתנועת 'השמאל המהפכני' והארגון הסוציאליסטי הפמיניסטי 'חופשיות ולוחמניות' (Libres y Combativas) מילאו תפקיד מוביל בארגון צעדות מחאה גדולות ושביתות בבתי ספר ובקמפוסים סביב אותו היום ולאורך התקופה האחרונה. באירלנד, שם שלושה חברי המפלגה הסוציאליסטית (השותפה ב־CWI) חברים בפרלמנט האירי, פעילות המפלגה הסוציאליסטית והארגון הסוציאליסטי הפמיניסטי ROSA הייתה גורם חשוב שתרם להפעלת הלחץ על ממשלת הימין שנדחקה להכריז על משאל־עם שייערך ב־25 במאי סביב האפשרות לביטול האיסור החוקתי על הפלות.

עבדים מודרניים

המאבק ההיסטורי להגבלת יום העבודה לשמונה שעות, שבעקבותיו מצוין האחד במאי, באופן מדהים עדיין לא הושלם גם במאה ה־21.

איגודי עובדים, מאבקים ותנועות המונים הצליחו להשיג זכויות משמעותיות בעבודה, ובחלק מהמדינות הושג קיצור של שבוע העבודה ל־40 שעות ואף ל־35 שעות. אולם הקפיטליזם כיום ממשיך לדחוק המוני עובדים לעבוד כעבדים שכירים במשך הרבה יותר משמונה שעות ביום, ובתנאים שמסכנים את חייהם ואת בריאותם — ולחלקים משמעותיים מאוכלוסיית העולם אין קורת־גג. עשרות מיליונים ברחבי העולם חיים עדיין בתנאי עבדות לכל דבר, ובמקביל, אפילו באירופה ובארה״ב ישנם מיליונים החיים כעבדים מודרניים, שעובדים פעמים רבות רק בתמורה למזון וקורת־גג.

וכל זה בעולם שבו קיימת הטכנולוגיה, שעם הפיתוחים בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית, מסוגלת, על בסיס בעלות ציבורית ותכנון דמוקרטי, לשמש לקיצור שבוע העבודה במחצית ולמיגור סכנות ומאמצים מפרכים בעבודה.

האחד במאי מצוין זמן קצר אחרי יום הזיכרון הבינלאומי לעובדים (28 באפריל), בו זוכרים את מיליוני העובדים שנהרגו או נפצעו וחלו כתוצאה מעבודתם. ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) של האו״ם מעריך כי בכל שנה מתים בעולם כ־2.3 מיליון נשים וגברים כתוצאה ממחלות או מתאונות הקשורות בעבודה — בממוצע, מעל 6,000 מקרי מוות בכל יום.

אך בשנים האחרונות, במדינות רבות, עובדים יצאו להיאבק לא רק נגד פגיעה בתנאי העבודה והמחיה אלא גם בדרישות לשיפור תנאים, להעלאת שכר, ובכלל זה להעלאת שכר המינימום. בארה״ב, הקמפיין למען 15 דולר לשעה הגיע להישגים וקיבל דחיפה משמעותית גם בזכות הקמפיין המוצלח במועצת העיר סיאטל, שהתארגן בהובלת הנציגה הסוציאליסטית במועצה קשאמה סוואנט, פעילת תנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית'. בבריטניה, האחד במאי השנה צוין ביום שביתה בעשרות סניפים במקדונלדס בדרישה לשכר מינימום של 10 פאונד לשעה.

משבר סביבתי, מלחמה ומהפכה

המערכת הקפיטליסטית מחזיקה את האנושות כבת־ערובה של מרדף הרווחים של תאגידי הענק, שאחראי למשבר הסביבתי הקטסטרופלי. בזמן שנדרשת פעולה נרחבת ונחרצת ברמה העולמית כדי למנוע אסון, "מה שמפריע לפעולה כזאת הוא הקפיטליזם", כפי שהסביר רק בסוף אפריל החוקר הבריטי מאייר הילמן. הילמן מצטרף לשורה מתארכת של חוקרים ומדענים שהגיעו למסקנה שהמערכת הקפיטליסטית המיושנת מסכנת את עתיד האנושות. כך, גם האסטרו־פיזיקאי סטיבן הוקינג הזהיר בשנותיו האחרונות שעל בסיס התנאים הקיימים, הפיתוחים הטכנולוגיים החדשים צפויים דווקא לשמש להקצנת אי־השוויון בחברה ולא לרווחת הכלל.

היציבות במערכת העולמית מתערערת, מתחים לאומיים מתגברים, ועימותים מדממים מספקים זוועות קשות מנשוא, דוגמת שפיכות הדמים הבלתי נגמרת בסוריה והטיהור האתני במיאנמר. בהקשר הזה, הצהרות האחד במאי המקדמות שלום עולמי מקבלות משנה תוקף בתקופה זו. על הפרק יריבות גוברת בין המעצמות הקפיטליסטיות ואיום במלחמת סחר חדשה. רבים חוששים אף מהתלקחות של עימות גרעיני. שיחות השלום בחצי־האי הקוריאני לא צפויות להביא להפחתה משמעותית במאגרי הנשק הגרעיני בעולם, שמסוגלים להשמיד את אוכלוסיית העולם כולה מספר פעמים. הנחמה היחידה היא שתרחיש של "השמדה הדדית מובטחת" עדיין מרתיע מפני שימוש ראשון בנשק גרעיני במסגרת העימותים המתפתחים.

עם זאת, איומי תקיפה וכניסה של המעצמות למלחמות חדשות עשויים לגרור התפתחות של מחאות ענק ברמה הבינלאומית, כפי שקרה בעבר סביב מלחמת וייטנאם, או בעשור שעבר סביב מלחמת עיראק. מחאות כאלו יעוררו בצורה חדה יותר, במיוחד בקרב הדור החדש, גם שאלות כלליות ביחס לאופן בו מתנהלת החברה כיום.

משימה מרכזית שה־CWI לקח על עצמו בפעילותו היא לסייע להסביר ולשכנע באשר להיתכנות ולצורך שבשינוי סוציאליסטי של החברה, ולסייע באופן פעיל לקדם בניית ארגוני מאבק נחוצים של עובדים וצעירים — בפרט, עם דגש על הצורך בקידום מפלגות מאבק המוניות שיתבססו על מעמד העובדים בחברה ויובילו את המאבק לשינוי סוציאליסטי.

אין בסיס לשלום בר־קיימא ולרווחה של ממש בחברה שבה ישנו מאיון עליון שפועל כדי להגן על העושר העצום שבידיו מפני שאר ה־99%, כשלרשותו מנגנון מדינה משוכלל, פרלמנטים, בתי משפט, משטרה, צבא ותקשורת המונים.

חשש לעתיד

לפי תחזית שפירסמה באחרונה ספריית בית הנבחרים הבריטי, המאיון העשיר ביותר בעולם צפוי להחזיק בבעלותו שני־שליש מהעושר העולמי עד שנת 2030. הם מזהירים כי "הצבירה המתמשכת של עושר בצמרת תזין אי־אמון וזעם גוברים לאורך העשור הקרוב, אלא אם תינקט פעולה... כדי לקדם יותר שוויון" (ה"אובזרוור", 8.4).

מדמויות בכירות בממסד, כמו בנקאים ופוליטיקאים קפיטליסטים, ניתן לזהות בין השורות חשש מפני פיצוץ חברתי. זעם מוסיף להצטבר מתחת לפני השטח, ובפרט על המדיניות המסוכנת של ממשל טראמפ ושל ממשלות קפיטליסטיות אחרות.

תלמידי בתי הספר בארה״ב, בספרד, בצרפת שיצאו לרחובות להפגין זעם עצום על הממסד, מעידים על דור חדש שמתעורר למאבק ומוכן להילחם. עובדים ועובדות בשורה של מדינות פנו לנתיב של מאבק בשנים האחרונות, ובפרט לנשק השביתה — בכלל זה עובדי פדרציית האיגודים השמאלית SAFTU בדרום־אפריקה שאירגנו שביתה כללית בסוף אפריל נגד התקפות על זכות השביתה ולמען העלאת שכר המינימום.

במקומות שונים בעולם המיאוס והזעם של שכבות נרחבות עשוי להתפרץ כמעט בכל רגע נתון, כפי שקרה בגל המהפכני שטילטל את המזרח התיכון ב־2011, אך גם באופן מאורגן יותר, כפי שהתרחש בצרפת לפני חצי מאה. השביתה הכללית המהפכנית ההיסטורית של מאי 1968 העלתה אז באופן ממשי על סדר היום את האפשרות של מהפכה חברתית למען שינוי סוציאליסטי וצריכה לשמש תזכורת לכך שחברה סוציאליסטית היא לא חלום אוטופי אלא אלטרנטיבה מעשית שמוכרחה לעלות לסדר היום.

זכרם של מי ששילמו בחירותם ואף בחייהם בשל מאבקם, ושל מי שסללו את הדרך במאבקי העבר, צריך לשוב ולהדגיש את החשיבות שבבניית מאבק רציני להפלת שלטון ההון ולשינוי סוציאליסטי. כל מנופי השליטה הכלכליים — הבנקים, תאגידי הענק, התעשיות הגדולות — מוכרחים לעבור מידי קומץ טייקונים לידי הרוב המכריע בחברה ולהתנהל על בסיס דמוקרטי. מאבקים גדולים עוד בדרך ואיתם גם ההזדמנויות לבניית ארגוני המאבק החזקים הדרושים והמנהיגות הסוציאליסטית הדרושה כדי להפיל באמת את שלטון ההון. עולם סוציאליסטי אפשרי.