בליל ה־15 ביולי, שכבה של גנרלים בדרגי ביניים, גנרלים לשעבר וקולונלים (תתי־אלופים) מהצבא הטורקי ניסו לתפוס את השלטון באמצעים צבאיים ולהפיל את ממשלת "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) ואת הנשיא ארדואן. בזמן ניסיון ההפיכה, ארדואן היה בחופשה בחוף הים האגאי.

הקושרים מהצבא הצליחו בשלב ההתחלתי של ההפיכה להשתלט על בניין סוכנות המודיעין הלאומית בבירה אנקרה, על בית הספר לשוטרים ועל מתקני אימונים של המשטרה, וזאת לאחר הפגזות עזות מהאוויר. הם השתלטו גם על שדות התעופה באנקרה ובאיסטנבול. למרות ההתנגשויות בערים אחרות ברחבי המדינה, ניסיון ההפיכה התמקד בעיקר ב־2 הערים החשובות האלה.

הקושרים השתלטו גם על מטות משטרה, משרדים של ה־AKP, בנייני העירייה, שרתי אינטרנט מרכזיים, ועל שני גשרי הבוספורוס המקשרים בין החלק האסיאתי והאירופי של איסטנבול. הפרלמנט הופגז מספר פעמים על ידי מטוסי קרב בזמן שכל המפלגות הפוליטיות קיימו ישיבה, וארמון הנשיאות הותקף על ידי יחידות צבא שהיו מקושרות לקושרים. כל זאת כחלק מהניסיון לתפוס את השלטון.

ההפיכה אורגנה במטה הצבאי העליון, בבסיס חיל האוויר הגדול במדינה ובמטה של המשטרה הצבאית. האגף בצבא שעמד מאחורי המזימה לקח בשבי את רוב המפקדים הבכירים ואת הרמטכ״ל. הם השתלטו על הרדיו הציבורי, על ערוצי הטלוויזיה הפרטיים הגדולים ביותר, וכן על הערוץ הציבורי ממנו הם שידרו את ההכרזה על תפיסת השלטון מידי המשטר "הלא־לגיטימי, המושחת והאנטי־חילוני של ארדואן וה־AKP". הם הכריזו על עוצר ועל משטר צבאי תוך שהם מקדמים חוקה חדשה.

ממטוסו של ארדואן נמנעה האפשרות לנחות במשך שעות. הנשיא וראש הממשלה הוציאו קריאה לעם להתנגד לניסיון ההפיכה. אגפים מתחרים של מנגנון המדינה ניהלו התנגשויות אלימות במשך לילה שלם, שעה שמנגנון המשטרה נשאר ברובו נאמן לארדואן. יצאו גם קריאות ממסגדים להתגייס מאחורי הממשלה. כמה אלפי אנשים, בעיקר איסלאמיסטים ימנים ואנשים מגרעין התמיכה של ה־AKP, יצאו לרחובות בעקבות הקריאות הללו. מטוסים ומסוקים של הצבא ירו על מפגנים בשתי הערים המרכזיות. עד לשבת בבוקר מעל 150 אנשי ביטחון משני הצדדים ו־50 אזרחים נהרגו.

רוב התושבים וכל המפלגות הפוליטיות מתנגדים להחזרת המשטר הצבאי, ורוב החיילים מהשורה והחיילים בשירות הסדיר לא היו מוכנים להתייצב מאחורי האלימות שאורגנה על ידי יוזמי ההפיכה. הקושרים הם קצינים ותיקים עתירי פריבילגיות שרוצים לקחת את השלטון לידיהם ובשביל עצמם. לכן להפיכה לא היה בסיס חברתי ופוליטי מספק בשביל להצליח. הארגון העסקי הגדול בטורקיה TUSIAD, המייצג את ההון הגדול, וכן האימפריאליזם האמריקאי דרך קולו של הנשיא אובמה, הבהירו במהרה כי הם לא יגבו את הקושרים.

כפי שהסברנו בפרסומים קודמים, בטורקיה פרץ משבר פוליטי מתמשך שהחריף מאז הבחירות בשנה שעברה על רקע משבר כלכלי מתגבר והתכווצות בסיס התמיכה של משטר ארדואן. ממשלת ה־AKP השתמשה במערכת המשפט ובצבא בשביל לעבור את התקופה של המשבר הפוליטי המתעצם. מערכת המשפט משמשת אותה בשביל להשתיק ולדכא קולות אופוזיציה בתוך ומחוץ לפרלמנט ולצבא, ובשביל לשבור את האופוזיציה הכורדית. הניסיון של מפלגת השלטון לכפות שינויים חוקתיים וללכת בכיוון של משטר נשיאותי הוא חלק מאותה מגמה בונפרטיסטית גוברת, של שלטון המבוסס רק על הפעלת כוח. הדרך הדכאנית באמצעותה ניסתה הממשלה לפתור את המבוי הסתום הפוליטי סיפקה ליוזמי ההפיכה את הכלים שהופנו כנגד ה־AKP עצמה.

שני הצדדים ניסו להסתיר את כוונותיהם האמיתיות מאחורי פסדה דמוקרטית, אבל בפועל שניהם מציעים גרסאות של שלטון קפיטליסטי דיקטטורי, במדי צבא או בבגדים אזרחיים. האמצעים האלה לא יכולים לפתור את המשבר במדינה אלא רק להחריף אותו והם עוד יגרמו לטלטלה בעתיד. ההפיכה האחרונה חשפה כי הניסיונות לבנות משטר מוֹנוֹלִיתִי לא הצליחו להסתיר את המחלוקות והסכסוכים הפנימיים בדרגים העליונים במדינה. הם גם ליבו אותם עוד יותר.

על אף שיש חשיבות עליונה להתנגדות להתקפות של ארדואן על זכויות חברתיות ופוליטיות, ההפיכה הזאת מראה כי אי אפשר להילחם במשטר דיקטטורי באמצעים דיקטטוריים המאורגנים מלמעלה. בין אם היא מוצלחת ובין אם לא, המשמעות של הפיכה מסוג הזה היא עוד צעדי דיכוי נגד ההמונים. ניסיון הפיכה הכושל ישמש עכשיו את ארדואן בשביל להמשיך לרכז עוד סמכויות בתוך מעגל המקורבים שלו, ולהמשיך לצמצם עוד יותר זכויות דמוקרטיות. כבר עכשיו אפשר לראות זאת, בפיטוריהם השרירותיים של עורכי דין רבים מהסנגוריה הציבורית ובכוונות של הממשלה להחזיר את עונש המוות. הצעדים האלה מוצגים כאמצעים שנועדו לנטרל את הקושרים בצבא, אבל הם ישמשו בהמשך בשביל לנטרל מאבקים נגד המשטר.

ה־CWI והחטיבה שלו בטורקיה "אלטרנטיבה סוציאליסטית" (Sosyalist Alternatif), מתנגדת להפיכה שעוזרת לארדואן לקדם את סדר היום הדיקטטורי שלו. שני המחנות מייצגים אגפים שונים של המעמד השליט המדכא, ויש להתנגד להם. אסור להשאיר את ההתנגדות העממית לניסיון של הצבא לתפוס את השלטון, בידיים הרקובות של משטר ה־AKP. יש לבנות תנועה המונית ומאוחדת של העובדים והצעירים, השמאל ומפלגת ה־HDP. תנועה שתהיה עצמאית מההפגנות המתוזמרת של מפלגת השלטון, שגם משתמשת בהן לתקיפות פיזיות של מתנגדים פוליטיים, ולא מציעה שום אלטרנטיבה.

תנועת העובדים והשמאל צריכים לארגן בדחיפות וועדות הגנה עצמית כנגד האלימות של שני המחנות. יש לבנות קוטב פוליטי שלישי סביב מעמד העובדים, העניים והצעירים, בשביל לעצור את האלימות, את כל ההתקפות על זכויות דמוקרטיות ופוליטיות, את המתקפה של המדינה נגד ההמונים הכורדים, ואת המדיניות הניאו־ליבראלית שמקודמת על ידי שני האגפים של המעמד השליט.

הימים שבהם טורקיה זכתה לשבחים כמודל של יציבות ושגשוג חלפו מזמן. המשבר הרב־מימדי והמתגבר בטורקיה הוא ביטוי של המשבר של הקפיטליזם ברמה הבינלאומית. רק מאבק לשינוי סוציאליסטי תוך קידום סולידריות של עובדים ברחבי המזרח התיכון ואירופה וברמה הבינלאומית יכול לשים סוף לכאוס ולאלימות שתוקפת את טורקיה בימים אלה.