בשבועות שחלפו מאז קריסת הסכם הפסקת האש האחרון בסוריה, שנחתם באמצע ספטמבר בין רוסיה לארה״ב, כוחותיו של נשיא סוריה בשאר אל־אסד מפציצים כמעט ללא הפסקה את העיר חאלב. בהפצצות, בהן לוקח חלק חיל האוויר הרוסי, נהרגו מאות תושבים.

המצור האכזרי שכוחותיו של אסד מטילים על כרבע מיליון תושבים באזורים שנמצאים תחת שליטת המורדים, לצד הפגיעה המכוונת מהאוויר במערכות אספקת המים, בבתי החולים, ובצוותי ההצלה המגישים סיוע לנפגעים, מעוררים זעזוע קשה בקרב ההמונים באזור וברחבי העולם. ההפצצות המסיביות הגיעו אחרי חודשים של קרבות עזים בחאלב, בהם נהרגו לפי ההערכות השונות 18–30 אלף בני־אדם. באופן מזוויע, לפחות כ־4,500 מהם ילדים.

חאלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, נחשבה לפני המלחמה לבירה הכלכלית של המדינה. כיום היא שדה קרב אסטרטגי הגובל באזורי השליטה של רוב הכוחות המעורבים במלחמה. העיר עצמה מחולקת בין כוחות אסד במערב למורדים במזרח, כשכמה קילומטרים מצפון לה נמצאים השטחים שבשליטת דאע״ש החוצצים בינה ובין האזורים שנמצאים בשליטת המיליציות הכורדיות.

המורדים השולטים במזרח חאלב מזוהים עם כ־50 קבוצות חמושות שונות המתאמות את פעילותיהן במסגרת קואליציית "פתח חאלב" ("כיבוש חאלב"). כ־20 מהקבוצות האלו מזוהות עם "הצבא הסורי החופשי", הנתמך ישירות על־ידי ארה״ב וטורקיה. שאר המיליציות הן ברובן ארגונים ג׳יהאדיסטיים סוניים הממומנים ומחומשים על־ידי מדינות המפרץ.

הגורם המרכזי שמנע מכוחותיו של אסד עד עכשיו לכבוש מחדש את העיר הוא התמיכה שתושבי חאלב מעניקים לארגוני המורדים שפועלים בקרבם. עם זאת, התנהלות ארגוני המורדים באזורים ה"משוחררים" רחוקה מלייצג את האינטרסים של התושבים מהשורה.

לפי דו״ח ארגון זכויות האדם אמנסטי מיולי 2016, "הקבוצות החמושות הפועלות בחאלב ואדליב ובצפון סוריה ביצעו סדרה של חטיפות, עינויים והוצאות להורג ללא משפט" נגד תושבים הנמצאים תחת שלטתם. בנוסף, לפי שורת דיווחים שנבדקו על־ידי אמנסטי, אותם חמושים פוגעים בצורה מכוונת באוכלוסייה הכורדית במזרח העיר, כולל באמצעות נשק כימי, ומונעים מעבר של סיוע הומניטרי לשכונות שנמצאות תחת שליטת צבא אסד.

בעוד מעשי הזוועה של משטר אסד, ושל חיזבאללה והמיליציות השיעיות מאיראן ומעיראק הנלחמות לצדו, בחסות רוסיה, מסוקרים בהדגשה בתקשורת המערבית והישראלית, לזוועות המבוצעות בידי המיליציות הפועלות בחסות ארה״ב והמשטרים הסוניים כמעט שאין התייחסות.

מעורבות אימפריאליסטית

המונים במזרח התיכון וברחבי העולם מזועזעים מזוועות המלחמה בסוריה, ובכלל זה מהתוצאות האכזריות של המתקפה הצבאית של צבא רוסיה וכוחות אסד על חאלב, ורוצים לראות ש"משהו נעשה" בשביל לשים לכך סוף. ישנם קולות בתקשורת המערבית, בממסד האמריקאי וגם מקרב הממסד הישראלי שמנסים לנצל את התחושה הזאת כדי לקדם תוכנית הרסנית להרחבת ולהעמקת המעורבות הצבאית של ארה״ב במלחמה.

כך לדוגמה העיתונאי ניצן הורוביץ, לשעבר ח״כ מטעם מרצ, כתב בטור "איך שתק העולם בשואה? בדיוק כמו שהוא שותק בחאלב", שעל אובמה להכריז על "אזור אסור לטיסה" בשטחים הנשלטים בידי המורדים בסוריה. בדיבייט האחרון בין המועמדים לנשיאות ארה״ב גם קלינטון הצהירה שהיתה נוקטת צעד כזה.

עוד באמצע יוני התפרסם מכתב של 51 בכירים במחלקת המדינה האמריקאית שדרש מהבית הלבן להתחיל במעורבות אגרסיבית יותר במלחמה בסוריה. במקביל, גם גורמים בממשלת נתניהו, שנוקטת מדיניות של מעורבות מוגבלת במלחמה נגד כוחותיו של אסד ונגד חיזבאללה, קוראים לארה״ב להרחיב את מעורבותה מחשש מפני התחזקות "הציר השיעי".

אבל האם מעורבות צבאית מוגברת של ארה״ב, או לצורך העניין של כל מעצמה זרה אחרת, מסוגלת לסיים את הזוועות בסוריה?

קלינטון עצמה הסבירה בנאום באירוע סגור ב־2013 בפני מנהלי בנק ההשקעות גולדמן זקס כי: "בשביל להנהיג 'אזור ללא טיסה' יש להוריד את כל מערכות ההגנה האווירית, כשחלקים רבים ממנה נמצאים באזורים מאוכלוסים. אז הטילים שלנו, גם אם אלה טילים הנורים ממרחק כדי לא לסכן את הטייסים שלנו, הולכים להרוג הרבה סורים".

גם אם ממשל אובמה ישלח מחר כוח צבאי מסיבי כדי לקרקע את חיל האוויר הסורי — תוך כניסה לעימות עם חיל האוויר הרוסי, ובמחיר עצום מבחינת האזרחים הסורים — האזורים שנשלטים בידי המורדים יישארו מכותרים על־ידי הכוחות המזוהים עם אסד. במקביל, באזורים הנשלטים כיום בידי אסד, האוכלוסייה שתיפגע ממתקפה אמריקאית כזו צפויה בחלקה הגדול דווקא להתלכד סביב המשטר.

חלקים שונים באוכלוסייה בסוריה נוטים לתמוך כמעין "ברירת מחדל" בכוחות חמושים כיתתיים כאלה או אחרים שנתפסים כקו הגנה מפני איום של רדיפה ופעולות "טיהור אתני". מדובר בפחדים מבוססים. אף אחד מהכוחות המרכזיים הפועלים בסוריה לא חף מביצוע פשעים נגד אוכלוסיות על רקע אתני.

המגבלות של המעצמות

כשהעובדים והעניים בסוריה ובשאר המזרח התיכון מדברים על השבת היציבות לאזור הם מתכוונים לביטחון ולרווחה — כלומר לאפשרות להביא אוכל הביתה בלי להיות מופצץ. כשהכוחות האימפריאליסטיים שמעורבים במזה״ת מדברים על "יציבות" הם מתכוונים לכינון משטר שיוכל לשמר את ההשפעה שלהם באזור האסטרטגי והעשיר בנפט.

עם זאת, אף אחת מהמעצמות לא רוצה לשלוח כוחות צבאים גדולים שיישארו לאורך זמן בסוריה ויביאו לגידול עצום בהוצאות הצבאיות ולחיילים הרוגים ופצועים מעבר לאוקיאנוס שיעוררו ביקורת ציבורית ויערערו את היציבות מבית. המעצמות היו מעדיפות להסתמך על כוחות קרקעיים מקומיים שיעשו את העבודה במקומם ויבססו את השפעתם בשטח.

העניין הוא שמבחינת הבית הלבן אף אחת מקבוצות המורדים לא נחשבת אמינה מספיק כדי להשאיר בידיה את השליטה באזור, גם בגלל חוסר אחידות בתוך המיליציות עצמן: למשל בצבא הסורי החופשי הנתמך על־ידי ארה״ב, חלק מהמיליציות משתף פעולה עם המיליציות הכורדיות במסגרת חזית ה־SDF שהוקמה על־ידי ארה״ב, ואילו חלק אחר הנתמך על־ידי המשטר הטורקי, נלחם נגד אותן מיליציות כורדיות.

הדרך לפתרון

המלחמה העקובה מדם שמתרחשת בסוריה, החלה במקור ב־2011 כהתקוממות המונית להפלת המשטר הקפיטליסטי והרודני של בשאר אל אסד על רקע מהפכות "האביב הערבי".

אך בהיעדר תנועות ומפלגות עצמאיות של מעמד העובדים התהליך המהפכני באזור כולו הסתבך. בסוריה, היה גם צורך בתוכנית פוליטית שתאחד בין אנשים עובדים מרקעים אתניים שונים, ותבטיח את הביטחון והזכויות של כל המיעוטים במדינה כולל המיעוט העלאווי שעליו מתבסס המשטר של אסד. המחסור בתכנית כזאת ובכוח מפלגתי שיוכל לממש אותה, לצד הדיכוי הרצחני שהופעל על־ידי המשטר, אפשר לגורמים אימפריאליסטים להתערב באירועים ולהסית את התנועה המהפכנית מהפסים, מה שהפך את סוריה לזירת התנגשות בין מעצמות אזוריות ובינלאומיות.

ההתערבות של המעצמות הקפיטליסטיות ממערב וממזרח, ממשיכה לספק חומרי תבערה למלחמת האזרחים, מעלה את מניין ההרוגים והפליטים, ומחזקת מיליציות מקומיות שנשענות על הפרדות אתניות ומעשי זוועה כלפי מיעוטים. לכן סוציאליסטים צריכים לצאת נגד המעורבות של כל המעצמות במלחמה, הגובה מחיר בדם ובכסף מהעובדים והעניים בסוריה, וגם במדינות ששולחות אליה כוחות ונשק.

לצד זאת, יש צורך להציב תוכנית פוליטית סביבה יוכלו להתארגן חלקים שונים של העובדים והעניים בסוריה ובמחנות הפליטים במדינות השכנות שתקרא להנהגת פיקוח דמוקרטי על שימוש בנשק שמיועד להגנה עצמית, למאבק באפליה על רקע עדתי, מיני או מגדרי, ולהחלפת הדיקטטורה הקפיטליסטית של אסד בדמוקרטיה סוציאליסטית שתבטיח חלוקה שוויונית של משאבי האזור.