כיום חיים בעולם כ־60 מיליון פליטים ועקורי־פנים — גברים ונשים שנאלצו להימלט מאזורי מלחמה, מרדיפה, מעוני קיצוני ומאסונות סביבתיים. כ־15 מיליון מתוכם נאלצו לברוח ממדינת הולדתם. זהו משבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. כ־280,000 מכלל הפליטים הצליחו להגיע ולהירשם בגבולות האיחוד האירופי ב־2014, ו־350,000 נוספים נרשמו עד אוגוסט 2015.

רוב הפליטים מגיעים מאזורים מוכי מלחמות, על כל הזוועות הנלוות אליהן, באפריקה ובמזרח התיכון: סודאן ודרום־סודאן, אריתריאה, קונגו, ניגריה, עיראק, תימן, לוב — אבל בראש ובראשונה, מהמלחמות המשתוללות בסוריה ובאפגניסטן. בסוריה לבדה 7.6 מיליון נאלצו להימלט מאימת המלחמה, מרעב, ומטיהור אתני, והם מוגדרים עקורים פנימיים (IDP's). בנוסף, למעלה מ־4 מיליון נמלטו אל מחוץ לגבולות המדינה — רובם הגדול לארצות השכנות טורקיה, לבנון וירדן, ומיעוטם לאזורים רחוקים יותר, בעיקר לאיחוד האירופי.

גל הפגנות מצליח לקפל את עמדת ממשלות אירופה

בסוף חודש אוגוסט, תמונת גופתו של אלאן כורדי — הפעוט הסורי בן השלוש, שנמצא ללא רוח חיים בחופי טורקיה לאחר טביעתה של סירה עמוסה בפליטים שעשתה את דרכה לאירופה — ומציאת 70 גופות של פליטים בתוך משאית לקירור עופות באוסטריה, עוררו גל חשוב של הזדהות בקרב שכבות רחבות באירופה וברחבי העולם.

הפגנות סולידריות ומחאה התקיימו גם נגד אוזלת היד של ממשלות האיחוד האירופי שלא הציגו עד אז שום תוכנית רצינית לקליטת פליטים. בווינה, 25 אלף מפגינים קיבלו את פניהם של אלפי פליטים סורים שנחלצו מגבולות הונגריה. לאחר ההתקפה של ממשלת הונגריה על הפליטים — כולל סלקציה גזענית שמנעה מהם לעלות על רכבות מערבה — אזרחים הונגרים הגיעו לסייע במחנה הפליטים שנוצר מול תחנת הרכבת המרכזית בבודפשט, ו־20 אלף יצאו לרחובות כדי להביע תמיכה ולדרוש את הזכות למקלט. ראוי לציין כי בשתי הארצות לימין הקיצוני יש כוח פוליטי רב. יום פעולה כלל־אירופי ב־12 בספטמבר הוציא לרחובות רבבות מפגינים ומפגינות בשורה של ארצות.

המחאה, יחד עם נחישותם של הפליטים עצמם להיאבק ואף לפרוץ גבולות שנחסמו בפניהם, הצליחה לשנות את עמדתן של חלק מממשלות אירופה, החלוקות ביניהן ובין עצמן על שאלת הפליטים.

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שהתנגדה עד לפני חודשיים לקליטת פליטים, הובילה את הטון עם ההסכמה לקלוט עד 800 אלף פליטים. אך במקביל שללה ממשלת גרמניה את הזכות של פליטים ממזרח אירופה, במיוחד מקוסובו, להיכנס לשטחה. בנוסף, גרמניה היא המדינה המתועשת והעשירה ביותר באיחוד האירופי, ואוכלוסייתה אינה גדלה. לכן לבעלי ההון הגרמנים יש אינטרס מובהק לקליטת פליטים שישמשו ככוח עבודה מיומן וזול, מה שגם עלול לעזור למעבידים להוריד את רמות השכר בשוק העבודה.

ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון הסכים לקלוט 20 אלף פליטים מסוריה, לאחר שכמה שבועות קודם שלל לחלוטין אפשרות כזו. אולם הוא הבהיר כי אותה מכסה תכלול פליטים ממחנות הפליטים שעל גבול סוריה בלבד ולא מקרב אלה שכבר הצליחו להגיע לחופי האיחוד האירופי.

להגן על הזכות למקלט

לאחר עשורים של התקפות ניאו־ליברליות על מדינת הרווחה במערב אירופה, מנגנוני הרווחה המידלדלים מתקשים לספק שירות הולם לחלק מהאוכלוסייה המקומית. מטבע הדברים, עשרות אלפי פליטים חסרי־כל המגיעים בבת אחת יוצרים עומס על מערכות הבריאות, החינוך והרווחה המקומיות. אך זוהי תוצאה של מדיניות קפיטליסטית המעדיפה את רווחי הטייקונים על רווחת התושבים — אין זו אשמתם של הפליטים!

את המימון יש להביא מהפסקת מדיניות המלחמות ומקיצוץ חד בתקציבי הצבא, בנוסף להעלאת המיסוי על הבנקים והתאגידים, כשבמידת הצורך יש גם להלאימם תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים. לכן ארגוני העובדים, השמאל, ארגונים חברתיים והפליטים עצמם חייבים להילחם בכל האמצעים העומדים לרשותם ולדרוש השקעה מסיבית באותם שירותים חברתיים למען סיפוק הצרכים של האוכלוסייה המקומית והמהגרת כאחד — יד ביד עם מאבק להגנה על הזכות למקלט.

בגרמניה, באוסטריה ובמדינות נוספות הקימו הממשלות ערי אוהלים לפליטים, שברוב המקרים מנוהלות על־ידי תאגידים פרטיים שגם גוזרים קופון על מצוקת הפליטים. אבל במקביל יש לכל הפחות 11 מיליון מבנים ברחבי האיחוד האירופי שעומדים ריקים כנכסים להשקעה או בגלל המשבר הכלכלי. שימוש באותם מבנים כדי לשכן פליטים יחד עם השקעה מסיבית בבניית דיור ציבורי שישרת את כלל האוכלוסייה יכולים לתת מענה הולם למשבר הנוכחי.

מול הסכנה שמעבידים ישאפו לנצל את הפליטים ככוח עבודה זול — על ארגוני העובדים לאגד גם פליטים ומהגרים שאינם רשומים, ולהיאבק למען שכר שווה עבור עבודה שווה.

אם צעדים אלה לא ייעשו בזמן — הימין הקיצוני ותנועות ניאו־פשיסטיות יציעו את ה"פתרונות שלהם". הימין הקיצוני יוכל לצבור תמיכה באמצעות ניצול החששות של תושבים ותיקים מכך ששיקום הפליטים יבוא על חשבונם. את התמיכה הזאת ינצלו אותם גורמים להעמקת ה"הפרד ומשול" בחברה ולהפיכת מבקשי המקלט ל"שעירים לעזאזל" וכיעד לתקיפות אלימות. לפחות במקרה אחד בגרמניה במהלך ספטמבר הציתו פעילי ימין קיצוני בית של פליטים.

הגברת מעורבות צבאית?

משבר הפליטים לא הגיע משום מקום. מלוב ועד אפגניסטן מתחוללים שורה של סכסוכים ומלחמות אזרחים. בכולם יש התערבות ישירה או עקיפה של ממשלות אימפריאליסטיות וכוחות ריאקציוניים שונים שממשיכים לתדלק את העימותים והזוועות המתרחשות.

כך, בסוריה, מובילה רוסיה התערבות צבאית כדי לחזק את צבא אסד, לצד אלפי לוחמים מהחיזבאללה ומאיראן. במקביל "הקואליציה נגד דאע״ש", בהובלת ארה״ב, מפציצה מטרות בסוריה ובעיראק החל מ־2014. מלבד מטרות "צבאיות", גם יעדים "אסטרטגיים" מופצצים, כלומר, מחסני תבואה, תשתיות נפט, סכרים ומפעלים, שקיומם הדל של תושבי האזור תלוי בהם. שלטון דאע״ש לעומת זאת לא נפגע מאותן הפצצות ואף רשם כיבושים חדשים.

אך למרות כישלון מדיניותן של המעצמות במזרח התיכון, נראה שדווקא על רקע משבר הפליטים, ממשלות צרפת ובריטניה מנסות להגביר את המעורבות הצבאית הישירה שלהן במלחמות האזרחים באזור כדי לפתור לכאורה את הבעיה. כך בריטניה וצרפת ביצעו בספטמבר הפצצות אוויריות בסוריה, לראשונה מאז החל המשבר הנוכחי. הרחבת ההתערבות הצבאית הזרה, ובפרט ההפצצות שמובילות המעצמות, תביא להעמקת המשברים באזור, כולל משבר הפליטים.

ממשלת נתניהו ומשבר הפליטים

מעורבותן של הדיקטטורות הערביות במלחמות בתימן, בסוריה, בלוב ובעיראק היא גדולה, אבל רובן מסרבות לקלוט בכלל פליטים. סעודיה למשל קלטה 0 פליטים מסוריה, וקטאר קלטה רק 33. גם לממשלת נתניהו יש אחריות להעמקת משבר הפליטים הנוכחי.

למרות ההצהרות הרשמיות בדבר אי־התערבות במלחמת האזרחים בסוריה, ממשלת נתניהו מנסה לנצל את המצב בשביל לקדם את העימות שלה מול המשטר האיראני. זה נעשה דרך קשרים סמויים עם מיליציות סוניות המתנגדות לאסד, ודרך הפצצות ישירות של מטרות שמזוהות עם משטר אסד וחיזבאללה בסוריה.

כמו כן, אי־אפשר לנתק את שאלת היחס של ממשלת ישראל למשבר הפליטים הבינלאומי מהיחס המפלה שלה למבקשי המקלט מאפריקה. בישראל חיים כיום כ־60,000 מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה ומסודאן. אף שמאריתריאה, מסודאן ומדרום־סודאן רשומים מאות אלפי פליטים ברמה העולמית, ישראל מסרבת להכיר ברובם המוחלט כפליטים. עד שנת 2013 סירב משרד הפנים אפילו לבדוק את בקשותיהם למקלט של פליטים מאריתריאה.

השלטון הישראלי משתדל לשמור על יחסי שיתוף־פעולה עם המשטר הדיקטטורי באריתריאה בגלל מיקומה האסטרטגי לחוף הים האדום. מהבחינה הזאת, הכרה במבקשי מקלט אריתריאים כפליטים תפגע בקשרים עם הדיקטטורה מכיוון שתהיה בגדר הודאה בכך שנשקפת סכנה ממשית לחייהם בארצם. לכן נשארים רוב האריתריאים בישראל ללא מעמד חוקי, המונע מהם גישה בסיסית לשירותי רווחה ובריאות, ואף נשללת מהם הזכות לעבוד למחייתם.

מדיניות הגירוש למדינה שלישית באפריקה, הכליאה ב"סהרונים" וב"חולות", יחד עם הסתה גזענית מצד הממשלה, הביאו מספר מבקשי מקלט לחתום על מסמכי "עזיבה מרצון". בשל הלחץ הרב המופעל עליהם — אין שום דבר רצוני בעזיבה הזאת; מדובר בעצם בגירוש למסע פליטות מחדש. באפריל השנה דווח על שלושה מבקשי מקלט אריתריאים שגורשו "מרצון" ונרצחו בידי כוחות דאע״ש בלוב.

כמו כן, נשק ישראלי משמש את צבא דרום־סודאן במלחמה הפנימית שעדיין נמשכת שם. טיהור אתני בחבל דארפור (העשיר בנפט) לא עצר את יצוא הנשק, שלא לדבר על הפרעה כלשהי ביחסים האסטרטגיים של האליטה הישראלית והאליטה השלטת של דרום־סודאן.

הגדר לאורך הגבול המצרי נבנתה כדי לשים מכשול בפני מבקשי מקלט ופליטים, שעבורם ישראל היוותה יעד למקלט. השלמת הגדר לא פתרה את משבר הפליטים — היא רק הסיטה את מסלול הבריחה מאפריקה לאירופה דרך הים התיכון. מאז תחילת 2015, כ־3,000 פליטים הוכרזו מתים או נעדרים בניסיון לחצות את הים התיכון מאפריקה והמזה״ת לאירופה. מובן שגדר הגבול, יחד עם כליאתם של אלפי מבקשי מקלט בנגב, לא פותרת באמת, ולא נועדה לפתור, את מצוקותיהם של תושבים ותיקים בשכונות ובערים אליהן נשלחו מבקשי המקלט על־ידי הממשלה עצמה.

יו״ר האופוזיציה וראש "המחנה הציוני" יצחק הרצוג הציע לקלוט באופן סמלי פליטים סורים בגולן, מכיוון ש"יהודים לא יכולים להיות אדישים" למשבר הפליטים המתפתח. אולם הרצוג ומפלגתו לא הביעו בהזדמנות זו ביקורת על מדיניות הכליאה והגירוש של מבקשי המקלט האפריקאים, התעלמו מהמעורבות של ישראל במלחמת האזרחים בסוריה, ובודאי שלא הזכירו את משבר הפליטים שמפלגתו יצרה ב־1948 וב־ 1967 כשהיתה בשלטון.

עם כיבוש הגולן על־ידי ישראל ב־1967 גורשו או ברחו למעלה ממאה אלף תושבים סורים. ברמת הגולן חיו ערב הכיבוש הישראלי כ־130,000 תושבים. במפקד אוכלוסין שערכה ישראל באוגוסט אותה שנה נרשמו רק קצת יותר מ־6,000 תושבים.

קבוצה נוספת שמשלמת מחיר גבוה על המשבר בסוריה היא הפליטים הפלסטינים. רובם גרים עדיין במחנות פליטים. הקרבות בין דאע״ש למשטר אסד במחנה הפליטים הפלסטינים אל־ירמוכ — שכללו הרס מסיבי של המחנה וגבו מחיר עצום בנפש — מדגישים לא רק את זוועות המלחמה בסוריה, אלא גם את זוועות הפליטות שדורות של פלסטינים נאלצים לסבול. עד היום מסרבת ממשלת ישראל להכיר בבעיית הפליטים הפלסטינים, שגורשו או נמלטו במהלך אירועי הנכבה במלחמה ב־1948, לא כל שכן לפתור אותה.

התפקיד של ההמונים באזור

ההפגנות שנערכו בבגדד ובביירות נגד שחיתות שלטונית ופוליטיקה עדתית במהלך אוגוסט — בצילן של מלחמות האזרחים והמשברים האזוריים — מדגישות את הרצון והיכולת של ההמונים באזור להיאבק למען האינטרסים המשותפים שלהם. גם שביתות ומאבקים גוברים מול משטר א־סיסי במצרים מדגישים שהמילה האחרונה שם עוד לא נאמרה.

התפתחויות אלו מצביעות על הפוטנציאל לחזרה של שכבות רחבות לזירת המאבק. גל חדש של תנועות מחאה — חמושות בתוכנית פוליטית להפלת הדיקטטורות באזור ובדרישות סוציאליסטיות שמסוגלות לאחד עובדים וצעירים מעדות שונות — יכול לבלום את המלחמות והזוועות באזור ואיתן את משבר הפליטים.

במדינות שקולטות פליטים חיוני שארגוני העובדים, ארגונים חברתיים, כוחות שמאליים יאבקו יחד עם הפליטים עצמם למען הזכות למקלט בד־בבד עם הדרישה להשקעה מסיבית בשירותים החברתיים, במנגנוני הרווחה ובדיור הציבורי עבור תושבים ותיקים ומבקשי מקלט כאחד.

בישראל לא ניתן לנתק את המאבק הזה מהמאבק נגד המדיניות הגזענית של הממשלה, ממדיניות יצוא הנשק לדיקטטורות בעולם השלישי, מהמעורבות הצבאית של ישראל במלחמה בסוריה וממדיניות הכיבוש והדיכוי הלאומי של ההמונים הפלסטינים. המשאבים הכלכליים שיהיו נחוצים לקליטת מבקשי מקלט ולשיקומם לא צריכים לבוא על חשבון ההשקעה האפסית כיום בפתרונות למצוקת הדיור ולבעיות החברתיות של התושבים הוותיקים אלא על חשבון הטבות המס לטייקונים והתקציבים המנופחים של ההתנחלויות.