במהלך החודשים האחרונים, עשרות אלפים יצאו להפגנות סוערות בלבנון נגד שחיתות הממשלה והאחריות שלה למשבר תברואתי מסוכן — וזאת למרות ההשפעות של מלחמת האזרחים בסוריה והמתיחות הביטחונית המתמדת עם ישראל.

גל הפגנות מתגבר שהתחיל באמצע אוגוסט הסתיים בהפוגה קצרה, אך ב־21 בספטמבר התחדשו ההפגנות: אלפים צעדו לעבר בניין הפרלמנט בביירות בדרישה לבחירות כלליות. המפגינים, שמסבירים שהפרלמנט לא מייצג אותם, פרצו את מחסומי המשטרה שניסתה למנוע את כניסתם לכיכר אל־נג׳מה שממול הפרלמנט, תוך קריאות "מהפכה, מהפכה".

הבחירות האחרונות בלבנון היו ב־2009, מאז, חברי הפרלמנט האריכו פעמיים את המנדט שלהם ובאופן שערורייתי נשארו בעמדותיהם ללא בחירות. עדות נוספת לחוסר התפקוד הפוליטי היא שכבר יותר משנה שהפרלמנט לא מצליח להגיע להסכמה ולבחור נשיא. אך גרוע מכך, הממשלה פשוט נכשלת באספקת שירותים ציבוריים בסיסיים לתושבים.

הטריגר להתפרצות ההפגנות היה הצטברות של הרי זבל ברחובות ביירות והיישובים הסמוכים לה לאחר שהפרטת שירותי פינוי הזבל ושחיתות של הממשלה הובילו להפסקת פינוי הזבל ולמשבר תברואתי אדיר. החוזה שנחתם בין הממשלה לחברה הפרטית שאחראית על פינוי הזבל פג ב־17 ביולי השנה אך הפוליטיקאים המושחתים מהמפלגות השונות מתווכחים ביניהם איזו חברה, כלומר איזה מהטייקונים המקורבים אליהם, יזכה במכרז. המשבר הזה חשף עד כמה מפלגות הממסד קשורות בתאגידים הפרטיים הגדולים ומשרתות את האינטרסים שלהם.

זה מה שהוציא עשרות אלפי מפגינות ומפגינים לרחובות ביירות בדרישה לפנות את הזבל מהרחובות ו"להעיף את הזבל הפוליטי מהשלטון" — כפי שקוראת אחת מסיסמאות המחאה המרכזיות.

בשלב הראשון של ההפגנות, באמצע אוגוסט, אלפי צעירים וצעירות, עובדים ומשפחות הגיעו להפגנה גדולה במרכז ביירות. הזעם העצום שהצטבר על המצוקות החברתיות שלא מקבלות מענה ועל השחיתות הפושעת התפרץ, והמפגינים קראו להתפטרות הממשלה. הסיסמה המפורסמת ממהפכות האביב הערבי — "העם רוצה להפיל את המשטר!" — נשמעה שוב ברחובות.

כוחות המשטרה והצבא הגיבו, בהוראת הממשלה, בדיכוי כבד וניסו להשתיק את המחאה באמצעות סילוני מים, גז מדמיע ואף ירי אש חיה, אך נכשלו. הדיכוי רק הגדיל את מספר המפגינים שזעמו על הברוטליות המשטרתית. מעשרת אלפים מפגינים בהפגנה הראשונה המספרים גדלו לכ־60 אלף שהגיעו מכל רחבי לבנון לצעדת ענק שנערכה בביירות ב־29 באוגוסט. בהפגנות הללו המשטרה כבר נאלצה להפחית את הדיכוי מחשש שתנועת המחאה תתגבר ותזכה בעוד תמיכה מהציבור הרחב.

פעילי ה־CWI (התנועה הבינלאומית אליה משתייכת מאבק סוציאליסטי) בלבנון לוקחים חלק פעיל בתנועת המחאה ומסבירים שהמפתח להצלחתה טמון בחיבור שלה לאיגודי העובדים הלוחמניים ולשכבות הרחבות של העובדים בלבנון. החיבור החשוב הזה כבר התחיל להיווצר בחודש ספטמבר כאשר פדרציית איגודי המגזר הציבורי, ביניהם איגוד המורים — שנאבק בתקופה האחרונה למען העלאת שכר — הצטרפה למאבק הרחב בממשלה.

תנועת המחאה נגד הממשלה המושחתת הובילה רבים ממי שלוקחים בה חלק למסקנה כי נחוץ שינוי שורשי של המשטר הקיים כדי לפתור את הבעיות החברתיות הבוערות בלבנון. בשנים האחרונות אי־השוויון הכלכלי מתרחב עוד יותר, מחסור במקומות עבודה מוביל לאבטלת צעירים גדולה והמונים סובלים מהמצב הקטסטרופלי של התשתיות במדינה. חלק מהתשתיות עדיין לא שוקמו מההפצצות של חיל האוויר הישראלי בזמן מלחמת לבנון השנייה ב־2006. בהיעדר השקעה ציבורית מסיבית בשיקום ובפיתוח תשתיות אלו, הפסקות חשמל ומחסור כרוני במים נקיים הם תופעות יומיומיות.

דורשים שינוי שורשי

רבים מהמפגינים דורשים לשים סוף לקטסטרופה החברתית בלבנון ולשנות את המערכת הפוליטית במדינה המבוססת על הפרדה עדתית בין לבנונים סונים, שיעים, נוצרים ודרוזים, בנוסף ליחס המפלה לפליטים פלסטינים ולאוכלוסיות נוספות של פליטים ומהגרים. ההפרדה המערכתית מנוצלת על־ידי המפלגות לשיסוי ציבורים אלו זה בזה.

תנועת המחאה בלבנון מתפתחת בתקופה קשה מאוד, בצל מלחמת האזרחים המדממת בסוריה וקליטתם של 1.5 מיליון פליטים סורים בלבנון. פוליטיקאים קפיטליסטים משתמשים במצב הזה כדי להסיט את הזעם מהמצוקות החברתיות כלפי קבוצות אתניות שונות בלבנון ולקדם פוליטיקה סכסכנית. אבל המאבק בממשלה מצליח לאחד סונים, שיעים, נוצרים ודרוזים יחד עם פליטים פלסטינים וסורים סביב מטרות משותפות.

ה־CWI בלבנון מסביר כי המוני העובדים, העניים והצעירים במזרח התיכון יכולים לבנות את עתידם ולשים סוף למלחמות האזרחים ולהתערבות האימפריאליסטית מצד מעצמות רק דרך מאבק מאוחד באליטות הקפיטליסטיות. מאבק שמאורגן סביב תוכנית סוציאליסטית שתעביר את השליטה במשאבים ובכלכלה במזרח התיכון מידי התאגידים הזרים והדיקטטורות המקומיות לידיים של ה־99%.