ממשלות קפיטליסטיות תמיד מנסות ליצור רושם שאין אלטרנטיבה למדיניות הגרועה והאסונית שלהן. כך כשהן מובילות גזירות כלכליות, וכך כשהן מובילות מלחמות.

שנים של כיבוש, מצור, מתקפות צבאיות וחנק כלכלי לא פתרו דבר אלא רק דרדרו את הסכסוך הלאומי למחוזות חדשים של אסונות.

אחרי המלחמה הגיעו הגשמים וההצפות למחנה המעצר הגדול בעולם, שעה שקרוב לשני מיליון התושבים הכלואים בו — ברובם תינוקות, ילדים ובני־נוער — מנסים לאסוף את השברים ולהתמודד עם השכול והחורבן. 539 ילדים נספו שם בתופת, מבין כ־2,200 תושבים הרוגים, ברובם אזרחים. 11,000 נפצעו.

"אני עדיין זוכר איך אנשים נהגו לומר דברי פרידה במקום לילה טוב כשהלכו לישון. אני זוכר את אחותי שנהגה להתגנב לחדר שלי כי פחדה מדי לישון לבד", כך סיפר על ימי המלחמה העיתונאי העזתי מוחמד מטר (אבו־יזאן), אחד ממארגני תנועת הצעירים "נוער עזה פורץ החוצה" (GYBO). אני זוכר כששמעתי את הידיעה על מותו של אחיין שלי, ואז על המוות של אחיין שני, ואז שלישי ואז השכן שלי ואז החבר הכי טוב שלי ואז בת־הזוג הראשונה שהיתה לי אי־פעם ואז חבר נוסף ואז עוד שכן".

לפי הערכות קרן החירום הבינלאומית של האו״ם לילדים (UNICEF), כ־430,000 ילדים ברצועת עזה נזקקים, ללא הועיל, לשירותי תמיכה נפשית בדחיפות. הם כולם נפגעי חרדה. כלל הילדים ובני הנוער ברצועה גדלו לתוך מציאות אכזרית, הולכת ומידרדרת, של מצוקה וזוועות, של אובדן ושל חוסר ביטחון קיצוני. המלחמה האחרונה כתשה מכל הבא ליד.

סדר־גודל של מאה אלף תושבים עדיין נותרו ללא בית ורובם נאלצים כבר חודשים להתגורר בפחונים ארעיים, שבמקרים רבים נבנו מחומרים מאולתרים בין ההריסות. הסיוע הכספי שהבטיחו ממשלות קפיטליסטיות ואליטות מושחתות במזרח התיכון, באירופה ובאמריקה נשאר כתוב בחול. רק רבע מהסכום הועבר עד היום. שמונה חודשים אחרי המלחמה, כמעט שאין שיקום.

בית החולים שיפא בעזה דיווח באחרונה על עלייה מדאיגה במספר ניסיונות ההתאבדות לאחר המלחמה. כל המקרים המדווחים הם של צעירים, ובעיקר של צעירות, עד גיל 30.

מלבד השכול, הצלקות והפחד הם צריכים להתמודד גם עם היעדר חופש תנועה ועם אבטלה גבוהה, עוני ואופק קודר במיוחד תחת המצור הישראלי־מצרי שרק התהדק, והסכנה של סבבי מלחמה נוספים. המצוקות האלו מוחמרות גם תחת שלטון הימין האוטוריטרי של חמאס, שמדכא קולות של ביקורת ואופוזיציה ואינו מסוגל להציע לפלסטינים כל דרך לסיום המציאות של המצור, הדיכוי הלאומי והעוני. עם זאת, צעירי עזה יודעים היטב שההתקפות הקשות על תושבי הרצועה נמשכות כבר עשורים רבים, הרבה לפני עליית החמאס.

"אין ברירה"

שלטון הימין הקפיטליסטי בישראל פועל לשכנע שכל מהלכיו הצבאיים נעשים ב"אין ברירה" להגנת שלום הציבור. אך במציאות הוא מנצל באופן ציני את הפחדים הביטחוניים בציבור הישראלי מירי הרקטות חסר־ההבחנה ומשאר שיטות הפעולה ההרסניות של חמאס כדי לפזר בלבול, להשתיק ביקורת ולהצדיק ענישה קולקטיבית ברוטלית נגד תושבי הרצועה ומדיניות הרסנית שמלבה ומדרדרת את הסכסוך הלאומי דרך דריסת העובדים, המובטלים, העניים, הסטודנטים ובני הנוער הפלסטינים. מצור, מתקפות צבאיות, כיבוש, התנחלויות, דיקטטורה צבאית והפרדה גזענית הם אינם "יד מושטת לשלום" או אמצעים להשגת מציאות אזורית שלווה ובטוחה יותר.

אין פתרון צבאי לסכסוך. סוציאליסטים מדגישים שפתרון מעשי אמיתי לחששות הביטחוניים בציבור הישראלי מרקטות ומגורמים פונדמנטליסטיים דורש בהכרח מאבק נגד שלטון הימין הקפיטליסטי, שמעולם לא היה פרטנר לשלום. שלום דורש שוויון. ציבור העובדים הישראלי לא יוכל להתקדם למציאות של שלום וצדק חברתי ללא הושטת יד סולידרית לשלום לעובדים, לסטודנטים ולבני הנוער הפלסטינים דרך התנגדות לפגיעה האנושה היומיומית בביטחונם. הנתיב להשגת מציאות אזורית של רווחה, שלום וביטחון בני־קיימא עובר במאבק לשתי מדינות סוציאליסטיות ודמוקרטיות, שוות־זכויות, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי של פני המזרח התיכון.

קבוצה של פעילים חברתיים מעזה קוראת לקיים ביום רביעי, 29 באפריל, הפגנות מחאה בערים שונות בעולם על המשך המצור הישראלי־מצרי והענישה הקולקטיבית של תושבי הרצועה. בתל אביב, בחיפה ובירושלים ייערכו משמרות מחאה.