במהלך שנת הלימודים הראשונה שלי במכללה לחינוך התוודעתי לשכבות העשירות יותר בחברה. עד אז לא היו לי מגעים יומיומיים איתן. הדבר הדגיש בפני את הפערים האדירים הקיימים בחברה שלנו.

בתור אחת שגדלה בשכונת ג׳סי כהן בחולון, אני מוקפת רוב חיי באנשים השייכים לשכבות המוחלשות בחברה. הפגישות עם השכבות העשירות דווקא הלכו והעלו בי יותר ויותר שאלות. למה המצב כפי שהוא? האם הפתרון שמוצג לנו כרגע הוא הדרך היחידה? האם נגזר עלינו לחיות תחת השיטה הקפיטליסטית שבה אדם לאדם זאב?

ככל שעברו הימים והפערים נחשפו בפני, נעשיתי יותר מבולבלת. סירבתי להאמין שרק ככה זה יכול להיות. האם אין דרך אחרת? הרי גם עם "מרפקים" לא אגיע ל"טופ" המיוחל... הרגשתי שאני הולכת ונכנסת לתבנית קבועה מראש שבה אינני יכולה להגיע רחוק משום שהוריי לא "נתברכו" בהון לראווה. תסכולי התגבר והשאיר אותי צמאה לפתרון.

בקיץ האחרון, על רקע ההפגנות בישראל והמאבקים החברתיים בעולם, התחלתי להתעניין יותר בפעילותה של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהכרתי דרך חברתי לכיתה. התחלתי לחקור את מצע התנועה. למדתי שהיא לא רק אוספת תלונות אלא מציעה פתרונות נגישים וברורים שאני יכולה לדמות בעיני רוחי ולא צריך תואר שני בכדי להבין אותם. כל מה שצריך זה להתארגן ולפעול כדי להשיג אותם. גם אני ה"קטנה" יכולה להוביל שינוי... אין סיבה שהעושר בחברה ימשיך להיות מרוכז בידי אותו מעמד שליט שרואה בנו בסה״כ נתינים קטנים שלו!