בינואר השנה חשף עו״ד אבי פילוסוף, המנכ״ל לשעבר של חיפה כימיקלים, שהרווח הנקי של התאגיד הסתכם בשנת 2008 ב־175 מיליון דולר. כדי שינהל בנאמנות את העסק עבור הבעלים הקודמים, אריה גנגר, קיבל פילוסוף שכר של לא פחות מ־11,000 שקל ליום — סכום המשתווה בקירוב להוצאה החודשית הממוצעת של המעביד על כלל רכיבי השכר וההפרשות לעובד "דור ב" במפעל הצפוני בתנאי השכר שהתקיימו עד לשביתת העובדים האחרונה.

עד אז, ההוצאה השנתית הכוללת של המעביד על משכורות 243 העובדים שנותרו בהסכם הקיבוצי (לא כולל עובדי הקבלן ועובדים בחוזים אישיים), הסתכמה בהערכה גסה ב־15 מיליון דולר בלבד. מדובר באחוזים בודדים ביחס לרווחי העתק שמגלגלים בסיפור הזה בעלי המפעל, כיום משפחת טראמפ בארה״ב.

אין כל ספק שלבעלי ההון המחזיקים במפעל לא חסר הון כדי לספק מיידית הרבה יותר מדרישות העובדים לתוספות שכר שייקלו עליהם לסגור את החודש ולפנסיה שלא גוזרת חיי עוני. אלא שכדאי לתהות קצת יותר על האופי הנצלני של יחסי הייצור במקרה הזה, שמדגים את ההיגיון המעוות של השיטה הקפיטליסטית.

מי מייצר את העושר?

בכלכלה קפיטליסטית, מוצרים ושירותים מיוצרים בצורה מאסיווית כסחורות בראש ובראשונה במטרה להניב רווח עבור בעלי הון, ולא במטרה לספק צורך חברתי. אך מאיפה מגיע הרווח? כיצד יכול למשל בעל הון, תעשיין, לקנות חומרי גלם בזול, להפוך אותם לסחורות ולמכור אותם במחיר גבוה יותר תוך גריפת רווח?

כדי להפוך חומרי גלם בשווי מסויים לסחורות חדשות בשווי גבוה יותר נדרש כמובן שאנשים ישקיעו עבודה שתוכל להרכיב את המוצר הסופי באמצעות המכשור והמיומנות המתאימים, שהם בתורם גם תוצר של השקעה קודמת של עבודה אנושית. ערכה הכלכלי של סחורה מגלם בתוכו את ערך העבודה המצטברת שהושקעה בסחורה לכל אורך תהליך הייצור, החל משלב איסוף והכנת חומרי הגלם דרך עיבודם, הרכבת הסחורה והפצתה. מחיר הסחורה עשוי להיות מושפע לבסוף מגורמים כמו היצע וביקוש, ספסרות או שליטה מונופולית, אבל הוא בכל זאת נע סביב ערכה האמיתי של הסחורה, ולכן גבינת קוטג' תמיד זולה מדירה.

בעל ההון שוכר "ידיים עובדות" (כושר העבודה של אחרים) שיבצעו את העבודה הנחוצה כדי לייצר את הסחורות שנועדו להימכר ולהפוך לרווח שינפח את חשבון הבנק שלו. העבודה שמשקיעים העובדים והעובדות השכירים מספיקה כדי לייצר די עושר שיכסה את כל עלויות הייצור, כולל חומרי הגלם, העלויות היחסיות של האחזקה והשימוש במכונות ומחשבים ובמבנים, ואת משכורות המנהלים ואת המשכורות של עצמם. העבודה כמובן לא מסתכמת בכך. היא מייצרת ערך עודף, עושר נוסף, עבור בעל ההון שמתחלק בו עם המדינה (מיסים), עם בעלי הון סוחרים ומשווקים ועם בעלי הון שמחזיקים בבנקים ותאגידי ביטוח.

לדעת טראמפ העובדים מגזימים

עובדי מפעל חיפה כימיקלים צפון מתפעלים את המכונות מסביב לשעון ומסכנים את בריאותם כדי להפוך חומרי גלם כגון אשלגן לדשנים יקרים שבסופו של יום הופכים לשורת רווח עבור משפחת טראמפ בארה״ב ולשכר של המנכ״ל הנוכחי נדב שחר, המנהל מטעם טראמפ. את ערכם הגבוה של הדשנים יצרו העובדים עצמם, ולא משפחת טראמפ.

העובדים והעובדות אולי מתקשים לסגור את החודש ואולי יושלכו לעוני לעת זיקנה, אבל בעבודתם הם יצרו עושר עצום שרק חלק קטן ממנו שולם להם כפיצוי עבור השימוש בכושר עבודתם. רוב עבודתם לא שולמה. כך נראה עושק שיטתי.

בעיני משפחת טראמפ דרישות העובדים לתוספות שכר ולשיפור בתנאי עבודתם הן מוגזמות, אך נשאלת השאלה: מי בכלל צריך את משפחת טראמפ ודומותיה?